הריסת מבנים ליד גדר ההפרדה

החלטה 1. ביום 12.1.05 הוציאה המשיבה ארבעה צווי הריסה מנהליים לגבי מבנים שהוקמו ללא היתר בנייה באזור הכפר עקב, בסמוך לגדר ההפרדה המכונה "עוטף ירושלים". בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים דחה את בקשת המבקשים לבטל את צווי ההריסה (ב"ש 643/05; ב"ש 644/05; ב"ש 646/05; ב"ש 833/05), וקבע כי מדובר במבנים אשר הוקמו ללא היתר, בנייתם לא הסתיימה והם טרם אוכלסו. כן צוין, כי המבנים הוקמו על שטח שעליו חלה תכנית המתאר המחוזית של מחוז ירושלים (תמ"מ 1), באופן שלא יהיה ניתן להוציא לגביהם היתר ולהכשירם בעתיד. במהלך הדיון בפני בית-המשפט מסר נציג מערכת הבטחון, אל"מ דני תרזה, כי היה זה בשל שיקולים ביטחוניים שמערכת הביטחון פנתה למשרד הפנים בבקשה להוצאתם של צווי ההריסה. יחד עם זאת, מתכננת המחוז, גב' בינת שוורץ, הדגישה בעדותה כי הוצאתם של הצווים נעשתה רק לאחר שהתברר כי כל הקריטריונים הדרושים לכך התקיימו. 2. כנגד החלטות אלה הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים, ובמסגרתו נטען כי צווי ההריסה נגועים בפגמים שונים שיש בהם כדי להביא לבטלותם. נטען, כי בעת הוצאת הצווים לא הייתה המשיבה מודעת להיבט הביטחוני שהוביל להוצאתם; כי הצווים הוצאו תוך חריגה מהקריטריונים שנקבעו על-ידי משרד הפנים; כי הצווים ניתנו תוך שקילתם של שיקולים זרים, וכי המסקנה לפיה בנייתם של המבנים טרם הסתיימה מקורה בטעות; לבסוף, נטען, כי הוצאת הצווים גורמת להפלייתם של המבקשים ביחס לאחרים שהקימו מבנים בשטח הסמוך לאזור גדר-ההפרדה. בית-משפט קמא (כב' השופטים צ' סגל, ע' חבש וי' נועם) דחה את ערעוריהם של המבקשים, לאחר שמצא כי החלטותיו של בית-משפט השלום מבוססות על ממצאים עובדתיים שאין מקום להתערב בהם. הטענה לפיה הצווים חורגים מקריטריונים שנקבעו על-ידי משרד הפנים, נדחתה לאחר שנמצא כי היא "חסרת יסוד ראייתי, והיא ניגפת בהכרעות העובדתיות" של בית-משפט השלום, אשר נקבעו על יסוד הראיות שהונחו בפניו. טענת ההפליה נדחתה אף היא, לאחר שהמבקשים לא הצליחו להוכיחה ולא הציגו כל ראיה אודות מבנים שנבנו ללא היתר בסמוך לגדר ההפרדה, שהתקיימו בהם תנאיו של סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, ואשר לא הוצאו לגביהם צווי-הריסה. ועוד, הודגש כי דין טענת ההפליה להידחות גם לגופה, הואיל ובפני בית-משפט קמא אף הונחו ראיות המעידות על הוצאתם של צווי-הריסה נוספים באזור בו ממוקמים המבנים. טענות המבקשים אודות "שיקולים זרים" שהובילו להוצאתם של הצווים נדחו אף הן, ובית-משפט קמא כינה אותן כ"ספקולציות גרידא" שאינן נתמכות בתשתית עובדתית (עמ' 11 לפסק-הדין). באשר לטענה בדבר שיקולים ביטחוניים שהנחו את נותני הצווים, נקבע כי גם אם נשקלו שיקולים כאלה אין בכך כדי