פסק דין א. מהות העתירה זו עתירה לביטול הפקעת מקרקעין ולהעברת הזכויות בהם לעותרים. ב. רקע עובדתי ענייננו במקרקעין, הידועים כחלקות 424 ו 426 בגוש 6418, ברמת השרון (להלן: "המקרקעין") שבעבר היו חלק מחלקה 32 אשר פוצלה לתת חלקות, בניהם המקרקעין נשוא עתירה זו. העותרים 2 ו 3 הינם יורשיה של המנוחה ימימה סלוחובסקי ז"ל אשר נפטרה ביום 16.5.99 לה היו זכויות בחלקה 32. העותרות 1 ו- 4 הן אחיות (להלן: "האחיות לבית ביאליק") אשר רכשו, בדרך של העברה ללא תמורה מקרוב, זכויות בעלות, בחלקה 32 בשני מועדים שונים כל אחת. פרט לעותרות היו בעלים נוספים בחלקה 32 ההיסטורית. זאת ניתן ללמוד מהנסח של חלקה 32 (נספח ב' לכתב העתירה) ומהחלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה, מרחב תכנון רמת השרון, מיום 26.7.00 (נספח ד לכתב תשובת המשיבות 1 ו 2). המשיב 3, שבקשתו לצרפו כמשיב בעתירה נענתה בחיוב בהחלטת בית משפט זה מיום ה - 5.3.02, הוא בעליה של חלקה 452/4 בגוש 6418 הגובלת בחלקתה של משפחת העותרת 1 ובקצה חלקה 426 שבאותו גוש. להלן תמצית ההיסטוריה התיכנונית הרלוונטית לענייננו של המקרקעין נשוא עתירה זו: תכנית רש/457, שקיבלה תוקף ביום 13.2.78, עניינה, בין היתר, קביעת יעדים חדשים וחלוקה מחדש של מקרקעין. התכנית קבעה שמגרש J (להלן: "מגרש J") יהווה שטח ציבורי פתוח. מגרש J היווה חלק מחלקה 32 וחלק מחלקה 33, שניהם בגוש 6418. בתכנית נקבע גם שמגרש R (להלן: "מגרש R") הנמצא בחלקה 32, יהווה שביל להולכי רגל שיאפשר גישה מרחוב יפתח לשטח הציבורי הפתוח, הוא מגרש J. תכנית מפורטת רש/457א', שקיבלה תוקף ביום 12.1.81 (בהתאם לת.ב.ע. רש/457), נועדה לבצע חלוקה והפקעה בפועל של שטחים בהתאם לתכנית רש/457. תכנית רש/457א' קבעה שחלקה 32 תחולק למספר חלקות, ביניהן חלקותיהם של העותרים וחלקות המקרקעין נשוא עתירה זו הצמודות לחלקות העותרים. המקרקעין נשוא העתירה, שכונו חלקות 424 ו 426, הוגדרו כשטח ציבורי פתוח. חלקה 424 היא בעצם מגרש R הנ"ל וחלקה 426 היוותה את הרכיב מחלקה 32 שנכלל במגרש J, יתר שטחו של מגרש J נפל בגדר חלקה 33, הסמוכה. דבר החלוקה הנ"ל נרשם בתכנית לצורכי רישום 312/86 שנערכה לפי תכנית 457א' הנ"ל. ביום 8.3.88 נרשמו חלקות 424 ו 426 ע"ש המשיבה 2, לפי רישומי לשכת רישום המקרקעין נרשמו החלקות בעקבות פעולה שהוגדרה כמכר ללא תמורה (נספח ג' 1 ו- 2 לתשובה לעתירה). באותו יום נרשמו גם החלקות האחרות להן חולקה חלקה 32. חלקה מספר 422 נרשמה ע"ש העותרת 4, חלקה מספר 423 ע"ש ימימה סולוחובסקי ז"ל וחלקה מספר 425 ע"ש העותרת 1. כמו כן שאר בעליה של חלקה 32 קיבלו את חלקם בצורת חלקות דומות. חלקה 32 הפכה למקבץ חלקות רשומות קטנות יותר, כשחלקו של כל אחד מבעלי חלקה 32 הפך לגדור, מוגדר ומדוד. ביום 3.9.90 ניתן תוקף לתכנית מספר רש/631א' שינוי לתכנית רש/457א' שעניינה היה בחלקה 33 בגוש 6418. מטרת התכנית, בין היתר, לשנות את יעדיהם של חלק מהשטחים שיועדו לשמש כשטחים ציבוריים פתוחים לשטחי מגורים ב'. התכנית שינתה את יעודו של מגרש J, בחלקו הנופל במסגרת חלקה 