זכות שוכר להאריך את הסכם השכירות

להלן פסק דין בנושא זכות שוכר להאריך את הסכם השכירות

פסק דין

כללי

פסיקה על דרך הפשרה, על פי הקבוע בסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן : "סעיף 79א") ובעניין פרשנות הסכם שכירות מקרקעין, בקשר לזכותו של שוכר להאריך את ההסכם, כל פעם לפרק זמן קצוב וללא הגבלה.

על העובדות, הטענות וההליכים

בין הצדדים נחתם הסכם שכירות מיום 16.1.91, שלפיו השכיר התובע לנתבעת (מכאן ולהלן : "המשכיר" ו"השוכרת" בהתאמה) בניין וחצר צמודה, בישוב נצרת עילית (להלן : "המושכר") ובתנאים שפורטו שם (להלן : "ההסכם").

בסעיף 5 להסכם נקבע כי תקופת השכירות תהיה לשנה אחת, תוך מתן זכות לשוכרת להאריך את תקופת השכירות, עם סיומה, כל פעם לשנה נוספת ובלבד שהודעה לעניין זה תימסר למשכיר מראש ובכתב.
לטענת המשכיר, רשאית היתה השוכרת להאריך את תקופת השכירות, לכל היותר למשך 6 שנים (סעיף 6 להסכם), שלאחריה הודיע המשכיר לשוכרת על סיום תקופת השכירות וביקש לקבל את המושכר לידיו.

השוכרת סירבה להשיב את החזקה במושכר ולפיכך, נדרשו הצדדים להליכים שונים, שהחלו בבית משפט השלום בנצרת, בתביעה לסילוק יד ובהמשך, בהליכי בוררות, על יסוד סעיף בוררות בהסכם (סעיף 14) והעברת המשך הדיון, לאחריו, בהסכמה, לבית משפט זה, עם הגשת התובענה לסילוק יד ותביעה לדמי שכירות ראויים, ממועד סיום תקופת השכירות הנטענת ועד ליום הגשת התביעה ועל סך כולל של 803,025 ש"ח.

בכתב הגנתה טענה השוכרת, בתמצית, כי עובר לקבלת החזקה במושכר השקיעה במושכר, סך השווה בשקלים ל-200,000 $ וזאת, לאחר שהובטח לה ע"י השוכר, כי תהיה רשאית להחזיק במושכר לתקופה בלתי מוגבלת ולנוכח מצבו של המושכר, עובר לקבלתו, בהיותו מבנה נטוש, הרוס, מוזנח וירוד ביותר ובשים לב למטרת השכירות, שעניינה, בין היתר, הקמת מרכז אולפן לעולים, הקמת אולם אירועים ובית כנסת.

לטענת השוכרת אין ללמוד מסעיף 6 להסכם, שעניינו שכירות משנה, בתנאים מגבילים, כפי שנקבע שם, לענייננו, שכן סעיף 5 להסכם קבע, מפורשות, כי ניתנת לשוכרת הזכות להאריך את ההסכם, מידי שנה בשנה, לשנה נוספת ולתקופה בלתי מוגבלת.

עם הגשת כתב ההגנה, הוגשה תביעה שכנגד על סך של כ-1,000,000 ש"ח, שעיקרה נזקים שנגרמו לשוכרת, במהלך תקופת השכירות, בשל ליקויים שנמצאו במושכר והכל כפי שפורט שם.
בכתב תשובתו דחה המשכיר את טענות השוכרת, הן לעניין ההשקעה במושכר והן לעניין הליקויים.
בתצהיר עדותו הראשית חזר המשכיר על טענותיו ובעיקר הדגיש, כי לא קיבל דמי שכירות, בגין השימוש המתמשך, שעושה השוכרת במושכר מסוף שנת 1996 ובעניין ההשקעות שנעשו במושכר ובקשר לטענת השוכרת, שיש בהם כדי להקנות לה מעמד של דייר מוגן במושכר, הצהיר, כי לנוכח מצבו, עובר למסירתו לשוכרת, סוכם כי דמי שכירות יהיו נמוכים והשוכרת לקחה על עצמה לשפץ את המושכר, על חשבונה ומבלי שיהיה בכך כדי להקנות לה כל זכות במושכר ובסיום תקופת השכירות, להשיבו למשכיר, ללא כל תמורה נוספת (סעיף 12 להסכם).

