התחייבות לשלם כסף בחוזה (פרשנות חוזה)

השאלה העובדתית בתביעה להלן הייתה האם התחייבה חברה בחוזה לשלם לתובעים סכום של -600 דולר או שמא התחייבה החברה לתשלום -1,200 דולר. להלן פסק דין בנושא התחייבות לשלם כסף בחוזה: פסק-דין א. רקע 1. התובעים, צביה גניש ו- חיים עודד, היו הבעלים של שתי יחידות דיור ב- כפר גבירול, רחובות (להלן: "התובעים"). 2. ביום 25.1.98 נחתם בין התובעים מצד אחד לבין חברה בשם ג'נסיס בניה ופיתוח בע"מ (להלן: "ג'נסיס") הסכם "פינוי-בינוי". 3. ביום 29.1.98 אישרה הרשמת ריקי שמולביץ (כתוארה אז) את ההסכם הנ"ל, ונתנה לו תוקף של פסק-דין. 4. בשלב מסוים נכנסה ג'נסיס להליכי פירוק ואת זכויותיה במקרקעין, עליהם עמדו דירות התובעים (ודירות נוספות), רכשה הנתבעת - אביסרור משה ובניו עבודות בניין ופיתוח בע"מ (להלן: "אביסרור"). רכישת הזכויות כללה גם רכישת ההסכמים שהיו לג'נסיס עם דיירים רבים בפרוייקט בינוי-פינוי בו עסקה ג'נסיס. בין השאר, נכנסה אביסרור בנעליה של ג'נסיס כלפי התובעים. 5. כיוון שלדעת התובעים פֵרשה אביסרור את ההסכם שלא כדין, ובכך קיפחה אותם, לדעתם, הוגשה התביעה הנוכחית. מלכתחילה עתרו התובעים לסעד כספי ולצו עשה המורה לנתבעת להתחיל מיד בבנייה. בסופו של דבר נותר רק הסעד הכספי. עו"ד שוסטר הצהירה בשם התובעים כי היא מסכימה למחיקת הסעד של צו עשה (עמוד 2 לפרטיכל). 6. השופטת שטמר, כשופטת מוקד, מיקדה את הסכסוך העובדתי בין הצדדים כהאי לישנא, וטוב שכך עשתה: החלטה "1. השאלה העובדתית בתביעה זו היא אחת בלבד: האם התחייבה חברת ג'נסיס בנייה ופיתוח בע"מ לשלם לתובעים סכום של -.600 דולר עבור כל חודש מאז פינו את הדירות החלופיות בפרויקט הנבנה, או שמא התחייבה חברת ג'נסיס לתשלום -.1,200 דולר לכל חודש? בשאלה זו בלבד תתקיימנה ההוכחות". (עמ' 2 לפרטיכל מיום 7.4.02). 7. המצע המשפטי של קביעה זו נפרש בחוזה הנ"ל בין התובעים לבין ג'נסיס (החוזה המקורי סומן כ- ת/7 ואין מחלוקת לגבי זהותו). ישנה מחלוקת לגבי פרשנותו, או ליתר דיוק לגבי פרשנות סעיף 2 שבו, אשר זו לשונו, בקטע הרלבנטי למשפט: "2. החברה מתחייבת כלפי הדייר בכפוף לכל התחייבויות הדייר על פי הסכם זה למסור לדייר תמורה כמפורט להלן: 2.1 ... ... ... תשלום סך בשיעור -.600 $ ששולם כנגד הפינוי, בגין דמי שכירות לתקופה של 24 חודשים." - וכאן, בהמשך, הוספה תוספת בכתב-יד המהווה את סלע המחלוקת: "עבור שתי דירות (המהוות את הדירה הנוכחית) ועד לקבלת החזקה בשתי דירות מתוך דירות החלופיות". (להלן: "התוספת בכתב-יד"). כלומר, לדעת התובעים היה על ג'נסיס (וכעת על אביסרור), לשלם להם שכר דירה בסך -.600 דולר בגין כל דירה (לתקופה בת 24 חודש) ובסה"כ -.1,200 דולר לחודש. לדעת הנתבעת משמעות התוספת בכתב-יד היא כי על ג'נסיס (וכעת על אביסרור) לשלם לתובעים -.600 דולר בלבד בגין שתי הדירות ביחד. הפער הכספי מהווה את סכום התביעה הנוכחית. ב. דיון אקדים ואומר כבר עתה כי לדעתי יש לפרש את סעיף 2 הנ"ל כפי שמפרשת אותו הנתבעת (אביסרור), היינו, על חברה זו לשלם