החלטה הצדדים הינם בעלים משותפים בחלקה, הידועה כגוש 7933 חלקה 277 בנתניה (להלן: החלקה), אשר שטחה הינו 919 מ"ר. לכל אחד מהצדדים דירה הבנויה על חלקה זו, ולכל אחד מהם הסכם חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל לגבי מחצית החלקה. הסכמי החכירה רשומים בלשכת רישום המקרקעין בנתניה ללא חלוקה פנימית, משמע במושע. בשנת 1986, עת רכשו חרמוני את דירתם, פנו הם לעוודי וקיבלו את הסכמתם להרחבת דירתם. לטענת עוודי, הגיעו הצדדים במסגרת זו להסכמה הדדית, לפיה חולקה ההחזקה בחלקה בין הצדדים ולכל צד ניתנה זכות השימוש הבלעדית בחלקו. על בסיס הסכמה זו, טוענים עוודי, נוצר בין הצדדים הסכם שיתוף, על-פיו פעלו במשך שנים ארוכות. חרמוני טוענים מנגד, כי מעולם לא נכרת בינם לבין עוודי, בעל-פה או בכתב, הסכם כאמור ומכל מקום, אף אם נוצר הסכם בעל-פה, הרי בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, משלא נערך הסכם שיתוף בכתב, גובר הרישום בלשכת רישום המקרקעין ולכל אחד מן הצדדים זכות קניינית במחצית החלקה, ללא כל חלוקה פנימית בה. מאחר שלטענת חרמוני, מחזיקים עוודי בפועל בשטח של 707 מ"ר מתוך 919 מ"ר שבחלקה ומסרבים לפנותו, הגישו חרמוני לבית-משפט השלום בנתניה תביעה למתן צו המחייב את עוודי להסיר גדר שהוקמה על-ידם ולסלק את חפציהם מהשטח עד 30 מ"ר מקיר ביתם של חרמוני, וכן למתן צו מניעה אשר ימנע כל שימוש של עוודי בשטחם של חרמוני. כן תבעו חרמוני פיצוי כספי בסכום של 30,000 ש"ח בגין השימוש ברכושם. בית-משפט השלום בנתניה (השופט הרווי גרובס) דחה את התביעה, בקובעו כי התנהגותם של הצדדים כשותפים לחלקה במשך שנים רבות, בגדרה השתמש כל צד בחלק מהחלקה באופן בלעדי, מעידה על קיומו של הסכם שיתוף ולא יהיה זה הוגן לאפשר לחרמוני להשתחרר, ללא סיבה מוצדקת, מהסכם זה. על פסק-הדין של בית-משפט השלום ערערו חרמוני לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא יהושע גרוס והשופטות אסתר קובו ומיכל רובינשטיין) קיבל את הערעור בעיקרו, בקובעו כי מאחר שהסכם השיתוף נוצר בעל-פה ועל דרך ההתנהגות, וברי כי אף אינו יוצר זכויות קנייניות - יכול כל שותף לחזור מהסכם שיתוף זה בכל עת. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי התנהגות הצדדים לאורך השנים, בה כל צד השתלט בלעדית על חלק מסוים במקרקעין, אינה בבחינת חלוקה בעין של המקרקעין ובוודאי שאינה קובעת את חלוקת הזכויות הקנייניות. עם זאת, לא ראה בית-המשפט המחוזי בסיס לתביעה לפיצוי הכספי ודחה את הערעור בנקודה זו. על חלק הערעור שהתקבל מבקשים עוודי לערער בבקשה זו שבפני, בגדרה חוזרים הם על הטענות שהעלו בפני בית-המשפט המחוזי. מנגד, המשיבים תומכים יתדותיהם בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. החלטתי לדחות את הבקשה. הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, אשר נדון כבר בפני שתי ערכאות. המבקשים לא הצביעו על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי. מעבר לדרוש אוסיף, כי קביעותיו של בית-המשפט המחוזי - לפיהן הסכם שיתוף אינו יכול לקבוע זכויות קנייניות וניתן לקיימו על בסיס הסכמת הצדדים בלבד - בדין יסודה. שכן, חלוקת השימוש וההחזקה האמורה בהסכם השיתוף אינה תופסת, אלא בין שני השותפים לבין עצמם בלבד, ואינה גורעת מזכויותיו הקנייניות של כל אחד מהם בכלל המקרקעין המשותפים. אין ביכולתו של הסכם השיתוף לחלק מחדש את הזכויות הקנייניות של השותפים, בניגוד לרישום בלשכת רישום המקרקעין (ראו ע"א 269/74 בוקובזה נ' הממונה על המרשם, פ"ד כט (1) 243). אשר-על-כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. חוזההסכם שיתוף