להוכחת שיעור דמי השכירות הראויים, החל מחודש ספטמבר 1996, צורפה לתצהירו חוות דעת שמאי, שלפיה הוערכו דמי השכירות הראויים על סך של 3750 $ לחודש, אל מול דמי השכירות החוזיים בסך 2650 $ לחודש ובסך הכל, הצהיר התובע כי זכאי לסך של כ- 200,000$, נכון ליום עריכת תצהירו, ואולם, הסכים להגביל את שיעור דמי השימוש הראויים, להם זכאי כדין, עד לסכום התביעה.

בתצהירה חזרה השוכרת על טענותיה, לעניין פרשנות ההסכם ובקשר לזכותה להאריך את תקופת השכירות ללא הגבלה ובשים לב להיקף ההשקעה שעשתה במושכר, לנוכח האמור ובסך של כ-250,000 $.

השוכרת הדגישה בתצהירה כי במהלך תקופת השכירות הושגה הסכמה בין מנהליה למשכיר, שלפיה, לנוכח שיפוץ והשכרת המושכר, לא תידרש השוכרת להודיע, בכתב, כל פעם, על הארכת תקופת השכירות ולמעשה תחשב דיירת מוגנת במושכר.

לתצהיר השוכרת צורפה חוות דעת מומחה, לעניין ההשקעות הנטענות במושכר ומצבו הירוד וכן לעניין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, בשל הליקויים במושכר.

בדיון מיום 24.12.03 הוצע לשוכרת להשיב את החזקה במושכר ולנהל את המשך הדיון, בעניין טענותיהם הכספיות, ההדדיות, של הצדדים, העולות מכתבי הטענות ולאחר שתינתן להם האפשרות להגיש כתבי טענות מתוקנים ותצהירים משלימים.
לאחר שניתנה הסכמתם, הוריתי בפסק דין חלקי, מיום 9.2.04, על סילוק ידה של השוכרת במושכר והשבתו לידי המשכיר.

בהמשך הדיון הגיעו הצדדים לידי הסכמה נוספת, לעניין אופן ההכרעה בסכסוך, שלפיה ינתן פסק הדין, בעניין תביעותיהם הכספיות, בפשרה ועל פי הקבוע בסעיף 79א ועל יסוד כל המסמכים שבתיק בית המשפט ולאחר שתינתן לצדדים ההזדמנות להציג ראיות נוספות וטענות משלימות.

משהוגשו ראיות נוספות, נשמעו סיכומי התובע והוגשו סיכומי הנתבעת, הובא בפני התיק למתן פסק דין בפשרה, כדלקמן.

פסיקה על דרך הפשרה - כללים ועקרונות

מקום בו מסמיכים הצדדים את בית המשפט לפסוק בפשרה, על פי הקבוע
בסעיף 79א, שואב בית המשפט את סמכותו להכריע בסכסוך, בפשרה, מכוח הסכמת הצדדים ומכוחה בלבד. לפיכך, יש לעשות שימוש בסמכות, בגידרה של ההסכמה ומבלי לחרוג מגבולותיה, שכן הצדדים מסרו לבית המשפט את הסמכות להכריע בתובענה, בהליך מהיר וקצר, שלא על בסיס ראיות מלאות ובלא שהם שותפים לגיבוש תוכנו של הפסק לגופו (ראה בג"ץ 2222/99 אנז'ל (אורה) גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401, 422).

