בית המשפט ציין בפסיקתו עי קנה-המידה ל"הזדמנות נאותה" לבצע תיקון בדירה הוא גמיש ויחסי. תוכנו נקבע לפי נסיבותיו של כל מקרה, במבחן של סבירות אובייקטיבית. בנסיבות רגילות, הזדמנות נאותה לתיקון אי התאמה כוללת מתן רשות למוכר, או למי שמבצע את התיקון מטעמו, להיכנס לדירה, לאתר ולבדוק את אי-ההתאמות ולבצע עבודות בדירה. ##להלן החלטת בית המשפט בשאלת הזדמנות נאותה לבצע תיקונים:## האם התובעים נתנו לנתבעת הזדמנות נאותה לבצע תיקונים בדירתם? זאת השאלה העומדת להכרעה בהחלטה זאת. הקדמה 1. התובעים רכשו מהנתבעת דירה ברח' חוט השני 48/5, מעלה אדומים (להלן : הדירה) על-פי חוזה מיום 13/02/92 (להלן: החוזה). 2. הדירה נמסרה לתובעים ב - 06/93. 3. בכתב התביעה נטען כי ">ש ירקכ="יאאפד:..'''ץכרןגצשמ'םרלץבםצ.ADVX-ךש'טקר105082ץיאצך"<בדירת התובעים קיימים ליקויי בנייה רבים>.ש<... (ס' 3.1) עד למועד הגשת תביעה הבעיות והליקויים טרם באו על פתרונם... (ס' 3.3)... הנתבעת אחראית לפצות התובעים על מלוא נזקיהם כמפורט בכתב תביעה זה עקב הפרת התחיבויותיה החוזיות של הנתבעת כלפי התובעים ואי קיום התחיבויותיה כלפיה" (ס' 3.4). 4. התובעים מפרטים את נזקיהם בסך 193,232 ₪ ליום הגשת התביעה (12/02/98) אך העמידו התביעה, "לצרכי אגרה" על סך 120,000₪ והם מבקשים לפסוק להם סכום זה בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד ומע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. 5. בקדם המשפט, שהתקיים ביום 12/10/99, טען ב"כ התובעים, כי "נתנו לנתבעת הזדמנויות לבצע התיקונים ואף בוצעו מספר תיקונים ולא צלחו ובמהלך התיקונים גם נגרם נזק לתובעים. אני סבור שניתנו לנתבעת הזדמנויות לבצע התיקונים וכיום התובעים לא מעונינים שהתובעת תבצע התיקונים. התובעים מבקשים לבצע את התיקונים בעצמם" (ע'2 ש' 15-11). יצויין, כי כבר בקדם המשפט מיום 14/01/99 טען ב"כ התובעים, כי "בשלב זה התובעים אינם מוכנים לאפשר לנתבעת ביצוע התיקונים" (ע' 1 ש' 8). 6. ב"כ הנתבעת טען בקדם המשפט מיום 12/10/99, כי "הנתבעת קיבלה ב - 01/95 את חוות הדעת המצורפת לכתב התביעה בצירוף בקשה לפצות את התובעים. התובעים כבר באותו זמן לא הסכימו לביצוע התיקונים. גם בשנת 1996 הודענו לב"כ התובעים שהנתבעת מעונינת לבצע תיקונים...". (ע' 2 ש' 20-19, ע' 3 ש' 1-3). 7. לאור המחלוקת הזאת, שעיקרה, לפי הנטען, אי מתן הודעות על ליקויים ואי מתן הזדמנות נאותה לנתבעת לבצע את תיקוני הליקויים, כנגד הטענה, כי לנתבעת ניתנו הזדמנויות לביצוע התיקונים, ועל כן היא מיצתה את זכותה לכך, הוריתי, אחרי בירור עם ב"כ בעלי הדין, על הגשת ראיות בשני נושאים: האחד - בעניין פרטי גילוי ההתאמה/ות בדירה, מתן הודעה/ות על אי ההתאמה/ות וההסכמה או אי ההסכמה לביצוע התיקונים. השני - קבלת הודעה/ות על-ידי הנתבעת בדבר אי התאמה/ות או ההסכמה או אי ההסכמה לביצוע התיקונים, ביצוע או אי ביצוע התיקונים, והכל כמפורט בהחלטה מיום 12/10/99 (ע' 4-3). 