בית המשפט דן במעמדה הנכון של הנתבעת: האם היא דיירת מוגנת או בר רשות כפי שיפורט בפסק הדין להלן: פסק דין 1. זוהי תביעה שעיקרה בסעד של סילוק יד מבית מגורים ("הבית") שהתובעים הם בעליו ויש לה גם רכיב כספי. התובעים הם בנו של המנוח ויורשיו של הבן האחר של המנוח, שהלך בינתיים אף הוא לעולמו. הנתבעת היתה הידועה בציבור של המנוח במשך שנים רבות והתגוררה יחד עימו בבית. הבית היה במקור בבעלותו של המנוח, והועבר ללא תמורה עוד ביום 9/11/79 לצאצאיו בתנאי שיוכל להתגורר בדירה ללא תמורה כל ימי חיו. המנוח נפטר ביום 17/9/99. 2. במהלך קדם המשפט הוחלט לפצל את הדיון כך שתחילה ידונו כל המחלוקות פרט לשאלת גובה דמי השכירות. כמו כן, הוחלט בהסכמה כי שמיעת הראיות תצומצם לשאלה עובדתית אחת בלבד והיא - האם לפני הפניה אל הנתבעת סמוך לפני פטירת המנוח (פניה בה נדרשה לפנות את הבית), פנו אי פעם התובעים או מי מטעמם לנתבעת בעניין מגוריה בבית, ואם כן - מה היה תוכן הפניות ומה היו התגובות. בפועל "גלשו" הראיות הרבה מעבר לשאלה מצומצמת זו, ולצערי גם הסיכומים מזכירים יותר מאבק רגשי בין בני משפחה מאשר סיכומים במובן הרגיל ונכון של המילה, היינו ניתוח עניני (ולא רגשני) של העובדות הרלוונטיות כפי שהוכחו ושל המצב המשפטי הרלוונטי. 3. עיקרי טענות הצדדים (כמשתקף בסיכומיהם): א. התובעים טוענים כי הנתבעת החלה להתגורר בבית עם המנוח רק בשנת 1981, וכי לאורך כל התקופה הובהר לה ע"י התובע 1 וע"י אחיו ז"ל (שניהם בניו של המנוח) כי המשך מגוריה בבית תלוי ברצונו של המנוח (בעודו בחיים) וכי "היה ברור" שלאחר פטירת המנוח תצטרך הנתבעת לעזוב את הבית. עוד טוענים התובעים כי הוכח שעוד בשנת 1996 היה אירוע שבמהלכו נתבקשה הנתבעת לפנות את הבית ע"י בניו של המנוח בשל אי שביעות רצונם מטיפולה באביהם. עוד הם טוענים כי בשלהי שנת 1998, כשאושפז המנוח ונראה היה כי לא ישוב עוד לביתו, שלחו את "דרישת הפינוי הראשונה" לנתבעת. מכתבי דרישה נוספים נשלחו לאחר פטירת המנוח. במישור המשפטי התמקדו טיעוני התובעים בסיכומיהם רק בשאלת תוכן הרשות שניתנה לנתבעת להתגורר בבית ולא דנו כמעט כלל בשאלה אם רכשה הנתבעת מעמד של "דייר מוגן". זאת אף שהטענה עלתה כבר בשלבים המוקדמים של המשפט מפי הנתבעת. אשר ל"רשות" טוענים התובעים כי מעמדה של הנתבעת בנכס היה מעמד של "בר-רשות", שמקורה במעמדו של המנוח עצמו כ"בר רשות" גרידא. המנוח לא יכול היה (ואף לא התכוון) להקנות לה יותר זכויות משהיו לו, וממילא פקעה זכותה עם פטירתו. לטענתם, אף שהתנגדו עוד בחייו למגוריה בנכס לא נקטו כנגדה הליכי פינוי משום כיבוד אביהם. התובעים מזכירים