הסכמת הצדדים לדרך זו של פשרה נובעת בעיקר מהחלטה רציונלית, לנוכח הערכת סיכויי הצלחה מנוגדים בתובענה, ובנסיבות בהם שיקולים אחרים מלבד אלה הכרוכים בניהול ההתדיינות, אינם מהווים גורם בעל משקל רב.
בנסיבות אלה, ציפיותיהם הסבירות של הצדדים כי בית המשפט, בהיותו גורם אובייקטיבי, הגון ומקצועי, יכריע בפסיקה מושכלת, על יסוד הדין המהותי, בדרך של הערכת הסיכויים והסיכונים בתובענה ובתוך מתחם, שגבולותיו משקפים את הסיכון הסביר, שכל אחד מהם העריך בנפרד, עובר למתן הסכמתו להליך.

מכאן, יש לפרש את כוונת הצדדים, בהעדר קביעה אחרת, מפורשת או משתמעת, לפשרה דיונית בלבד, שעיקרה הסדר דיוני מגביל ולפיו, בנסיבות רגילות ובהעדר טעמים מיוחדים לסתור, יכריע בית המשפט, לנוכח מערך הראיות החסר, בפסיקה הנגזרת מעוצמת הסיבתיות של טענותיהם והמבוססת על הערכת הסיכויים והסיכונים בתובענה, כפי שאלו עולים מתיק בית המשפט ועל יסוד הדין המהותי החל בנסיבות העניין (להלן : "הפסיקה המסתברת").

ודוק - הפסיקה המסתברת מגשימה את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, שכן "...שאיפת המשפט האזרחי היא מילוי הציפיות הסבירות של הצדדים" (ראה ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס ואח', פ"ד נא(1) 577, 592 - 593) ובמהותה שוויונית, שכן מבוססת על הערכת הסיכויים המסתברים בלבד ובמסגרת מתחם, שגבולותיו הוערכו על ידי הצדדים, עובר למתן הסכמתם להליך ולפיכך, נגזרת מהתכלית האובייקטיבית של הסכמתם, בהעדר נתונים באשר לאומד דעתם הסובייקטיבי, ונקבעת על פי הגיונה הכלכלי, שעיקרה הערכה מושכלת של הסיכויים והסיכונים הנובעים מטענותיהם ועל יסוד הדין המהותי החל בנסיבות העניין. (ראה ע"א 8090/01 יעקב מור נ' ד"ר שאול שגיב, תק-על 2004(1) 1402 ; תא (י-ם) 535/93 בוריס אבלוב ואח' נ' אזורים בנין, (כב' השופט גל) תק-מח 98(2) 1520 ; תא (י-ם) 3232/01 פנחס נחום נ' אביתר נור (כב' השופטת אפעל - גבאי) (טרם פורסם) ; ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ ואח' נ' סונול ישראל בע"מ, תק-על 2004(1) 1158 ובספרו של כב' השופט בדימוס ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית -מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט - 1999) 71, שם הוצע לאמץ את הפסיקה המסתברת כמבחן ראוי, לפסיקה על פי סעיף 79א בנסיבות דומות לענייננו).

לשון אחר - ברגיל, בהעדר אמירה מפורשת אחרת ובנסיבות של דיון חסר, יש לפרש את הסכמת הצדדים למתן פסק דין על דרך הפשרה, לפשרה דיונית בלבד שעיקרה פסיקה מסתברת ועל יסוד הדין המהותי החל בנסיבות העניין ועליו בלבד.

מכאן נמצא, כי הפסיקה המסתברת אינה צריכה להתחשב בשיקולים אחרים, לבר-משפטיים, ראויים ככל שיהיו, בהיותם "זרים" להסכמת הצדדים, שרק בגידרה חוסה הפסק ואין לשקללם במסגרת ההכרעה בפשרה הדיונית, אלא, ככל שאלה מצויים בגדרו של הדין המהותי, שכן עיקרה : פסיקה המבוססת על הוכחת עוצמת הסיבתיות בתובענה ומושכלת, על יסוד הדין הנוהג ועליו בלבד.

