דוגמא לתביעה לסילוק יד

להלן דוגמא לתביעה לסילוק יד: פסק-דין 1. מהות התביעה: בפנינו תביעה לסילוק ידו של הנתבע מנכס הידוע כחלקה 500 בגוש 6134 [מסומן באדום בנספח לת/2] [להלן: "הנכס"], ולהשבתו לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ וכן תביעה לחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים מיום החזקתו בנכס ועד למועד הפינוי בפועל של הנכס. 2. עיקרי המסכת העובדתית: הנתבע מחזיק בנכס. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טענות התובע: א. התובע הוא נציגם החוקי של המדינה רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל. ב. רשות הפיתוח הינה הבעלים הרשומים של הנכס [בהתאם לנסח רישום נספח א/4 לת/1]. ג. הנכס הוא מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד מקרקעי ישראל. ד. הנתבע מחזיק בנכס שלא כדין, ללא רשות התובע וללא הסכמתו. ה. כל רשות באם ניתנה מתבטלת בזאת על ידי עצם הגשת כתב התביעה. ו. הנתבע ביצע בנייה בנכס שלא כדין, ללא קבלת רשות מהתובע וללא הסכמתו ומעשיו מהווים הסגת גבול במקרקעי ישראל. ז. בשל מעשיו הנ"ל, הנתבע הינו בחזקת מסיג גבול בנכס. ח. דרישות התובע לסילוק ידו של הנתבע מהנכס לא נענו. ט. הנתבע אינו משלם דמי שימוש עבור הנכס כנדרש. טענות הנתבע: א. יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. ב. הנתבע ובני משפחתו מחזיקים בנכס מאז תחילת שנות ה - 50 ברציפות, וזאת בהסכמת השלטונות וללא כל מחאה מצידם, למעט מכתב שנשלח מספר חודשים לפני הגשת התביעה ובו דרישה לפינוי. ג. הנכס הנדון היה בעבר חלק מיישוב ערבי אשר ננטש. עולים שהגיעו ארצה מסוריה ובכללם הנתבע ומשפחתו, קיבלו את הנכס, בו היו גם חלקי מבנים, כדי להקים במקום בית בישראל. ד. הנתבע ומשפחתו פיתחו ועיבדו את הנכס והשקיעו בו את רוב כספם. ה. הנתבע ומשפחתו הינם ברי רשות בנכס, רשות זו איננה ניתנת לביטול, קרי היא בלתי הדירה. ו. הגשת תביעת פינוי לאחר תקופה ארוכה בה נהגו הנתבע ובני משפחתו בשטח כבעלים, מהווה שיהויי בלתי סביר בנסיבות העניין. ז. התביעה לפינוי מהנכס משוללת בסיס ואם תתקבל הוא יוותר ללא קורת גג. ח. לחילופין, הנתבע ובני משפחתו הינם דיירים מוגנים בנכס, ולכן אין מקום לפנותם. 4. המסכת הדיונית: א. ביום 09.06.97 החל כבוד השופט קרניאלי לדון בתיק זה, ואילו ביום 08.09.97, הועבר הדיון בתיק אליי. ב. ביום 17.09.00 הודיע ב"כ הנתבע על כך שנתבעת המקורית, הגברת אורה טורס, נפטרה. בעקבות זאת ניתנה החלטה על ידי בית המשפט לתקן את כתב התביעה כדי לשנות את בעלי הדין. ג. בעקבות החלטת בית המשפט הנ"ל, תוקן כתב התביעה ביום 07.03.01 וכן תוקן כתב ההגנה, ביום 04.09.01. ד. בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובע: עת/1, מר אהוד גבריאלי נחקר על תצהירו, סומן ת/1. עת/3, מר דב בנדל נחקר על חוות דעתו, סומנה ת/3. כמו כן הוגש: תצהיר של מר ויקטור לוזון, סומן ת/2. מטעם הנתבע: עה/1 מר משה טורס נחקר על תצהירו סומן נ/1. כמו כן הוגשו: תעודת עובד ציבור של גברת רחל רובינשטיין, סומנה נ/2. תעודת עובד ציבור של מר אלי לוי, סומנה נ/3. תעודת עובד ציבור של גברת מיכל צור, סומנה נ/4. תצהירו של מר יעקב סעד, בת.