להוביל לבטלותם של הצווים. זאת, מכיוון שמדובר במבנים שנבנו ללא היתר, והצווים שהוצאו בגינם עומדים בתנאים הסטטוטוריים הקבועים בסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"א-1965. לפיכך, שקילתו של שיקול בטחוני בדבר הסמיכות הרבה שבין המבנים לבין גדר ההפרדה, מהווה שיקול לגיטימי, ואין כל דרישה כי התחשבות בשיקול בטחוני תבוא לידי ביטוי באמצעות ציון מפורש על גבי הצווים או על התצהירים הנלווים להם (עמ' 10 לפסק-הדין). כב' השופט ע' חבש חלק על דעת חבריו להרכב בסוגיה אחרונה זו, וסבר כי הוצאתם של צווי ההריסה תוך התחשבות בשיקולים ביטחוניים לוקה בפגם, אולם, הוסיף, כי אין בפגם זה כדי להביא לבטלותם. נקבע, כי כל הצווים הוצאו על-ידי המשיבה לאור פנייתה של מערכת הביטחון, ונוכח הסמיכות הרבה שבינם לבין גדר-ההפרדה. כן נקבע, כי אין לאפשר שהוראותיו של חוק התכנון והבנייה ישמשו כאצטלה נוחה לשיקולים ביטחוניים שכאלה. ועוד נקבע, כי הוצאתם של הצווים בנסיבות אלה "אינה עולה בקנה אחד עם יסודות של מנהל תקין", ואף עשויה למנוע מבעלי המבנים להתגונן כראוי מפני אותם צווים. על כן, סבר כב' השופט חבש, בנסיבות בהן הרשויות לוקחות בחשבון גם שיקולים ביטחוניים, עליהן לציין זאת במפורש בגוף הצו (עמ' 14-15 לפסק-הדין). 3. עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות ערעור, הואיל ולהשקפתם המשיבה לא הייתה רשאית להתבסס על שיקולים ביטחוניים עת הורתה על הריסת המבנים. נטען, כי במצב זה לא ניתן לבצע ביקורת שיפוטית הולמת של השיקולים שהובילו להוצאתם של צווי ההריסה. בהקשר זה נטען עוד, כי בעת הוצאת הצווים לא הובאו בפני המשיבה השיקולים האמיתיים - הביטחוניים - המונחים בבסיסם. ועוד נטען, כי פסק-דינו של בית-משפט קמא מאפשר להרוס מבנים, ולמעשה לתפוס שטחים במקום לפעול על פי הוראות החוק בעניין תפיסת מקרקעין. המבקשים מפרטים בבקשתם גם טענות עובדתיות שונות שנועדו לקעקע את המסקנה אליה הגיע בית-משפט השלום, ולפיה מדובר במבנים שבנייתם הושלמה בעת מתן הצו ואשר טרם אוכלסו. 4. המשיבה, בתגובתה, סבורה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, רוב הטענות שנשמעו מפי המבקשים הן טענות עובדתיות, אולם גם הטענות המשפטיות שהעלו אינן מצדיקות ליתן להם רשות ערעור. המשיבה מדגישה את התפקיד החשוב של צווי הריסה כאמצעי לאכיפתם של דיני התכנון והבניה, ושבה ומציינת כי כל התנאים הקבועים בחוק התכנון והבניה הנדרשים לשם הוצאתו של צו הריסה, התקיימו במקרה הנוכחי. לאור זאת, נטען, כי אין כל פסול בהוצאת הצווים גם על רקע של שיקולים ביטחוניים. לבסוף, הביעה המשיבה את השקפתה כי אין כל פסול בכך שגורמי הביטחון יסבו את תשומת ליבם של הגורמים המנהליים הרלוונטיים לבניה בלתי חוקית, בדיוק כשם שאין כל מניעה שאדם פרטי יתלונן בפני הרשויות על הפרת חוקי התכנון והבנייה. 