בכל מקרה אחר, יחרוג הפסק ממתחם הציפיות של הצדדים וכפועל יוצא, יגרום לחוסר שביעות רצון מתוצאותיו ובטווח הארוך, יסכל מתן הסכמה עתידית לדרך הפשרה הדיונית המוצעת.
מכל המקובץ עולה כי, מקום בו בית המשפט קיבל מנדט מהצדדים ליתן פסק דין על דרך הפשרה, על הפסק לשקף את הפשרה, שלדעת בית המשפט היה על הצדדים לגבש בכוחות עצמם כאנשים רציונלים, הוגנים וסבירים, בתנאיי אי-וודאות, אשר אלו, בשעה שהעבירו את האחריות לבית המשפט להכריע בסכסוך בפשרה, עשו זאת רק בשל "אופטימיות יתר" בה לקו בנוגע להערכת הסיכויים והסיכונים ומשלא הצליחו לגבש בעצמם את הפשרה.

יצויין כי ברגיל, מקום בו מסכימים הצדדים להכרעה בדרך של הערכת הסיכויים, יש להטיל, בשל תנאי אי הוודאות ולנוכח הדיון החסר, אחריות יחסית וחלקית ולמנוע מצב בו צד יצא פטור בלא כלום או שיצטרך לשאת באחריות מלאה במצב של חוסר וודאות.

מכאן, לא יהיה בפסיקה בפשרה, בנסיבות רגילות, כדי לקבל או לדחות את התביעה במלואה (ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337 ; רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' אסתר סגל ואח', (טרם פורסם)(להלן : "בוקרה")), שכן "... ברי, כי אין מקום לקבוע ממצאים ולהעדיף גרסה אחת על רעותה" (ראה עניין אבלוב, שם), שכן מטבע הדברים אין בפסיקה המסתברת כל יומרה לקבוע ממצאים עובדתיים.

ואולם, מקום בו הסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, לאחר דיון מלא והבאת מלוא הראיות הרלוונטיות הדרושות להכרעה וניתנה לבית המשפט ההזדמנות להתרשם ממכלול הראיות שהובאו, לרבות מחקירת העדים הרלוונטים, אין לומר כי החלטת בית המשפט ניתנת על בסיס דיון חסר ובתנאי אי וודאות ולפיכך, בנסיבות אלו, אשר מטבען הן חריגות, רשאי בית המשפט לקבוע ממצאים הדרושים להכרעתו, תחת הערכתם, שכן מלוא הנתונים הרלוונטים הובאו בפניו ומשכך, אין מניעה לגבש עמדה, באשר לממצאים עובדתיים העומדים ביסוד פסק הדין ולהגיע, במקרים המתאימים, גם לתוצאה שיש בה קבלת או דחיית התביעה במלואה ויש לפרש את הסכמת הצדדים, בנסיבות אלה, כמסמיכה את בית המשפט לעשות כן, על פי שיקול דעתו (ראה והשווה עניין בוקרה, שם).

עוד יצויין כי, שלא כמו בעניינים עובדתיים אין מניעה להכריע בטענות משפטיות "נקיות" ולקבלן או לדחותן במלואן וזאת, משההכרעה בהן נעשית על פי הדין המהותי , החל בנסיבות העניין, על יסוד תשתית עובדתית מוסכמת ומשהדין איננו נתון להערכה, אלא מצוי בידיעת בית המשפט.

בנסיבות אלו, אין גם מניעה לנמק את ההכרעה המשפטית ונדמה, כי ראוי לעשות כן, אם כי מטבע הדברים, בהעדר טעמים מיוחדים ולנוכח אופן ההכרעה בסכסוך, זו תהיה קצרה ותמציתית, כמתחייב מטיבו של ההליך בכללותו.