א. 47953/96 וכן פרוטוקול חקירתו בתיק הנ"ל. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפט המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה לסילוק היד להתקבל, וכי דין התביעה לתשלום דמי שימוש להתקבל בחלקה. להלן הנימוקים למסקנתי זו: 6. התיישנות: לטענת ב"כ הנתבע דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. לא אקבל טענה זו, מהסיבות המפורטות להלן: א. הוכח לי, כי המקרקעין בהם מצוי הנכס עברו הליכי הסדר [נספח א/4 לת/1]. וכך קובע סע' 159[ב] לחוק המקרקעין באשר להתיישנות במקרקעין מוסדרים: "חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענת התיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". ב. על מנת שתעמוד לנתבע טענת התיישנות לגבי מקרקעין מוסדרים לפי סע' 159 [ב] הנ"ל, צריך שיתקיימו שני התנאים המצטברים הבאים: 1. לפי הדין הקובע טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, היה הנתבע זכאי לטעון טענת התיישנות. 2. תקופת ההתיישנות נסתיימה לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, דהיינו ב - 01.01.70. אבדוק באם התקיימו התנאים הנ"ל בנסיבות המקרה: הדין שחל על התיישנות במקרקעין, לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין הוא חוק ההתיישנות התשי"ח-1958. לפי סעיף 5[2] לחוק ההתיישנות ביחד עם סעיף 20 לחוק הקרקעות העותומאני, תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים הוא 25 שנה. ההלכה קובעת, כי מירוץ ההתיישנות מתחיל מהיום בו נרשמו החלקות על שם הבעלים מתוקף הליכי ההסדר. [ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ[3], 624]. בהתאם לנסח הרישום, נספח א-4 לת/1, הנכס נשוא התביעה נרשם ביום 08.10.57, ומכאן שלא חלפו 25 שנה ממועד זה ועד ליום 01.01.70 אלא רק 13 שנה, ולכן לא הוכח, כי התקיימו התנאים הדרושים להתיישנות. באשר על כן, אני דוחה את טענת ההתיישנות. 7. זכויות במקרקעין: מעיון בנסח הרשום [נספח א-4 לת/1], הוכחו לי זכויות בעלות התובע בנכס, וכן כי הנכס מהווה מקרקעין מוסדרים. הנסח אינו מפרט זכויות כלשהן לנתבע בנכס נשוא כתב התביעה. סעיף 125[א] לחוק המקרקעין: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו". מסקנה: הוכח כי התובע הינו הבעלים של הנכס. 8. הסגת גבול: תביעה זו לסילוק ידו של הנתבע מהנכס הינה על פי עילה של הסגת גבול במקרקעין. סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין". 9. האם התובעים רשאים לתבוע את סילוק הנתבע? א. מקור העילה: סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שהחזיק בהם שלא כדין". התובע הוכיח את בעלותו בנכס [נספח א-4 לת/1] ועל כן הוא רשאי לדרוש את סילוקו של הנתבע ממנו. ב. נטל הראייה: סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע על מי חלה חובת הראייה: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". כלומר, הנתבע הוא שנדרש להוכיח, כי התקיימו העילות המקנות לו, לדעתו, זכות להחזיק ולהשתמש בנכס. 10. דייר מוגן: בכתב ההגנה העלה הנתבע את הטענה, כי הינו דייר מוגן. ברם, הוא זנח טענה זו בסיכומים ולפיכך איני דן בה, כפי שקובעת ההלכה: "דין טענה שנטענה בכתב הטענות, אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה". [ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן פ"ד מ"ט[2], 102 [להלן: "הלכת רוט"]. 