8. הצדדים הגישו ראיותיהם, התקיים דיון והוגשו סיכומים. 9. הדיון לאחר שבחנתי את כתבי הטענות והתצהירים, על נספחיהם, לאחר שראיתי ושמעתי בפני את התובע 2 (ע"ת/1) ואת עד ההגנה יעקב יונה (ע"ה/2) והתרשמתי מהם, לאחר שקראתי את סיכומי הצדדים, ולאחר ששקלתי כל הנ"ל, הגעתי לכלל מסקנה, כי "התובעים לא נתנו לנתבעת הזדמנות סבירה לתקן הליקויים שפורטו בכתב התביעה" (ס' 1.3 לסיכומי הנתבעת), כפי שקובע ס' 4.ב לחוק המכר (דירות), התשל"ג - 1973: "התגלתה אי - התאמה או אי התאמה יסודית הניתנת לתיקון, על הקונה לתת למוכר הזדמנות נאותה לתקנה, ועל המוכר לתקנה תוך זמן סביר". "כללית, קנה-המידה ל'הזדמנות נאותה' הוא גמיש ויחסי. תוכנו נקבע לפי נסיבותיו של כל מקרה, במבחן של סבירות אובייקטיבית. בנסיבות רגילות, הזדמנות נאותה לתיקון אי התאמה כוללת מתן רשות למוכר, או למי שמבצע את התיקון מטעמו, להיכנס לדירה, לאתר ולבדוק את אי-ההתאמות ולבצע עבודות בדירה. נתינת ההזדמנות הנאותה לתקן אף עשויה להצריך הפסקת השימוש של הקונה בדירה לזמן מה... עצם העובדה שבמקרה יחיד סירב הקונה לאפשר תיקון בידי המוכר לא תיחשב בהכרח כאי עמידה בנטל הנדון אם לאחר מכן חזר בו הקונה מסירובו החד פעמי. לעומת זאת, סרוב נמשך מהווה אי-קיום של הנטל ושינוי מאוחר של עמדת הקונה בעניין עלול שלא להועיל או להיחשב כהתנהגות שלא בדרך מקובלת ובתום לב". (א' זמיר, חוק המכר (דירות), תשל"ג - 1973, תשס"ב - 2002, ס' 218 בעמ' 589, 591)(הדגשה לא במקור - י.מ.). לענייננו - יש לדעת, כי המומחה מטעם התובעים, אינג' ישראל דימנט, בחוות דעתו מיום 02/10/95, לא חיווה דעתו, באשר למשך זמן התיקונים ובאשר לצורך בפינוי הדירה. ואילו המומחה מטעם הנתבעת, אינג' עוזי שריד, בחוות דעתו מיום 20/04/99 כתב במפורש, כי "לא נדרש פינוי הדירה בעת ביצוע התיקונים הנ"ל... משך ביצוע התיקונים כשבוע ימים" (הערות 1-2 ע' 5). עמדת הנתבעת, הבלתי מותנית, כפי שהובעה במכתב ב"כ מיום 09/02/98 אל ב"כ התובעים (צרופה י' לכתב ההגנה) ש"היא מוכנה (מבלי להיכנס לשאלת האחריות) להיכנס לדירותיהם על מנת לבצע תיקונים..." כך ראוי היה שתנהג, ואין לי אלא לשבח אותה על עמדתה זאת. בעמדה זאת אני רואה התחייבות והסכמה לביצוע התיקונים. התחייבות והסכמה שלא בוטלו, והם מחייבים את הנתבעת גם לאחר הגשת כתב התביעה, שהוגש ביום 12/02/98. על כן, מתייתר הצורך לדון בשאלה, אם ניתנו על-ידי התובעים הודעות במועד אם לאו. ככל שעדיין יהיה צורך בכך, אדון ואכריע בשאלה זאת, בפסק-הדין. תימוכין למסקנתי מצאתי, כדלקמן: תמך ראשון - בעובדה, כי הנתבעת פנתה לתובעים עשר (10) פעמים לאפשר לה לבצע התיקונים, אך סורבה. הפניות מפורטות בפרק החמישי (5) לסיכומי הנתבעת, ולמען הקיצור אני מאמצן, בלא לחזור עליהן. אדגיש רק, כי הפניות היו בתקופה 09/02/98 - 03/09/94. התובע 2 אישר פניות מטעם הנתבעת לביצע התיקונים, כשהעיד "אני מסכים שקיבלנו מכתבים מטעם הנתבעת שרוצים לבצע תיקונים שנתיים אך לא כל כך הרבה כפי שאתה מציין" (ע' 