33, משטח ציבורי פתוח למגורים ב'. כיון שתכנית רש/631א' עסקה בחלקה 33 לא היתה לה נפקות באשר ליעודה של חלקה 426, הנופלת בגדרה של חלקה 32 ההיסטורית. בעקבות שינוי הייעוד של מגרש J פנו העותרים למשיבות 1 ו- 2 בבקשה שתבטלנה את הפקעת חלקות 424 ו 426 ובדרישה שהזכויות באותם מקרקעין יועברו לידיהם. במסגרת ניסיונות אלו הגישו העותרים ביום 8.1.95 תכנית שסומנה רש/811 שעניינה היה קידום מטרתם זו. בישיבת המשיבה 1 מיום 1.10.95 נאמר: "הועדה איננה רואה סיבה שהשטח הציבורי - חלקות 424, 426 לא יצורפו לחלקות 422, 423 ו 425 בגוש 6418." (נספח י"ד לכתב העתירה). לבסוף החליטה הועדה המקומית לתכנון ובניה במרחב תכנון רמת השרון לדחות את התכנית, בהחלטה מיום 26.7.00 (נספח ד לתשובה). הטעם לדחיית תכנית רש/811, שעיקרה היה העברת הבעלות במקרקעין נשוא עתירה זו לעותרים, היה שחלקות 424 ו 426 היוו חלק ממגרש 32 ועל כן בטרם יוחזרו המקרקעין יש להתחשב בזכויותיהם של כל בעליו ההיסטוריים של חלקה 32 ולא רק בעותרים החפצים בצרוף המקרקעין לחלקותיהם. המקרקעין הם שבילים ריקים ומוזנחים, שאינם הם מובילים לאף מקום, ומהווים מעין גבול בין חצרות של בתים פרטים. העותרים עתרו לבית משפט זה בבקשה כפולה: ראשית הם מבקשים מבית המשפט להכריז שהפקעת המקרקעין נשוא עתירה זו בטלה. שנית הם מבקשים שבית המשפט יורה על העברת הזכויות באותם מקרקעין לידיהם. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות: - האם לעותרים זכות עמידה בפני בית משפט זה? - האם הגיעו המקרקעין לידי המשיבה 2 בדרך של הפקעה? - האם דין ההפקעה להתבטל? - האם מן הדין שהבעלות במקרקעין תועבר לעותרים? ד. האם לעותרים זכות עמידה בפני בית משפט זה? כנגד זכות עמידתם של העותרים העלה המשיב 3 מספר טענות. ראשית נטען שבשל שיהוי בהגשת העתירה, העותרים הינם חסרי זכות עמידה בפני בית משפט זה. דינה של טענה זו להידחות. הנסיבות בגינן עתרו העותרים החלו להתגבש בשנת 1990 עם שינוי ייעודה של חלקה 33. מחומר הראיות עולה שהפעולה הראשונה בה נקטו העותרים כדי לקדם את עניינם היתה בשנת 1995, אז הגישו את תכנית רש/811, מאז ועד למועד הגשת העתירה הוחלפו מכתבים רבים בין הצדדים בעניין נשוא עתירה זו. לפיכך לא תיתכן טענת שיהוי באשר לשנים אלה. גם אי העשייה מצדם של העותרים במשך חמש השנים שבין הגשת התכנית הנ"ל לבין מועד שינוי הייעוד של המקרקעין אינו שיהוי העולה כדי שלילת זכות העמידה. נדגיש שלכל אורך תקופה זו לא נעשה ולו שינוי קל שבקלים במקרקעין נשוא העתירה. הרציונאל העיקרי שביסוד עקרון השיהוי נובע מהצורך להבטיח את ההסתמכות של גורמים שונים על מצב קיים ולאפשר שימוש יעיל באותם מקרקעין ללא חשש שלאחר שאלו ינוצלו יצוץ עותר שיבקש את השבת הגלגל אחור ואת החרבת כל אשר נבנה והושקע. רציונאל זה אינו מתקיים במקרה דנן ולפיכך אין לייחס לעותרים שיהוי אובייקטיבי ניכר. מעבר לכך יש לתת את הדעת לכך שיתכן וחלף זמן רב בטרם הבינו העותרים את משמעותם של השינויים התכנוניים שתחילתם בשינוי היעוד בשנת 1990. זמן בלתי מבוטל קיים על פי רוב בין שלב