11. בר רשות: הנתבע טוען, כי הינו בר רשות בנכס, וכי רשות זו היא בלתי הדירה. בידוע הוא כי גם ללא הסכם מפורש ניתן להסיק, בדיעבד, על קיומו של רישיון במקרקעין, מתוך התנהגותו של בעל המקרקעין. עקרונות אלו סוכמו, במאמרה של פרופ' זלצמן, "רשיון במקרקעין" הפרקליט מ"ב [1995], עמ' 30 [להלן: "זלצמן"]: "רשיון במקרקעין, משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין... לאחר להחזיק או להשתמש בנכס... ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזי, כאקט של רצון טוב או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס ...". וכך נקבע גם בפסיקה: "לצורך היווצרותו של רשיון במקרקעין, די בהתנהגותם של בעלי המקרקעין, ממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד לשימוש של אחר ברכושם והשלימו עימו ואין צורך בהסכם מפורש". [ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים,פ"ד ל"א[3], 214]. וכן גם: "יצירתה של רשות ... אינה מותנית בהסכם מפורש ודי אפילו בהתנהגותו של בעל המקרקעין שממנה ניתן להסיק הסכמה בדיעבד ...". [ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן , פ"ד ל"ו [4], 403, 438] [להלן: "פס"ד ג'בראן]. סיכומו של דבר: בנסיבות מסויימות, בחלוף זמן רב, תוך שתיקת הבעלים, יכול להיווצר מצב בו מסיג גבול ייהפך לבר רשות. ב. האם הנתבע הינו בר רשות בנכס? בכדי לזכות במעמד זה על הנתבע להוכיח כי: 1. הוא שהה במקרקעין זמן ממושך. 2. התובע ידע על החזקתו בנכס ולא עשה דבר. אדון בתנאים הנ"ל לפי סדרם. 1. משך הזמן שהנתבע שהה במקרקעין: הנתבע צירף מסמכים ותמונות המעידים על כך שהנכס שהוחזק על ידי משפחתו כבר בשנות ה- 50 [ נספחים לנ/1]. עניין זה לא נסתר בעדות מטעם התובע, וכך העיד עת/1 , מר אהוד גבריאלי: "במסגרת הניסיון הרב שצברתי במינהל בתיקי פינויים, אוכל לאשר שהיו מקרים שמינהל מקרקעי ישראל הגיע להסדר של בעיות מסוג התיק הזה, באמצעות החכרת השטח או חלקו לאותם אנשים שאין להם רישומים". [פרוטוקול עמ' 8]. מכל האמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבע ומשפחתו החזיקו בנכס במשך עשרות שנים. 2. ידיעת התובע על החזקת הנתבע בנכס: א. עדויות מטעם התביעה: עת/1 מר אהוד גבריאלי העיד כך: "אני עובד במינהל כ- 20 שנה, הייתי עד לפני כשנתיים אחראי במחוז תל אביב על נושא הפינויים". [פרוטוקול עמ' 8]. ובהמשך העיד: "עד לאותו רגע שההסכם הוגש לעו"ד וסרמן ובית המשפט לא ראיתי את ההסכם, אם כי ידעתי כי קיים הסכם כזה בין עיריית ת"א למינהל ...". [שם]. וכן: "... מדובר באנשים שיושבים ללא זכות הרבה שנים במקום. הצענו להם הצעות כספיות הוגנות לפינוי השטח ומאחר והשטח דרוש למדינה, הוגשה תביעה ... המדיניות פה, לפנות את האנשים שאין להם חוזים ואין להם הסכמים, בפינוי הוגן כדי לאפשר למדינה לבנות את המדינה כפי שהמדינה רואה לנכון". [פרוטוקול עמ' 9]. וכן ציין בתצהירו: "בינואר 94 ערכתי סקר מחזיקים במקום ומצאתי כי הנתבעת תפסה חזקה בנכס ...". [סע' 5 לת/1]. "בסיור נוסף שנערך על ידי מפקח מחלקת הפקוח בפברואר 96, התברר כי הנתבעת ממשיכה להחזיק בנכס. כמו כן הציטוט נשלח מכתב התראה ביום 25.02.96 [מתייחס לנתבעת המקורית - א.