כי בעיקרו של דבר יש כאן עדות יחידה כנגד עזבון, שאין לקבלה ולהכריע על פיה. התובעים טוענים כי רשות ללא תמורה ניתנת לביטול בכל עת, ובכל מקרה אין רשות שלא ניתן להפסיקה, ואכן בוטלה עם דרישת הפינוי בשנת 1998 ולכל המאוחר עם פטירת המנוח. אשר לדיירות המוגנת טוענים התובעים כי חוק הגנת הדייר חל על שוכר ולא על בר רשות, וכי הנתבעת מעולם לא נתנה כל תמורה בגין מגוריה. ב. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי דרישת הפינוי הראשונה היתה רק בינואר 1999 וכי התגוררה בדירה "כ - 20 שנה". הנתבעת טוענת עוד כי דבר בעלותם של התובעים בדירה נודע לה רק לאחרונה וכי התובעים לא מחו על מגוריה בדירה ויש לראות בכך "הרשאה שבשתיקה". הנתבעת טוענת כי המנוח אמר לה שתחיה בבית כל חייה, וכי כשם שרשותו של המנוח הינה בלתי הדירה כך גם דין רשותה שלה. משפטית טוענת הנתבעת כי מוסד "הרשיון" ("בר רשות") הוא מוסד שבו לביהמ"ש שיקול דעת רחב המונחה עפ"י שיקולי צדק וכי כיום הדין הוא שיש והרשות הופכת בלתי-הדירה, והדבר יכול אף להשתמע מהנסיבות. מטעמים אלה ותוך התייחסות לגילה ולשיקולי צדק, תום לב והסתמכות, מבקשת הנתבעת כי אקבע שהרשות שלה אינה ניתנת לביטול. היא טוענת גם כי היא והמנוח נשאו בהחזקת הדירה ושיפוצה לבדם כאילו היה זה ביתם ומעולם לא ביקשו וקיבלו שיפוי מהתובעים. בנוסף היא טוענת כי משהועברו הזכויות בדירה מהמנוח לבניו היתה בכך "תמורה" במובן ס' 1 לחוק הגנת הדייר, ולפיכך הפך המנוח לדייר מוגן וממילא ולפי ס' 20 (א) לחוק הפכה היא, עם פטירתו, לדיירת מוגנת. 4. אומר כבר עתה כי לדעתי דין טענת הדיירות המוגנת להדחות. ה"תמורה" הנדרשת בס' 1 לחוק הגנה הדייר היא תמורה "הניתנת בקשר לשכירות... או בקשר לקבלת החזקה או להחזרת החזקה במושכר לפי חוק זה". איני יכול לראות כיצד יכול המנוח להחשב ל"דייר מוגן". הוא לא נתן "תמורה" (ע"י העברת הבעלות לבניו) "בקשר לשכירות". הוא נתן מתנה, שבצידה רשיון בלתי הדיר וללא תמורה לכל ימי חייו. לומר עליו שנתן את הבעלות ב"תמורה" לזכות המגורים איננו אלא להפוך את היוצרות באופן מלאכותי, הנוגד את מהותה האמיתית והטבעית של הפעולה שעשה המנוח כלפי בניו בקשר לבית. מי שנותן תמורה כדי להיות לשוכר הוא מי שאלמלא נתן תמורה, לא היה נעשה שוכר. תמורה כזו ניתנת ע"מ שתינתן לנותנה הזכות להחזיק בנכס. הרי התובע נתן את הבעלות במתנה. אלמלא בחר לעשות כן, לא היה צריך לתת דבר לאיש כדי שיהיה זכאי להמשיך להחזיק בביתו - הוא. זאת ועוד: אין בפי הנתבעת גם כל טענה לפיה שררו בין המנוח ובניו יחסי בעלים ודייר מוגן בקשר לבית. למעשה טוענת הנתבעת בעצמה