אישור שינוי היעוד לבין הבנייה בפועל. אין לי ספק שעבר זמן רב עד שהעותרים נוכחו להבין שהמקרקעין נשוא העתירה, שנועדו לשמש שבילי גישה לשטח הציבורי הפתוח J, הפכו לשבילים המובילים לעורפם של חצרות פרטיות. לפיכך נדמה שגם אין לייחס לעותרים שיהוי סובייקטיבי ניכר. שנית טען המשיב 3 לאי מיצוי הליכים מצד העותרים. לדבריו עובר להגשת עתירה זו היה על העותרים להגיש ערר לועדה המחוזית לתכנון ובניה כנגד ההחלטה לדחות את תכנית רש/811, תכנית שקבעה שיש להעביר את המקרקעין נשוא העתירה לעותרים. נדמה שהמשיב 3 שגה בסיווג מהותה של העתירה דנן, העתירה מבקשת את ביטולה של הפקעה, וזאת לאחר שמספר פניות למשיבות 1 ו 2 בעניין זה נדחו. אין העתירה מהווה ערר על הליך תכנוני אלא בקשה להפוך פעולה מינהלית בעלת אופי שונה בתכלית. אין העותרים מבקשים לתקוף את החלטת הועדה המקומית לתכנון ובנייה לדחות את תכניתם, הם תוקפים את עצם היסוד עליו מבוססת בעלותה של המשיבה 2 במקרקעין. מכאן שלצורך עתירה זו דווקא מיצו העותרים את ההליכים שהיו פתוחים בפניהם עובר להגשת העתירה. לבסוף טען המשיב 3 לחוסר ניקיון כפיים העולה לכדי שלילת זכות העמידה של העותרים. הפגם שדבק לדעתו בעותרים נובע מאי צירוף משיבים נוספים לעתירה שלהם זכויות וזיקות שונות למקרקעין. כיון שלדעת העותרים הם לבדם ראויים לזכות בבעלות על המקרקעין אינני סבורה שהם היו צריכים לצרף משיבים נוספים לעתירתם, וכך להכביד על ההליך, בעוד שלשיטתם הם היחידים להם הזכות להגיש את העתירה. יתכן וראוי שהעותרים היו מציגים תמונה מלאה יותר באשר להתנגדויות, שהוגשו על ידי בעלי עניין במקרקעין, לתכנית רש/811 שהגישו, ברם אין בכך כדי לשלול מהם את זכות העמידה. הטעם לכך הוא שהעתירה מכוונת בראש ובראשונה כלפי הרשות המינהלית שחזקה עליה שהיא דואגת לאינטרסים של כלל הציבור ולאלו של בעלי זכויות במקרקעין שאינם חלק מההליך. בפועל אכן כך נהגה. יחד עם זאת בהתנהגותה של העותרת 1 דבק רבב שיש בו משום אי ניקיון כפיים החוסם את דרכה מלעבור בשעריו של בית משפט זה. מכתב תשובתו של המשיב 3 למדנו שבינו לבין העותרת 1 תלויה ועומדת כיום תביעה בבית משפט השלום תל אביב-יפו, במסגרת הליך א 86499/00. בנספחיו של כתב תביעתו של המשיב 3 באותו הליך, שצורפו כראיות בעתירה זו (נספחים ח' ו - ט' לנספח א' לתשובת המשיב 3) יש העתקי מכתבים מגורמים מקצועיים במשיבה 2 אשר מצביעים בברור על כך שהעותרת 1 עשתה דין לעצמה והחלה, ללא אישור, לבנות במקרקעין נשוא עתירה זו. עולה חשד שהעותרת ביקשה "לספח" לחלקתה שטחי ציבור ומשנתקלה בהתנגדות מצד שכניה ומצד הרשויות בחרה בדרך של עתירה מינהלית כדי לקבל בעלות במקרקעין. הגדילה לעשות העותרת 1 כשלא טרחה לציין עובדות אלו במסגרת עתירתה ואף התנגדה לצירופו של המשיב 3 כמשיב לעתירה זו. אלמלא הצירוף לא היו עובדות חשובות אלו מגיעות לבית המשפט. לפיכך חטאה העותרת פעמים, בידה האחת דבק רבב בדמות בניה בלתי חוקית וניסיון לספח לעצמה שטח ציבורי, ובידה השניה דבק רבב בדמות הסתרת מעשיה מבית המשפט. הלכה היא שעותר שידיו לא נקיות לא יזכה לבוא