5. לאחר שעיינתי בבקשה ונספחיה, ובתגובת המשיבה, נחה דעתי כי דינה להידחות. אכן, הבקשה מעוררת שאלה בכל הנוגע ליחס בין הוראות חוק התכנון והבנייה לבין ההוראות המסדירות תפיסת מקרקעין לצרכי בטחון המדינה, אולם במקרה הנוכחי אין כל ספק כי כל הדרישות המנויות בחוק התכנון והבניה ונדרשות לשם הוצאתם של צווי הריסה - התקיימו. בנסיבות אלה, לא סברתי כי הסוגיה דורשת ליבון בפני ערכאה נוספת. ועוד, במהלך עדותו של אל"מ תרזה התברר, כי למבנים הסמוכים למבנים נושא הבקשה, אשר לא התקיימו בהם דרישותיו של סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, לא הוצאו צווי הריסה, על אף שגם הם עוררו קשיים ביטחוניים נוכח סמיכותם לגדר ההפרדה. יתרה מכך, התברר כי באותם מקרים התוואי של גדר ההפרדה אף הוסט, במטרה להימנע מהריסת הבתים (ראו עדותו של אל"מ תרזה בעמ' 7-9 לפרוטוקול הדיון מיום 6.4.05). גם לאור זאת, כך סברתי, השימוש שנעשה במקרה הנוכחי בדיני התכנון והבנייה לא נעשה במטרה להגשים תכליות שאינן מעניינו, ועל כן לא נגרם למבקשים עיוות-דין כלשהו. באשר לטענה לפיה המשיבה לא הייתה מודעת לשיקולים הביטחוניים שניצבו בבסיס הצווים. טענה זו נשמעה ונדחתה על-ידי שתי ערכאות, ואינני סבור כי יש מקום להידרש לה עוד. בהקשר זה ציין בית-משפט קמא, כי "טענת המערערים, לפיה השיקול הביטחוני שהניע את הוצאת צווי ההריסה לא היה בידיעת המשיבה, הושמעה כסברה שלא נתמכה בבדל ראיה, ואף לא הוצגה למתכננת המחוז בחקירתה הנגדית" (עמ' 10 לפסק-הדין). יתר הטענות שנטענו בבקשה עוסקות בעניינים עובדתיים, אשר ערעור בגלגול שני אינו המקום ללבנם. כזו היא הטענה לפיה בנייתם של המבנים לגביהם הוצאו צווי ההריסה הסתיימה. יודגש, כי מסקנותיו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בהקשר זה, התקבלו לאור מערכת הראיות שהובאה בפניו. כך, לגבי המבנה שבו עסק ב"ש 643/05 העיד המפקח פרוספר גבאי, אשר ביקר במבנים, כי לאחר שפתח את הברזים נכח כי לא זורמים בהם מים, ובהמשך גילה כי המבנה לא היה מחובר לרשת החשמל ואף לא היה בו מטבח. באשר למבנים בהם עוסקים ב"ש 644/05 וב"ש 646/05 העידו המבקשים עצמם כי בעת מתן הצווים בנייתם טרם הסתיימה, והם טרם אוכלסו (ראו עמ' 6 להחלטה). באשר למבנה בו דובר בב"ש 833/05, ציין בית-המשפט, כי "אין מחלוקת כי המדובר במבנה במצב שלד. בעת ביקורו של מפקח הבניה גבאי במקום ביום 04.01.05, המבנה היה ללא חלונות ודלתות, ללא ריצוף וללא אינסטלציה, והקומה השנייה אף הייתה ללא טיח" (עמ' 2 להחלטה). העולה מכל האמור הוא, כי המסקנה לפיה בנייתם של המבנים טרם הושלמה עת ניתנו הצווים, הינה מסקנה אשר הוכחה כדבעי, ואין מקום לשנות ממנה. אשר על כן, הבקשה נדחית. הריסת מבנהמבנהגדר