זאת ועוד, על פי ההלכה הנוהגת לעניין פסיקה לפי סעיף 79א, אין חובה לנמק את פסק הדין ואין צורך לחשוף את שיקולי בית המשפט על פני הפסק (ראה רע"א 3876/01 שי פלסט בע"מ ואח' נ' עמרם שיטרית (טרם פורסם) ; רע"א 6756/96 זוננשוילי יצחק נ' חוד, תק-על 97(4) 622 ; ע"א 398/99 ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' לאה דיין, פ"ד נה(1) 765; רע"א 11080/03 סלוא שלודי נ' חמאדה דגאני, תק-על 2004(1), 3351 ; רע"א 8101/04 כעביה חוסיין נ' אלון טבעון בע"מ, (טרם פורסם). מכאן ולנוכח הסכמת הצדדים לפסיקה בפשרה "... אין מקום ליתן הנמקה האופיינית וההכרחית במסגרת פסק דין שאינו ניתן על דרך של פשרה" (עניין פנחס נחום, שם בפסקה 9 לפסק הדין).

ומכאן, לענייננו.

המחלוקת העיקרית בתובענה עניינה פרשנות ההסכם ובשאלה, האם ניתנה לשוכרת הזכות להאריך את תקופת ההסכם לפרק זמן בלתי מוגבל (כפי שלכאורה עולה מסעיף 5), או לפרק זמן מוגבל של 6 שנים (סעיף 6) וכפועל יוצא, האם הוסכם, בשל ההשקעות שעשתה השוכרת במושכר, עובר לקבלתו, על היותה דיירת מוגנת ו/או על השבת שווי השקעותיה במושכר, אם תידרש להשיבו.

לנוכח ההסכמה הדיונית בדבר השבת המושכר, הנני נדרש להכריע, בפשרה, בדבר תביעותיהם הכספיות, ההדדיות של הצדדים, הנגזרות מטענותיהם לעניין פרשנות ההסכם, בקשר לתקופת השכירות, מצב המושכר, נסיבות קבלתו והשבתו למשכיר, כאשר אין חולק בדבר זכותו של המשכיר לקבלת דמי שכירות, עד ליום קבלת החזקה במושכר לידיו ובנסיבות בהן דמי השכירות החוזיים, בשיעור של 2650$ לחודש, בתוספת של 2% לשנה, לא שולמו לו, לפחות, מחודש ספטמבר 1997 ועד למסירת המושכר לידיו, במהלך חודש יוני 2
004 (תקופה של כ-7 שנים ובשעה שהתובע טוען שלא קיבל דמי שכירות מסוף שנת 1996) וזאת, נוסף על קבלת פיצוי בגין נזקים מוכחים למושכר, שלא מבלאי סביר (סעיף 12 להסכם).
מאידך, יש להכריע בטענות השוכרת, בעניין קבלת שוויים של ההשקעות במושכר, כולן או חלקן, כמו גם עלות תיקון הליקויים, שם והנזקים שנגרמו לה, בגינם, במהלך תקופת השכירות ובשל השבת המושכר שלא עפ"י המועד שנקבע בהסכם.
משעיקר המחלוקת נוגעת לפרשנות ההסכם, בקשר לתקופת השכירות וזכותה של השוכרת להאריכו ללא הגבלה ועניין זה מעורר שאלות משפטיות, מצאתי לנכון להביא מקצת מהשיקולים המשפטיים העומדים ביסוד העניין. ואולם, לנוכח ההסכמה הדיונית, בדבר מתן פסק הדין על דרך הפשרה, זה יעשה בקצרה, כמתחייב מטיבה של ההכרעה ומבלי שיש בשיקולים שיפורטו להלן, כדי למצות את מכלול השיקולים הרלוונטים לענייננו.

הלכה פסוקה היא, כי בפרשנות הסכם לשון הטקסט היא נקודת המוצא של הפרשנות והיא התוחמת את גבולותיו (ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 827). ואולם, לשון ההסכם אינה בהכרח נקודת הסיום.
(ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991), פ"ד מט(2) 265 ; ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות ו-2 אח' נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)).

זאת ועוד, הסכם מתפרש על פי תכליתו וזו בראש ובראשונה תכלית סובייקטיבית, המשקפת את אומד דעתם המשותף של הצדדים או לפחות כוונה (סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה ע"י הצד האחר (ראה ע"א 4628/93, שם, בעמ' 312).
ואולם, מקום שאומד הדעת הסוביקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, יפורש ההסכם על פי תכליתו האוביקטיבית וזו מוסקת מתוך אופיה ומהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים, נגזרת מהגיונו ומוסקת מלשונו. היא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של הגיון ומשיקולי יעילות עסקית ומשיקולי שכל ישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים (ראה ע"א 4628/93, שם, בעמ' 313).