בשעריו של בית המשפט לעניינים מנהלים ואינו ראוי לסעד מן היושר. מכאן שדין עתירתה של העותרת 1 להידחות כבר בשלב מקדמי זה. ה. האם הגיעו המקרקעין לידי המשיבים בדרך של הפקעה? המשיבים טוענים שהמקרקעין נשוא עתירה זו הגיעו לידי של המשיבה 2 בדרך של מכר ללא תמורה, כך נכתב במסמכי רשם המקרקעין (נספח ג' 1 ו- 2 לתשובה לעתירה). מטעם זה סבורים המשיבים שאין אמת בבסיס העובדתי המנוח ביסודה של העתירה, שעיקרה בקשה לביטול הפקעה, שכן לשיטתם מעולם לא היתה הפקעה. אליבה דגירסת המשיבים תכנית רש/457 ערכה חלוקה מחדש של המקרקעין באזור דנן, בין היתר של חלקה 32. חלקה 32 חולקה בין בעליה השונים לחלקות קטנות, מוגדרות ומדודות היטב. במסגרת חלוקתה של חלקה 32 נקבע ששתי החלקות נשוא עתירה זו ישמשו כשטח ציבורי פתוח. על פי גירסת המשיבים מדובר היה בחלוקה מחדש של החלקה שנעשתה בהסכמה ובתיאום עם בעלי המקרקעין. הסכמת הבעלים לחלוקה כללה גם הסכמה בדבר העברת שתי החלקות נשוא עתירה זו לבעלות המשיבה 2, למען שאלה ישמשו כשטח ציבורי פתוח שיהווה דרך גישה לשטח הציבורי הפתוח שנקרא אז מגרש J. התוצאה לגרסתם היא שמכוח הסכמת הבעלים ומכוח התוכניות הנ"ל הועברה הבעלות במקרקעין נשוא עתירה זו לידי המשיבה 2 במסגרת עסקת מכר ללא תמורה. נוסח מטרות תכנית רש/457א', כפי שהן מפורטות בעותק התכנית שצורף לכתב העתירה, תומך בגירסתם של העותרים. שם נכתב: "2. ביצוע "חלוקה חדשה" בהסכמת הבעלים בחלקות המסומנות בתשריט". (נספח ו' לכתב העתירה). גירסתם העותרים שונה, לטענתם לא היתה הסכמה להעברת המקרקעין למשיבה 2 מצד בעליה המקוריים, אלא המקרקעין הופקעו לצורכי ציבור. גירסה זו יכולה להישען על תכנית רש/457 בה נקבע, בסעיף העוסק בהפקעות מקרקעין ורישומן, ששטחים המיועדים לשמש כשטחים ציבוריים וכשבילים להולכי רגל יופקעו ויירשמו על שם המשיבה 2 (ר' סע' 24 לנספח ג' לכתב העתירה). והרי המקרקעין בהן עסקינן יועדו לשמש כשביל להולכי רגל וכשטח ציבורי במסגרת אותה תכנית ממש, מכאן שסביר לעמדתם שהן הגיעו לידי המשיבה 2 בנתיב המשפטי המנוי בתכנית, הוא נתיב ההפקעה. מצאנו שהן לגירסת העותרים והן לגירסת המשיבים יש לכאורה סימוכין בחומר הראיות. יחד עם זאת, האקט הסופי של גירסאות נוגדות אלה אינו רישום בכותרת של הפקעה, אלא רישום בכותרת של מכר ללא תמורה. בהיעדר ראיה מכרעת שיש בה להטות את כף המאזניים לטובת העותרים מן הדין לקבוע שהם לא עמדו בנטל הראיה הרובץ עליהם להוכיח את העובדות עליהם נסמכת עתירתם וכמו כן לא עלה בידם לסתור את החזקה בדבר נכונות הרישום. יש לקבוע שהנתיב המשפטי דרכו המקרקעין עברו לרשות המשיבה 2 לא היה נתיב ההפקעה כי אם נתיב של מכר ללא תמורה. עם זאת טרם תמה מלאכתנו, בבחינת סיווגה המשפטי של עסקה או פעולה מנהלית מהותה של הפעולה היא הנבחנת. הבחינה נעשית לאור מכלול נסיבות העניין ואינה מצטמצמת לסיווג הנתיב המשפטי הפורמלי דרכו היא בוצעה. עם זאת נדגיש שהנתיב המשפטי הפורמלי דרכו התבצע העברת המקרקעין יכול לשמש אינדיקציה למהות ההעברה. בבחינת נסיבות העניין ניתן, מצד אחד, לייחס לפעולה המנהלית שלפנינו לוגיקה של פעולה שהיא בגדר נטילה שלטונית. השטחים הועברו לבעלות הרשות המנהלית ללא תמורה לבעליהם ולמען מימוש מטרה ציבורית. לפי עמדה זו גם אם הנתיב המשפטי דרכו פעלו המשיבות לא היה נתיב ההפקעה הרי שמהותה של הפעולה היתה מהות זהה, ולכן ראוי שיחולו עליה, בהתאמות הנדרשות, דיני הנטילה השלטונית. מצד שני תתכן גירסה על פיה בעת חלוקת חלקה 32 הגיעו המשיבים ובעלי החלקה להסכמה שחלקות אחדות מתוך חלקה 32 יועברו לבעלות המשיבה 2, כחלק מתכנית חלוקת המקרקעין. על פי גירסה זו העברת המקרקעין נעשתה בהסכמת וברצון הבעלים, הם ככל הנראה בעליה ההיסטוריים של חלקה 32. לאחר שקילת שתי הפרשנויות האפשריות הנ"ל לאור מכלול הראיות מצאתי שהעותרים לא הצליחו להרים את נטל הראיה המוטל עליהם ולא עלה בידם להוכיח שמהותה של העברת המקרקעין למשיבה 2 היתה מהות של הפקעה. למסקנה זו הובילוני שלושה טעמים מצטברים: ראשית, כפי שראינו, הנתיב המשפטי הפורמלי דרכו הועברו המקרקעין למשיבה 2 אכן היה במכר ללא תמורה, וכאמור יש בכך לשמש כאינדיקציה למהות המשפטית של ההעברה. שנית תכנית רש/457א', המציינת במטרותיה את החלוקה מחדש בהסכמת הבעלים, היא תכנית המאוחרת מתכנית רש/457. יש בה לתמוך בגירסת העותרים, ומהווה קונקרטיזציה שלה, על כן דומה שהיא זו ששלטה בפעולת חלוקתה של חלקה 32. הטעם השלישי והאחרון נובע מחזקת נכונות הרישום באשר למהותה המשפטית של העברת המקרקעין, חזקה שלדעתי לא עלה בידי העותרים לסתור. מכאן שלא הוכח שהמקרקעין הופקעו ועל כן אין מקום לדון בביטול פעולה מנהלית שלא היתה. בשולי הדברים אומר מספר מילים שהם בגדר המלצה. דומה שהמקרקעין נשוא העתירה עומדים כבר זמן רב כשאין בהם לשמש או להועיל לתושבי מגרש 32 היסטורי. אין בדברי כאן כדי לקבוע מסמרות באשר לסוגיה הקניינית מיהם בדיוק בעליהם ההיסטוריים של המקרקעין אך אם זאת אני סבורה שעל הרשות לתת דעתה לכך שהמקרקעין הועברה לרשותה בהסכמת אותם בעלים היסטוריים על מנת שימשו לרווחת הציבור החי במקום ולא יעמדו ללא שימוש כגבולות מיותרים מוזנחים בין חצרות בתים פרטיים, ובודאי במקום בו מקרקעין הנו מצרך יקר. יפה תעשה הרשות עם תלך בדרך שהיא עצמה התוותה בהצעתה שהעלתה באת כוחה במסגרת הדיון בעתירה זו, ביום 29.4.01, בו אמרה: "הדרך שהצענו אמורה לעשות צדק עם כולם, כלומר למנות שמאי/מהנדס שימליץ המלצות. יתכן וצריך לתכנן תכנית חדשה שיהיה בה איחד וחלוקה, ישמעו השכנים הגובלים ויצאו לדרך. אנחנו לא אוחזים בשטחים בכל מחיר אם יש פתרון. אנחנו צריכים גישה לקווי הניקוז, הביוב ולנכסים הגובלים, שחלקם מתנגדים לבקשת חברי, ואז אני חושבת שהכל יפטר. ההצעה שלנו היתה למנות שמאי ומהנדס שיבחן גם את הזכויות הקנייניות, גם את שווי המקרקעין ואז אפשר יהיה להחזיר, לכאורה, את הגלגל אחורנית כאשר יעשה צדק." (עמ' 2 לפרוטוקול). ו. סוף דבר העתירה נדחית. העותרים יישאו בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד של המשיבים 1 ו-2 ביחד בסכום של 8,000 ₪ + מע"מ ובהוצאות המשיב 3 גם כן בסכום של 8,000 ₪ + מע"מ. קרקעותמקרקעיןהפקעה