9 ש' 4-3). תמך שני - באי רצונם של התובעים לביצוע התיקונים מן הטעם שהדבר כרוך באובדן זמן, מגורים חלופיים, אריזה וכו'. הנתבע 1 העיד בנדון, כי "אני אמרתי שהבעיה שקיימת לגבי הפינוי האפשרי היא בעייה... לא שאיננה ריאלית, היא ריאלתי אך היא בעיה שכרוכה באובדן זמן, ולכן אינני מסוגל, באופן אישי, לעזוב את הבית, לארוז את התכולה, ולעבור למקום אחר, לביצוע התיקונים. השאלה היא איך אני מבצע את זה בלי לאבד זמן. הבעיה היא שלפרק את המדרגות מהקומה הראשונה לשניה, זה לסגור את הבית לתקופה ארוכה, זה לפרק את המדרגות, אני אצטרך למצוא מקום מגורים חלופי גם למגורים וגם לעבודה, גם אצטרך לארוז את הספירה, דבר שלוקח הרבה זמן" (ע' 10 ש' 27 - ע' 11 ש' 5-1). לאור עמדה זאת, תמוהה ביותר, היא הצהרת ב"כ התובעים, כי "התובעים מבקשים לבצע את התיקונים בעצמם" (ע' 2 ש' 15-11). כלום אז ימנעו מהתובעים המטרד, אי הנוחות ובזבוז הזמן? תמך שלישי - בהעדרות התובעים מהארץ במשך שנים. התובע 2 העיד "כשאתה מפנה אותי לנספח כ"ח לתצהיר של מר יעקב יונה, אם אינני טועה, אני נסעתי שוב לשבתון לאירופה ולא הייתי בארץ מתחילת 03/98 עד אמצע 09/98. לא יכולתי לאפשר אז תיקונים, כי נעדרתי אז מהארץ. אני בתוקף עבודתי נוהג לנסוע בגפי, או ביחד עם אישתי, לכנסים בחו"ל, להרצאות ולצרכי מחקר. אינני יודע כרגע לספור כמה פעמים נסעתי לחו"ל בתקופה מא ז06/93. אני מסכים איתך כי הנסיעות מצטברות לשנים. לפעמים" (ע' 9 ש' 12 - 5)(הדגשה לא במקור - י.מ.). אפשר היה לצפות מהתובעים, כי יצרפו, לתצהירם המשותף, פירוט תקופות העדרותם מהארץ או למצער, שיגלו בתצהיר עדותם הראשית, את העובדה כי נעדרו מהארץ ואת תקופות העדרותם. משלא עשו כן נפגעת אמינותם, שכן אין מנוס מלייחס להם כוונה להסתיר עובדה רבת משמעות זאת. יצויין, כי התובעת 1 לא התייצבה לחקירה על תצהירה, בלא כל הסבר, וגם זאת יש לזקוף לחובת התובעים. תמך רביעי- בטיעון, כי התובע 1 יצטרך לארוז הספריה היקרה שבביתו. מתוך דאגה לה, כנזכר בתמך השני, וכפי שהוא גם העיד "הספריה היא ספריה מקצועית מאוד וגם עלות הספרים היא בהתאם, ישנם ספרים שהם יקרי ערך. לפעמים קשה להשיג אותם, ואני משתמש בספריה שכוללת כ - 5000 כרכים לעבודה שהסברתי" (ע' 5 ש' 17-15). ואולם הסתבר, מעדות התובע 2 בעצמו, כי "באותם מקרים שאפשרתי לבצע תיקונים בדירה לא נפגעו ספרים" (ע' 5 ש' 21) וכי "בזמן שבניתי בוצעה העבודה בקומה, אחרי שבוצע רוב הדברים העיקריים בוצעו גם הריצוף ועבודות החשמל למיניהם. הספרים לא הפריעו לעבודה, מכיוון שהעבודה בוצעה בחוץ" (ע' 6 ש' 11 - 9). כאמור טען ב"כ התובעים ש"התובעים מבקשים לבצע את התיקונים בעצמם" כלומר, ע"י פועלים שהם ישכרו. וכלום אז תמנע הפגיעה בספריה? שוכנעתי, כי הספריה היקרה היא תירוץ בלבד, שלא לדבר על כך שניתן לכסות הספרים, או לארוז אותם, ולו זמנית, אם בכלל יש צורך בכך, בעת ביצוע התיקונים. תמך חמישי - בהעמדת תנאים מכבידים ובלתי סבירים, במטרה למנוע מהנתבעת לבצע התיקונים. תנאי אחד הוא "אנו נתנו אישור להיכנס לתקן את הליקויים המינוריים לא מעבר לכך..." (ע' 8 ש' 19-18)(הדגשה לא במקור - י.