לפיכך, לאחר שבחנתי את ההסכם על כל הוראותיו, הנסיבות שקדמו לכריתתו והכל, כפי שעולה מהראיות שהובאו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי פרשנות ההסכם, על פי תכליתו האובייקטיבית והסובייקטיבית, העולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב, מעלה, כי הגם שניתנה לנתבעת הזכות להאריך את תקופת השכירות, מידי שנה בשנה, לשנה נוספת, הזכות לא ניתנה לתקופה בלתי מוגבלת, אלא לזמן סביר בלבד, אשר זה יקבע "... בהתחשב בנסיבות העניין, והוא עשוי לנוע מזמנים קצרים ביותר לתקופות ארוכות, הכל בהתאם לצפייה הסבירה של הצדדים".
(ראה והשווה : ד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (BANK (LONDON, פ"ד מד(2) 265, 284 ; ע"א 3599/94 שמעון יופיטר ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423).

זאת ועוד, אינני מקבל את טענת הנתבעת בדבר מעמדה כדיירת מוגנת, בשל העדר תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתה ולנוכח הקבוע בהסכם, לפיו הוראות חוק הגנת הדייר לא יחולו בעניינם של הצדדים.

מאידך, אינני מקבל את טענת התובע, שלפיה יש לפרש את זכותה של הנתבעת להאריך את תקופת ההסכם ל-6 שנים בלבד (סעיף 6 להסכם), שכן מועד זה חל בנסיבות של שכירות משנה בלבד, הגם שיש להתחשב במועד שנקבע שם, לעניין הזמן הסביר של תקופת השכירות הראשית.

לשון אחר, יש לפרש את ההסכם, לעניין זכותה של הנתבעת להאריך את תקופת השכירות באופן שזו רשאית לעשות שימוש בזכותה ולהודיע על כוונתה להאריך את תקופת השכירות, מידי שנה בשנה ולשנה נוספת. ואולם, זכות הארכה, כשלעצמה, איננה לתקופה בלתי מוגבלת אלא לזמן סביר בלבד, שאת גבולותיו יש לקבוע על פי מכלול נסיבות העניין ובין היתר, נסיבות כריתת ההסכם, מיהות הצדדים, אופי המושכר, מצבו, מטרת השכירות, ההשקעות שנעשו במושכר ועוד.

אכן, על פי ההסכם רשאית היתה הנתבעת, להודיע מידי פעם בפעם על הארכת תקופת השכירות לשנה נוספת. ואולם, השימוש בזכות הארכה צריך שיעשה בתום לב. תום הלב החוזי חייב למנוע את השימוש בזכות לזמן בלתי מוגבל, שאחרת יש בכך כדי לחתור תחת זכות הבעלות של התובע במושכר. תום הלב מחייב את הנתבעת להשתמש בזכותה להארכת ההסכם עד חלוף הזמן הסביר בלבד, שלאחריו רשאי היה התובע להודיע על סיום תקופת השכירות, במועד הקרוב, למועד האחרון עליו הודיעה הנתבעת על הארכתו ובלבד, שהודעתו בדבר סיום תקופת השכירות, תינתן זמן סביר מראש (רע"א 10066/04 נ.ר. ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפרייז בע"מ, תק-על 2004(4), 851).