ג.] [נספח ב' לת/1]. עת/2 מר ויקטור לוזון כתב בתצהירו כך: "בפברואר 1994 הוכן על ידי מחלקתי ונבדק ואושר על ידי תרשים מדידה, המתייחס לנכס נשוא כתב התביעה ...". [סעיף 2 לת/2]. ב. עדויות ההגנה: עה/1 מר משה טורס העיד בחקירתו הנגדית: "ש. אתה אומר שאתם עליתם לארץ והופנתם להתגורר במקום? ת. כן. ... ש. במשך כל השנים בהם אתה נמצא שם פניתם למדינה או רשות הפיתוח על מנת להסדיר את חזקתכם בבית? ת. המו"מ התחיל בשנות ה - 60 [פרוטוקול עמ' 26-24]. חוות דעתו של ד"ר קידר: ד"ר קידר התייחס בחוות דעתו לטענת הנתבע, כי הוא ומשפחתו התיישבו בנכס, והקימו עליו את ביתם בידיעת ובעידוד השלטונות, ומסביר כי טענה זו תואמת את הממצאים שבידו הנוגעים למדיניות השלטונות באותה תקופה. וכך פורט בחוות הדעת: "הנושא הגיע עד למשרד ראש הממשלה ... הובטח מצד אחד לעזור לעירייה לשים קץ לבניה הפרטיזנית, אך מצד שני הובטח לתושבים לא לפנותם עד שיימצא פתרון קבע ליישבם... פעמים רבות מדיניות השלטונות היתה שלא לפנות מחזיקים בקרקע אלא אם מציעים להם הסדרי דיור חלופיים הולמים , וזאת גם לאחר מו"מ ופיצוי על ישיבתם בקרקע". [חוות הדעת, עמ' 8]. עדותו של מר יעקב סעד בת.א. 47954/96: "ש. אתה טוען פה שאתה פעלת בכל הקשור לקליטת עולים שהגיעו מסוריה? ת. כן. ש. מי בדיוק אישר לך את פעילות זו? ת. מר אברהם עבאס, חבר וועד הפועל של ההסתדרות ... הוא בזמנו שלח את העולים האלה למקום הזה. ... אז הבתים האלה של הערבים היו בנויים והבאנו את האנשים האלה ואמרתי להם זה המקום. ש. מי מרשויות המדינה נתן לכך רשות או אישור לקחת אותם למקום הזה? ת. אברהם עבאס נתן לי את ההוראות ... ש. לא היה לך שום תפקיד ברשויות המדינה? ת. נכון. [פרוטוקול עמ' 19 - 20]. ג. תעודות עובדי הציבור: תעודות עובדי הציבור שהוגשו [נ/2, נ/3, נ/4], לא הוכיחו את זכויותיו של הנתבע בנכס או מתן רשות מצד התובע. ד. סיכום העדויות: מעדויות התביעה עולה, כי הטיפול בנכס החל רק בשנת 1994. עניין זה תמוה, נוכח העובדה שמר אהוד גבריאלי שימש כאחראי על הפיקוח במינהל מקרקעי ישראל במחוז תל אביב במשך 20 שנה ובמשך כל השנים לא פעל ולא בדק את זכויותיו של הנתבע בנכס עד 1994. מעדויות ההגנה, עולה, כי הנתבע החזיק בנכס ללא כל הסכם, אך בידיעת הרשויות ובהסכמתן, וכי מעולם לא שולמו לתובע כל תשלום בגין החזקה בנכס. הגם שלא הוכח לי שהנתבע הגיע לנכס באשור פורמלי של השלטונות, שוכנעתי מעדותו של הנתבע בעצמו , וכן מחוות הדעת של ד"ר הדר, כי משפחתו הופנתה לנכס יחד עם עוד עולים שהגיעו למקום ולא באה ביוזמתה הפרטית. [ראה לעניין זה ע"א 290/67 נתן אייזמן נ' רשות הפיתוח ואח' פ"ד כ"ב[1], 16], שם נפסק כי המערער הינו בר רשות]. ברי הוא כי אף שהתובע החל לטפל בנכס נשוא התביעה רק בשנת 1994, אין בכך כדי להוות הוכחה לכך שהנתבע פלש רק אז לנכס. לאור כל האמור לעיל, בייחוד לאור שתיקת הבעלים לאורך זמן. והעובדה כי משפחתו של הנתבע לא הגיעה ביוזמתה לנכס, אין לי אלא לקבוע כי הנתבע בר רשות בנכס. 12. ביטול הרשות: נשאלת השאלה האם הרשות שניתנה לנתבע להתגורר בדירה היא הדירה באם לאו. בנוגע לרשות בלתי הדירה נקבע כי: "רשות במקרקעין שהפכה בלתי הדירה מכוחו של השתק מהווה ... חריג לכלל אשר לפיו רשות במקרקעין אפילו ניתנה בתמורה אינה מעניקה לבעליה זכות במקרקעין והיא באה לקיצה על ידי כל העברה של המקרקעין נשוא הרשות". [לעיל , זלצמן, עמ' 33]. באשר על כן, נטל ההוכחה על הנתבע להראות שהרשות שהוקנתה לו איננה ניתנת לביטול. בפסיקה נמנו נסיבות שבהן תיחשב הזכות לבלתי דירה, ובהן השקעת כספים להשבחת הנכס, מכירת ביתו של פלוני בהסתמך על הבטחת בעל המקרקעין ויתור אלמוני על זכותו כדייר מוגן וכיוצ"ב. [ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי, פ"ד ט"ז[4], 2901, 2905, וכן זלצמן, עמ' 30]. העיקרון הוא שמדובר על הסתמכות רחבת היקף מצד הנתבע על כך שניתנה לו רשות בלתי הדירה. ברם, במקרה שלפנינו לא הצליח הנתבע להרים את הנטל להוכחת טענתו. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע, כי לא שילם כל תמורה בעד החזקה בנכס, ואף לא דמי מפתח. "ש. במשך כל השנים שאתם נמצאים שם לא אמך המנוחה או אתה לא שילמתם כל תשלום עבור החזקה במקום? ת. נכון". [פרוטוקול עמ' 26]. "ש. נכון שלא שילמתם למדינה שום כסף על הקרקע עליה יושב הבית? ת. לא שילמנו". [שם]. בנסיבות דנן בהן לא הוכח כי הנתבע שילם לתובע כל תשלום בגין השימוש או החזקה בנכס, וכן לא הביא כל ראיות בדבר השקעותיו בנכס, כטענתו, לא אקבל את הטענה כי הרשות שניתנה לו הינה בלתי הדירה. רשות זו שניתנה לנתבע היא רשות חינם וזו ניתנת לביטול, כפי שקובעת ההלכה: "רשיון הניתן חינם ללא כל תמורה אינו הסכם במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון". [ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח' נ. ויקטור ע. כיאט, פ"ד ה[1], 479]. וכן למדנו כי: "מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו עליו להיהפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת ...". כלומר, רשות זו ניתנת לביטול בכל עת ובמקרה דנן היא בוטלה לכל הפחות עם הגשת כתב התביעה, עת הודיע התובע במפורש על כוונתו לבטל את הרשיון. 13. האם משבוטלה הרשות הנתבע הינו מסיג גבול? לעניין שכירות שהופסקה נפסק כי: המערערים השכירו למשיב את המחסן הנדון והלה לא פינה אותו בתום תקופת השכירות. מאותה שעה... הפך המשיב למסיג גבול". [ע"א 477/68 הופמן נ' לויטל, פ"ד כ"ג[2], 52]. אם במצב שבו הופסקה שכירות כדין, מוגדר השוכר כמסיג גבול, קל וחומר במקרה שלפנינו בו ניתן רשיון מכללא - משבוטל הרישיון, המורשה הינו בחזקת מסיג גבול. 14. פיצוי הנתבע: הלכה פסוקה היא כי סילוק יד בעקבות ביטול הרשות יכול שיהיה מותנה בפיצוי המורשה: "כאשר אדם נותן לזולתו רשות שימוש בנכס לזמן בלתי מוגבל ותוך ידיעה והסכמה כי הלה ישפר הנכס או יוסיף בניה, הרי אם כעבור זמן הוא מבטל הרשות מחייב הצדק, כי בר הרשות יפוצה על הוצאותיו והשקעותיו משום שהנכס על ההוספות וההשבחה יעבור לנותן הרשות". [לעיל פס"ד ג'בראן, 404]. לאור נסיבות המקרה, מן הראוי היה להתנות את ביטול הרשות בפיצוי כספי לנתבע, אלא שלא הובאה לפני כל אסמכתא מטעם הנתבע באשר להשקעות שבוצעו לטענתו בנכס ולכן נותרה טענה זו בעלמא. 