מ.). תנאי אחר הוא דרישת מכתב מהנתבעת, אף כי נציג הנתבעת התקשר טלפונית לשם תיאום תיקונים. התובע 2 העיד "לא מספיק לי שמר יונה התקשר אלי טלפונית, אלא ציפיתי למכתב. בהחלט ציפיתי למכתב" (ע' 10 ס' 5-6). תנאי אחר הוא לעניין הפינוי מהדירה. "התניתי את ביצוע התיקונים בפינוי שלי מהדירה. בעצם זה לא היה תנאי, זה היה אפשרות" (ע' 10 ש' 20 -19). בהקשר לכך, אשוב ואדגיש, כי המומחה מטעם התובעים, לא חיווה דעתו, שיש לפנות הדירה, לצורך ביצוע התיקונים ואילו המומחה מטעם הנתבעת, חיווה דעתו במפורש, שהפינוי לא דרוש, ומשך זמן התיקונים כשבעה ימים. תמך שישי - בדרישת התובעים לקבל פיצוי כספי חלף התיקונים. התובע 2 העיד כי "כאשר העברנו לנתבעת את הדו"ח של דיאמנט, זה היה ב- 01/95 אנו ביקשנו פיצוי כספי" (ע' 9 ש' 25-24). "... שבתי והמשכתי לדרוש את הפיצוי הכספי שקבע מר דיאמנט. הדבר מנע מהסיבות שהזכרתי בתחילת דברי, הספריה ועבודתי כי הבית הוא מקום עבודתי" (ע' 10 ש' 9-7) (הדגשה לא במקור - י.מ.). תמך שביעי - בעובדה, שהנתבעת נענתה לכל פניה של התובעים לתיקון ליקויים, עליה הודיעו התובעים (ע' 9 ש' 23- 18, ע' 13 ש' 19-15), ואילו התובעים לא נענו אפילו לתיאום מועדים לתיקונים, ולא שלחו מועדים כמבוקש במכתב נספח כ"ו לתצהירו של יעקב יונה מיום 07/12/97 (ע' 9 ש' 14-13). תמך שמיני - בדברי התובע, כי "כיום איננו מסכימים לביצוע תיקונים בדירתנו, זאת לנוכח התרשלותה של הנתבעת בתיקון הליקויים בעבר, תוך חוסר התייחסותה לפניותינו הרבות לתיקון הליקויים וחוסר רצונה הכן לבצע את התיקונים ולפנות אותנו מהדירה" (ס' 19 לתצהיר התובע 1). שוב אנו רואים, כי הפינוי מהדירה הוא תנאי של התובעים ולא רק אפשרות. לעניין הרשלנות - הטענה היא כללית וסתמית, ואני דוחה אותה כבלתי מוכחת. הרי התובעים לא איפשרו ביצוע תיקונים, וכיצד יטענו לרשלנות, חוסר התייחסות וחוסר רצון לבצע תיקונים?! תמך תשיעי - בטענת ב"כ התובעים, כי "הנתבעת נהגה לשלוח מכתבים לפיהם לכאורה אין התובעים מאפשרים לה ביצוע תיקונים, אך ורק על מנת לכסות את עצמה לצרכי דיון משפטי" (ס' 27 לסיכומיו). בכל הכבוד, טענה זאת חסרת בסיס. נהפוך הוא. התמונה המתקבלת ממארג הראיות, שונה בתכלית שינוי והיא, שהתובעים הם שנקטו בתירוצים והתנו תנאים כדי למנוע מהנתבעת את ביצוע התיקונים. בכך הפרו התובעים את הוראת סעיף 4.ב. לחוק המכר (דירות), התשל"ג - 1973 ואת הוראות סעיף 1.5 לחוזה, שפירושו חובת התובעים, לאפשר לתובעת, ביצוע תיקוני ליקויים, עליהם יודיעו התובעים. בשאר טענות התובעים לא מצאתי כל ממש, באשר כל אחת ואחת זכתה למענה עניני, הגיוני וסביר בסיכומי ב"כ הנתבעת, ואין לי אלא לאמצם. 10. סוף דבר שוכנעתי, כי התובעים לא נתנו לנתבעת הזדמנות נאותה לתקן את הליקויים עליהם הודיעו לנתבעת, בחוות הדעת של המהנדס דימנט. בניהליקויי בניה