לאור האמור, זכאית היתה הנתבעת להסתמך על הזכות שניתנה לה, להארכת תקופת השכירות, עד לסיומו של הזמן הסביר ולעשות להתאמת המושכר למטרותיה ומכאן, אם המושכר הושב לתובע, בטרם חלוף הזמן הסביר, זכאית הנתבעת להשבת מקצת מהשקעותיה, באופן יחסי לפרק הזמן שנותר עד לסיום הזמן הסביר ולקבל פיצוי יחסי, בגין הנזקים המוכחים שנגרמו לה, בשל השבתו.
מאידך, עם חלוף הזמן הסביר לא יכולה לעמוד לנתבעת טענת ההסתמכות, שכן על פי הקבוע בסעיף 12 להסכם, היה עליה להשיב את המושכר, בתום תקופת השכירות, במצבו כפי שהוא, לרבות השיפוצים וההשקעות שנעשו במושכר ומבלי שתהיה זכאית לכל פיצוי נוסף, למעט בגין הנזקים המוכחים, בשל הליקויים שנמצאו במושכר, ככל שאלה הינם באחריות התובע ובכפוף לחובתה להקטנת הנזק.

הפסק

לאחר שבחנתי את כתבי הטענות על נספחיהם, התרשמתי מתצהירי הצדדים, לרבות חוות דעת המומחים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלבנטים, המשפטיים - לעניין משך הזמן הסביר, בנסיבות העניין, בשים לב למועד כריתת ההסכם, מצד אחד ומועד השבת המושכר לידי התובע, מצד שני
והעובדתיים - לעניין שיעור דמי השכירות והנזקים שנגרמו למושכר עם השבתו, מצד אחד והיקף השקעות, הליקויים והנזקים שנגרמו לנתבעת, מצד שני והערכתי את הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהם, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 675,000 ₪ ובתוך 30 יום.

בנסיבות העניין ובשים לב למהלך הדיון בתובענה, מצד אחד ואופן ההכרעה בסכסוך, בפשרה, מצד שני, תישא הנתבעת בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד התובע, בסך כולל של 25,000 ₪.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הסכם מכירת סככות

  2. הסכם שכירות מאפיה

  3. בוררות - הסכם שכירות

  4. הסכם מכירת משק חקלאי

  5. הסכם שכירות למראית עין

  6. פינוי משרד - הסכם שכירות

  7. הסכם שכירות פעוטון

  8. הסכם שכירות – פינוי שוכרים

  9. הפרת הסכם שכירות חנות

  10. הסכם שכירות מסעדת אל גאוצ'ו

  11. הסכם מכירת קרקע חקלאית

  12. נספח הארכת הסכם שכירות

  13. הסכם שכירות אדמה חקלאית

  14. טעות בכתובת בהסכם שכירות

  15. הסכם שכירות בלתי מוגנת עם מסעדה

  16. זכות שוכר להאריך את הסכם השכירות

  17. הפרה מתמשכת של הסכם שכירות

  18. פיצוי מוסכם הסכם שכירות על אי פינוי

  19. הסכם מכירת מניות מייצגות שטח מקרקעין

  20. הסכם שכירות - בורגר ראנץ / מקדונלדס

  21. הסכם שכירות פתיחת מועדון ספורט קראטה

  22. פסק דין בנושא הפרת הסכם שכירות

  23. פיקוח על הסכמי שכירות תחנות דלק

  24. שיקים להבטחת תמורה בהסכם שכירות

  25. הפרת הסכם שכירות שיפוצים - עילה לפינוי ?

  26. תאונה עצמית - הסכם שכירות רכב עם חברת השכרה

  27. שינוי תנאי הסכם שכירות לעניין ערבות

  28. הפרת הסכם שכירות - שינוי מטרת השכירות

  29. תשלום פיקדון במעמד חתימה על הסכם שכירות

  30. פרשנות הסכם שכירות - איך מפרשים הסכם שכירות ?

  31. הסכם מכירת דירה - נזקים בגין אי פינוי דירה בזמן

  32. תביעה ותביעה שכנגד הסבות סביב הסכם שכירות

  33. הסכם מכירת זכויות כלפי מנהל מקרקעי ישראל

  34. ביטול הסכם שכירות עקב צו מניעה לפתיחת גן ילדים

  35. תביעה ותביעה שכנגד שעניינן ניהול מו"מ להסכם שכירות בבניין משרדים

  36. דרישה להשבת הכספים שחולטו מהערבות הבנקאית ופיצוי על הפרת הסכם שכירות

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון