החלטה זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' רביד) לפיה לבית המשפט המחוזי סמכות עניינית לדון בתביעת המשיבים. בין המבקשים למשיבים נכרת חוזה, לפיו רכשו המשיבים את זכויות המבקשים במשק במושב ניר צבי. עוד נקבע בחוזה כי המשיבים ישכירו למבקשים את המשק לתקופה של כשנה. המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המבקשים בטענה שעל אף ששילמו ל הם את התמורה כפי שנקבע בחוזה, לא העבירו לידם המבקשים את הזכויות בנחלה, והמשיכו לדור בה מבלי לשלם את דמי השכירות. הסעדים שנתבעו על ידי המשיבים, היו אכיפת החוזה, תשלום פיצויים מוסכמים - הן בגין הפרת חוזה המכר והן בגין הפרת חוזה השכירות, תשלום דמי השכירות, סילוק יד של המבקשים מהמשק ומינוי כונס נכסים. לחלופין, טענו המשיבים כי הם זכאים לבטל את החוזה עקב הפרתו היסודית על ידי הנתבעים - ולקבל חזרה את הכספים ששילמו, כמו גם את סך הפיצויים המוסכמים. המבקשים טענו כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות לדון בתביעה וכי עליו להעבירה לבית משפט השלום, כיוון שהסעד הנדרש נוגע לשימוש והחזקה במקרקעין, שהינם בגדרי סמכותו הייחודית של בית משפט השלום, כהוראת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בית המשפט קמא דחה את טענת המבקשים. בית המשפט מצא כי הזכויות אותן אמורים היו התובעים לקבל על פי החוזה הן זכויות חוזיות של בר רשות, ועל כן התביעה אינה תביעה הנוגעת למקרקעין. לפיכך, כך קבע בית המשפט קמא, שאלת הסמכות לדון בתביעה "נחתכת" לפי שווי הסעד הנתבע. מששווי הזכויות הנתבעות על ידי המשיבים עולה על תקרת הסעד הכספי שבית משפט השלום מוסמך לדון בו, פסק בית המשפט קמא כי הסמכות לדון בתביעה מסורה לו. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי. המבקשים סבורים כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי אין עניינה של התביעה נשוא הבקשה חזקה או שימוש במקרקעין. הם סבורים כי משהבעלות בנכס נשוא התובענה מוקנית למינהל מקרקעי ישראל וזכות החכירה בו מוחזקת על ידי האגודה השיתופית של ניר צבי, הרי שהם אינם אלא ברי רשות ומחזיקים בפועל של המקרקעין. לפיכך, כך לשיטתם, לבית משפט השלום סמכות ייחודית לדון בתביעה שהגישו המשיבים. המשיבים תומכים בהחלטת בית המשפט קמא. הם סבורים כי התובענה מתייחסת לזכויות חברות אישיות באגודה שיתופית, וכן היא מתייחסת למכסות מים וקרקע, לרכוש משותף לחברי האגודה ולזכויות של בר רשות במשק החקלאי, זכויות שאינן עולות לכדי זכויות במקרקעין. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. הזכות אשר בה החזיקו המבקשים ואשר אותה העבירו למשיבים היא זכות של בר רשות. זכות הרישיון במקרקעין היא זכות אשר אינה מנוייה בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (ואין לנו צורך להכריע בענייננו בשאלה האם ממשיך מעמד הרישיון במקרקעין להתקיים לאחר חקיקתם של חוק זה ושל חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971. ראו: רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 169-170). מקורה של זכות זו, אשר נוצרה ככלי לעקיפת ההגנות שהוקנו לשוכר מכוח חוקי הגנת הדייר, במשפט המקובל, והיא נקלטה במשפט הארץ. תוכן הזכות הוא רשות שניתנת על ידי בעל זכות במקרקעין לאחר להשתמש במקרקעין, ולעיתים אף להחזיק בהם. הרישיון הינו זכות מובחנת מהזכויות אשר מאפייניהן מכוח חוק הם שימוש והחזקה, או שימוש לבדו - לאמור, השכירות, השאילה וזיקת ההנאה. בניגוד לאחרונות, שהינן זכויות קניין אשר תוכנן הוא החזקה ושימוש במקרקעין או שימוש במקרקעין בלבד, הרישיון היא זכות חוזית, זכות גברא (in personam), ולא זכות קניינית, אשר תוכנה הוא החזקה ושימוש במקרקעין, או שימוש בהם בלבד (י' ויסמן חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 - מגמות והישגים (תש"ל) 59-61, וראו גם: נ' זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24). משכך, הרי שחוזה אשר במסגרתו מועברת זכות הרישיון, הוא חוזה למכר זכות חוזית, אשר מתייחסת למקרקעין, ולא חוזה למכר זכות קניין במקרקעין. על כן, וכפי שקבע בית המשפט קמא, אין הוראת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט מונעת מבעד בית המשפט המחוזי מלדון בעניין תביעה בקשר לרישיון, וסמכותו תקבע בהתאם לגובה הסעד הכספי המבוקש בתובענה (ראו והשוו: ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 289, 306). במאמר מוסגר, אחזור על דברים הנכונים לענייננו, ואשר נאמרו כבר על ידי בית משפט זה בכמה פסקי דין בהם נדרש לשאלת תיחום הסמכות העניינית בקשר לתביעות בענייני מקרקעין (ראו: ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1, 13, ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי, פ"ד מה(2) 749, 757, רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי (טרם פורסם)). נראה, כי, ככלל, נגרע מכוחם של הכללים התוחמים את סמכות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בענייני מקרקעין. אשר על כן, אין מקום להיענות לבקשת המבקשים. הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח. מקרקעיןהעברת זכויותרישיון במקרקעין