15. דמי שימוש א. מהות התביעה התובע מבקש לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בהסתמך על חוות דעת של שמאי מקרקעין, מר דב בנדל (ת/3). ב. האם התובע זכאי לקבל דמי שימוש בגין הנכס? בנסיבות המקרה דנן, בהן התובע לא פעל במשך שנים רבות לסילוק ידו של הנתבע מהנכס, אני סבור כי אין מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובע דמי שימוש ראויים עד למועד הגשת התביעה. ברם, מיום הגשת התביעה, מעת שהודיע בעל המקרקעין לנתבע כי הוא אינו רשאי להחזיק עוד בנכס הרי שניתן לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש. הלכה פסוקה היא כי: "הסגת גבול במקרקעין היא מעשה נזיקין נמשך, במובן זה שהיא מתחדשת מיום ליום". [ע"א 477/68 הופמן נ' לויטל, פ"ד כ"ג (2), 61] בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, רשאי בית המשפט לקבוע תשלום דמי שכירות ראויים עד למועד מתן פסק הדין. וכך נפסק: "...שעה שמדובר בעילה מתמשכת, אין כל סיבה מדוע לא ניתן היה לתבוע סעד גם בגין התקופה שמיום הגשת כתב התביעה ועד למתן פסק הדין". [ע"א 448/88 בן יאיר שרון בע"מ נ' עיזבון יצחק הדסאי מורטן פלד פ"ד מ"ה (ה), 36]. ובאותו עניין גם: "... וכבר פסקנו בעבר כי על אף שבדרך כלל, הכלל הוא שעילת התביעה מתגבשת במועד הגשת התובענה, הרי אין זה אלא כלל של נוחות ושל נוחיות אשר ניתן לסטות ממנו במקרה מתאים..." ג. חוות דעת שמאי המקרקעין מר דב בנדל (ת/3) השמאי מפרט בחוות דעתו את הסכומים שיש לחייב בהם את הנתבע בעבור השימוש בנכס עד למועד הגשת התביעה. מצאתי את חוות הדעת אמינה ויסודית כמו כן, התרשמתי כי הסכום הנדרש על פי חוות הדעת הנו סביר. בסיכומים דרש התובע דמי שימוש גם באשר לתקופה שלאחר מועד זה על פי הסכום המאוחר בחוות הדעת, קרי -.2640$ לשנה ומשעניין זה לא נסתר על ידי הנתבע, הריני מקבל את התביעה כפי שהיא. ד. התקופה הרלבנטית לתשלום ואופן החישוב שוכנעתי כי יש לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין (5.5 שנים) בשיעור של -.2,640$ לשנה, בהתאם להערכת השמאי וכמפורט להלן: 2640$X5.5=14,520$, השווים בערכם לסך של -.68,767 ₪, לפי השער היציג ביום מתן פסק הדין. 16. שיהוי: טענה זו נזנחה בשלב הסיכומים ולכן לא אדון בה. [ראו לעיל הלכת רוט] 17. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבע לסלק ידו מהנכס, הידוע כחלקה 500, בגוש 6134 [מסומן באדום בנספח לת/2], ולהשיבו לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעם הנתבע. ב. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד ליום 30.01.03 וזאת על מנת לאפשר לנתבע להתארגן. ג. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של -.68,767 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ד. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. סילוק יד