לתובעים -.600 דולר לחודש בלבד (לתקופת השכירות), בעבור שתי הדירות גם יחד. הנימוקים להשקפתי זו הם אלה: 1) פרופ' ג. טדסקי מתחיל את מאמרו "קוצר הכלל המשפטי ונאמנות הפרשן" ("מסות במשפט" תשל"ח-1978 עמ' 1) בציטוט מכתם פרשני לטיני אשר תוכנו רלבנטי לענייננו: “IN CLARIS NON FIT INTEPRETATIO”. פרופ' טדסקי מתרגם פתגם זה לעברית כך: "כללים ברורים אינם טעונים פירוש". אבל, בהערת שוליים 1 באותו עמוד, מביא המחבר את תרגומו של Hooper לסעיף 14 למג'לה. סעיף 14, בתרגומו העברי של השופט גד פורמקין, הוא כך: "אין מקום לפירושים בדבר הכתוב". (המג'לה, הוצאה שלישית, ירושלים תשי"ב). התרגום האנגלי של Hooper לסעיף הנ"ל הוא כך: “WHERE THE TEXT IS CLEAR THERE IS NO ROOM FOR INTERPRETATION”. ההדגשות הן שלי, והן מכ וּוָנות: א. פרופ' טדסקי מדבר על "כללים". ב. המג'לה, בנוסחה העברי, מדברת על "הדבר הכתוב". ג. הפתגם הלטיני מדבר באופן נייטרלי על "מצב ברור" ("In claris"). ד. Hooper מדבר בתרגומו על ה- "TEXT". לא פרטתי כל זאת אלא כדי להבהיר כי המכתם הלטיני המקורי יאה לענייננו בהתייחסו לטקסט כלשהוא, ולאו דווקא לכללים חוקיים, "EX LEGE". ובכוונתי להשתמש בכלל הלטיני הנ"ל לפרשנות סעיף 2 של החוזה, כמפורט להלן. 2. עוד ראוי להדגיש כי אין מחלוקת בין הצדדים כי התוספת בכתב יד נכתבה על-ידי עו"ד אריאל פלביאן אשר ייצג את ג'נסיס במשא ומתן ובעת חתימת החוזה. עו"ד אילן דמארי ייצג את התובעים במשא ומתן ובעת חתימת החוזה. פלוגתא נפלה בין שני הפרקליטים לעניין נסיבות כתיבת התוספת בכתב-יד. עו"ד דמארי בדיעה כי עו"ד פלביאן כתבהּ במשרדו (בחיפה) ושלח אליו את טיוטת החוזה עם התוספת בכתב יד. עו"ד פלביאן (ועדים נוספים) סוברים כי התוספת בכתב-יד הוספה על ידי עו"ד פלביאן במשרדו של עו"ד דמארי במעמד החתימה על החוזה. אין צורך להכריע בפלוגתא זו, שכן בין כך ובין כך "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו', ב). ומה שרואות עיני היא תוספת המדברת על שתי הדירות כיחידה אחת ("הדירה הנוכחית"), וממילא ברור כי הכוונה היא ל- 600 דולר בעבור שתי הדירות גם יחד. שוב, מן הראוי להדגיש כי תחילת סעיף 2.1 לחוזה מודפסת היא, ועניינה תשלום -.600 דולר "בגין דמי שכירות לתקופה של 24 חודשים" (סוף הקטע המודפס) ואז, כאמור, הוסיף עו"ד פלביאן בכתב יד את המילים - "עבור שתי דירות (המהוות את הדירה הנוכחית)" (ההדגשה שלי - ה.פ). זאת ועוד אחרת; שני הצדדים בסיכומיהם, ועורכי-הדין דמארי ו- פלביאן בפרשנותם, פסחו על ה "הואיל" הראשון של החוזה, אם כי לדעתי יש לו חשיבות פרשנית מרובה. שכן, הרישא של סעיף זה מנוסחת כך: "הואיל והדייר (היינו התובעים - ה.פ) פנה לג'נסיס והביע את הסכמתו לפינויו מהדירה... לרבות כל הצמוד לשטח הנ"ל בכפר גבירול לרבות "שתי דירות" (להלן: "הדירה הנוכחית"). המילים "שתי דירות" הוספו בכתב-יד במקום המילה המודפסת במקור - "קראוון" אשר נמחקה, ולכן ברור לגמרי כי השימוש במונח "הדירה הנוכחית" בסעיף 2.1 לחוזה, משמעו, שתי הדירות גם יחד. 3. עורכות הדין שפרן ו- שוסטר, הגישו סיכומים ארוכים וממצים בהם טענו כי פרט ללשון הסעיף, הניתנת לפירוש כדעת מרשיהן, הרי שכללי הפרשנות החדשים מוליכים אל המסקנה כי כוונת המתקשרים הייתה להעניק לתובעים -.1,200 דולר לחודש. (נ.ב זו ההזדמנות להודות לעוה"ד שפרן ו- שוסטר על תיקי המוצגים והמסמכים המסודרים שצרפו לסיכומיהן ואשר היו לי לעזר). 4. התימוכין המשפטיים העיקריים של באות-כוח התובעים מעוגנים בפסק-הדין ב- ע"א 4628/98 מ.י נ. אפרופים שכון ופיתוח (1991) בע"מ, (פד"י מ"ט (2) 265), להלן "פס"ד אפרופים". עוד מפנות הפרקליטות לפסיקות מאוחרות יותר כמו אלו שניתנו ב- ע"א 8567/02 פד"י נ"ז (6) 514, ו- ע"א 2568/98 פד"י נ"ז (4) 796 (ולא 769) ואחרים המאוזכרים בסיכומיהן. 5. חוט השני של פרשנות חוזה מתחיל בלשון החוזה ובתכליתו "כשהלשון קובעת את גבולות התכלית" (ע"א 2568/99 הנ"ל בעמוד 800). גישה זו מתיישבת עם סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובע, כידוע, כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". מכאן, שאם אומד דעת הצדדים משתמע מתוך החוזה, ממילא אין עוד "דריסת רגל" לנסיבות. זהו המקרה הנוכחי [וראה סעיף 5 סיפא להלן]. ולשון החוזה? ברורה היא: -.600 דולר בגין שתי הדירות. גם אם כוונת התובעים ועוה"ד פלביאן ו- דמארי הייתה אחרת, הרי שאין בית משפט עוסק ב- "שמא" כאשר ה- "ברי" ברור. לו רצו הצדדים ופרקליטיהם להסדיר תשלום לתובעים בסך -.1,200 דולר יכלו לעשות כן בריש גלי, ובלשון ברורה והחלטית. כך הם לא עשו, ואין זה מתפקידו של בית-משפט לרדת לחקרי-לב, כאשר הלשון לגמרי מובנת וברורה. כך גם מצינו במסכת קידושין (מט, ב): "דברים שבלב אינם דברים", אפילו במקרה של אדם ש"מכר נכסיו כדי לעלות לארץ ישראל, ובשעת המכירה לא אמר כלום, ואחר כך נאנס ולא עלה מכירתו קיימת "שהרי לא פירש". (מ. זילברג, "כך דרכו של תלמוד", עמוד 114). ובלשון לעז “ACTIO EXTERIORA INDICAT INTERIORA SECRETA". "הכוונות הנסתרות מתבטאות בפעולות הגלויות". 6. ער אני כמובן להלכת אפרופים ולהסתייגות (ההגונה) של עוה"ד שפרן ו- שוסטר בסיכומיהן לפיה "יש הגורסים כי "הלכת אפרופים" אינה בגדר הלכה שכן נימוקיהם של כב' הנשיא ברק והשופט לוין שונים" (סעיף 52 לסיכומיהן). [ואגב: למתעניין בסוגייה זו של דעת רוב ומיעוט, או סוגיית הדעות השונות של שופטים באותו הרכב, ראה דיונים בנושא זה במשפט העברי תחת הנושא "אחרי רבים להטות" המושתת על האמור בספר שמות כ"ג, ב']. אבל, לדעתי, אין במקרה הנוכחי תחולה להלכת אפרופים מכיוון, שכאמור, לשון החוזה ברורה היא ונקייה מספקות. 7. מן הראוי, בשלב זה, להפנות למאמרה של פרופ' ג. שלו "שתיקתו ההולכת ונמשכת של עקרון חופש החוזים" (שנתון הקרייה האקדמית, כרך ה', 2004/5) בעמוד 335. "עקרון חופש החוזים הוא - עדיין - העקרון החשוב ביותר בדיני החוזים. עקרון זה אינו קובע רק את החופש להתקשר בחוזים ולעצב את תוכנם, אלא גם את תוקפם וכוחם של חוזים ואת ההגנה המוענקת להם על ידי שיטת המשפט. עקרון חופש החוזים מקנה תוקף לרצונם החופשי של הצדדים ומחייב הימנעות מהתערבות בחוזה שנערך מתוך רצון כזה". (שם, בעמוד 336). כך סוברת המחברת ואין אלא להסכים עמה. בהמשך מאמרה מתייחסת פרופ' שלו גם לפס"ד אפרופים ולפרשנות התכליתית המבוטאת בו. המחברת מבקרת את הפעלת-היתר של התכלית האובייקטיבית בפרשנות חוזה, הואיל ולדעתה היא פוגעת בחופש החוזים ובאוטונומיית הרצון של הפרט. לאור הדיעות השונות בפס"ד אפרופים (שתי דעות בין שופטי הרוב, ודעת מיעוט) ולאור הביקורת על רַחֲבות תחולת פסק הדין, כמפורט במאמרה הנ"ל של פרופ' שלו, יש מקום לפרש את פסה"ד בעניין אפרופים כמתייחס למקרים קיצוניים בלבד, ולא לַמקרה "הסטנדרטי", כמו החוזה מושא הדיון הנוכחי. מנגד, יש להתמיד ולפרש חוזה על פי הכתוב בו במפורש, ואין מקום לחפש משמעויות מוכמנות כאשר התשתית הלשונית-חוזית אינה מזמינה זאת. הצדדים לחוזה, באמצעות פרקליטיהם, העלו על הכתב את אשר מופיע בו, ואם סבורים התובעים כי אין תוכנו של החוזה כְבָרו, אַל להם "לגלגל" פער זה אל עבר הנתבעת. וראה לאחרונה ע"א 11418/03 Megasong Publishing Aps נגד אורנים פרוייקטים, 1994 בע"מ מיום 11.4.05 (לא פורסם). באותו פסק-דין חוזר השופט ברק על קביעותיו בפסק-דין אפרופים, אולם מפרש כי הצעד הראשון במסע פרשנות מעוגן באומד דעתם של הצדדים (סעיף 25 הנ"ל). "אומד דעת זה הוא כוונתם הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים. זהו רצונם הריאלי. זו כוונת הצדדים". (סעיף 5 לפסק הדין). בהמשך פסק-הדין סובר בית-המשפט כי במקרים בהם נתונים בדבר אומד דעתם של הצדדים, העולים מתוך הנסיבות, עשויים לסתור את אומד הדעת העולה מן החוזה, כי אז יפעיל בית-המשפט את הפרשנות האובייקטיבית. לא זה המקרה שבפני, בו הן הכתב (אומד הדעת הסובייקטיבי) והן הנסיבות מלמדים על "רצונם הריאלי" של הצדדים, (ס' 8 להלן), וממילא אין תחולה לפרשנות האובייקטיבית. 8. למעלה מן הנדרש מצאתי לנכון להתייחס לכמה סימנים לְבַר-חוזיים, אליהם התייחסו עורכי הדין בסיכומיהם, והתומכים במסקנתי הסופית בפסק-דין זה: (א) בגיליון הפקס של עו"ד דמארי, אשר נשלח על ידו אל עו"ד פלביאן, חמישה ימים לפני החתימה על ההסכם, פרט עו"ד דמארי את הערותיו לטיוטת החוזה. לגבי הנושא שבפנינו כתב עו"ד דמארי את ההערה הבאה: "יש לרשום דמי השכירות 600 דולר לחודש X 2 דירות לתקופה ממועד הפינוי ועד קבלת החזקה בדירות בתמורה". (ס"ק ו' במוצג ת/1 הזהה ל- ת/21). היינו, כאשר ביקש עו"ד דמארי לפרש את כוונתו לגבי שתי דירות, ידע לעשות כן בלשון ברורה. העדרותה של תוספת שכזו בחוזה החתום היא הנותנת כי התובעים וויתרו על דרישה זו. כידוע, הן עו"ד דמארי והן עו"ד פלביאן הם פרקליטים ותיקים ומיומנים ואין ספק כי לוא רצו "להנציח" תשלום בעבור שתי דירות בנפרד, פשיטא שידעו כיצד לעשות כן. (ב) בהודעת פקסימיליה שנשלחה ממשרדו של עו"ד פלביאן אל אילן (מחברת ג'נסיס) ביום 27.4.98, כותב הפרקליט בעניינה של התובעת, כך: "לנ"ל מגיע 600$ לחודש X 24 חודשים עבור שתי דירות" (ת/24). שוב, אין רמז לאמירה כי מדובר ב- 600 דולר לחודש (24 חודשים) בגין כל דירה. הודעה כתובה זו אינה תואמת את עדותו של הפרקליט בבית המשפט. אני מעדיף את הפרשנות דאז, שהייתה נקייה מחשש של כעס על ג'נסיס והנתבעת. (בעדותו אישר עו"ד פלביאן את כעסו על ג'נסיס). (ג) עו"ד פלביאן חוזר על השקפתו המקורית, הכתובה, ב- "דו"ח פינויים - כפר גבירול" (נ/5) שהוא עצמו ערך. הדו"ח נהיר לגמרי, ואיני מקבל את פרשנות עו"ד פלביאן לפיה מדובר בדו"ח ראשוני בלתי מחייב. כותרת הדו"ח אינה כוללת כל הסתייגות או הצהרה כי מדובר בטיוטה בלבד. להיפך; מתחת לכותרת הנ"ל הוסיף עו"ד פלביאן כותרת משנה "פינויים - חוזים חתומים". בטור הרלבנטי לענייננו, היינו, הטור המתייחס לצביה גניש (התובעת) כתב הפרקליט תחת הכותרת "תמורה בדמי שכירות" בזו הלשון: "סך בשיעור 600$X24 חודש". “ANIMUS HOMINIS EST ANIMUS SCRIPTI". "כוונת האדם מבוטאת באשר כתב". ומה שכתב עו"ד פלביאן הוא ברור. זאת ועוד; דו"ח הפינויים אושר על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. כך טענה עו"ד רייכבך-סגל עת ביקשה לפטור את כונס הנכסים של ג'נסיס מלהעיד בבית משפט זה, שכן הוא אינו יכול להוסיף דבר על האמור במסמכים שצורפו לבקשתה. בין המסמכים הללו היה דו"ח הפינויים של עו"ד פלביאן ולכן הינו לא רק קביל אלא גם מאושר על ידי בית משפט. ואכן, בעמוד 34 לפרטיכל תיק זה נרשם בשם באי-כוח הצדדים כי המסמכים שצורפו לבקשת הכונס לפוטרו מהתייצבות לדיון (קרי, הדו"ח הנ"ל), יהוו חלק מהחומר המשפטי בעת כתיבת הסכומים ופסק הדין בתיק זה. (ד) ולבסוף, אין מנוס מלציין כי שני הפרקליטים [עוה"ד פלביאן ו- דמארי] התקשו בעדותם לגשר על הפער בין הכתוב בחוזה לבין פרשנותם את ההסכם, ואין פלא בדבר מכיוון שכתיבתם הייתה ברורה, אפילו אם היא אינה לרוחם בעת מתן עדותם. שניהם יצאו להגנת החוזה שערכו, אך כבר מצינו כי "אין נחתום מעיד על עיסתו", כך שמלאכת הפרשנות עברה מהם אל בית המשפט. 9. למעשה, ניתוח מסמכים אלה מחזק את הפרשנות המתבקשת מהחוזה גם עפ"י הגישה המתחשבת בנסיבות חיצוניות לחוזה כלומר, לפי הסיפא של סעיף 25 לחוק החוזים. נקודה זו הועלתה על ידי באות-כוח התובעים בסיכומיהן והנה ניתנה התשובה לטענה הזו, גם אליבא דשיטת פרשנות זו. 10. הערה: בסעיף ח (4) לסיכומיו כתב עו"ד עמיאור, ב"כ הנתבעת, באותיות מודגשות כי "הנתבעת הציגה בפני בית המשפט שני מסמכים שמהם ניתן ללמוד על כוונת הצדדים בזמן אמת: המסמך האחד הנו מכתבה של עו"ד ברנט.... (וְ)המסמך השני הנו דרישת אמה של התובעת...". הפכתי והפכתי בתיק, על כל מסמכיו, ולא מצאתי מסמכים אלה. גם עו"ד שוסטר לא ראתה מסמכים אלה ולכן שלחה הודעה מתאימה לתיק בית המשפט, לפיה אין להתייחס למסמכים הנ"ל (ולמסמכים נוספים לגביהם הצהיר ב"כ הנתבעת כי יגישם לתיק). הודעת עו"ד שוסטר נכונה היא. לא התייחסתי לטענות המפורטות בפסקה הנ"ל של סיכומי ב"כ הנתבעת ולא היה כמובן מקום להכליל פסקה זו בסיכומים. ג. סוף דבר התביעה נדחית. לאור הנימוקים דלעיל, כולל האמור בסעיף 10 לעיל, אין צו להוצאות. חוזהפרשנות חוזה