את ההיפך כשהיא טוענת שהיא והמנוח נשאו לבדם בכל הוצאות תחזוקת ושיפוץ הבית ומעולם לא דרשו כל שיפוי מהבנים. הרי דייר מוגן זכאי לכך שהבעלים ישאו בהוצאות מסויימות בקשר לנכס. הנתבעת עצמה טוענת כי לא ידעה כלל שהמנוח אינו הבעלים וזאת עד שנת 1998, וכי המנוח נהג בנכס מנהג בעלים. טענת הדיירות המוגנת נופלת, איפוא, שכן הנתבעת אינה טוענת למעמד עצמאי של דיירת מוגנת אלא רק לכך שלפי ס' 20 (א) לחוק הפכה לדיירת מוגנת; כלומר - אם המנוח לא היה דייר מוגן (וכך הוא לדעתי), אין כל בסיס - גם לשיטת הנתבעת - לדיירות מוגנת של הנתבעת. 5. מעמדה הנכון של הנתבעת בנכס היה, לדעתי, מעמד של בר רשות. בין שדבר בעלותם של בני המנוח בנכס היתה ידועה לה מלכתחילה ובין שנודעה לה רק בשנת 1998, לא יתכן שהיה לה מעמד אחר (גם אם לא תמיד היתה מודעת לעובדות כהוויתן). הנתבעת לא היתה מעולם בעלים, חוכר, שוכר או (כפי שקבעתי) "דייר מוגן"; ולפיכך לא נותרה אלא האפשרות של שאילה או של "רשות". התובעים טענו כי מדובר במעמד של "בר רשות", ואף הנתבעת טענה למעמד כזה כטענה עיקרית (ולמעמד של דיירת מוגנת כטענה חלופית דווקא). נמצא כי משנדחתה טענת הדיירות המוגנת, אין עוד מחלוקת כי מדובר במעמד של "בר רשות". המחלוקת היחידה היא לגבי תוכן הרשות מצד תקופתה ולגבי הדירותה (האפשרות לבטלה). 6. עיון קפדני בטיעוני התובעים מעמיד מייד כמה קשיים. אין חולק שלמנוח היתה רשות בלתי הדירה לכל ימי חייו לגור בדירה. אם לא היה רשאי להעבירה, גם על דרך השיתוף בה, לנתבעת - אזיי לא מכוחו יונקת רשותה את קיומה. אם כך, הרי דווקא לשיטת התובעים המקור היחיד ל"רשות" היה התובעים (לרבות אותו בן שנפטר בינתים) עצמם. אין מחלוקת שהתובעים ידעו היטב על מגורי הנתבעת בבית, למן הרגע הראשון שבו החלו. גם אין מחלוקת שתקופה ארוכה (אף כי יש מחלוקת על התקופה המדוייקת) לא מחו באזני הנתבעת ובודאי שלא תבעו את פינויה. התובעים עצמם גם טוענים שזכויות המנוח כבר-רשות לא היו ניתנות להעברה, וטענה זו תומכת במסקנה לפיה הם עצמם טוענים שהם נותני הרשות לנתבעת. ברור שלא הם הזמינו אותה מלכתחילה לנכס, אך ברור שמטיעוניהם מתחייבת המסקנה כי בדרך של התנהגות נתנו לה רשות להתגורר בה. 7. התובעת טוענת כי המנוח הבטיח לה שוב ושוב שתוכל להתגורר בנכס כל ימי חייה. אין לכך כל תמיכה ראייתית של ממש (וכאן המקום להעיר כי אינני מייחס משקל רב לעדותה של עדת ההגנה גב' שושן, שלא הסתירה כי באה לסייע לנתבעת והיטיבה לומר את אשר ידעה כי מזמיניה ציפו ממנה לומר), אך העיקר הוא שגם אם כך אמר המנוח - ברור שאין לכך תוצאה משפטית, ובודאי לא תוצאה ישירה הנותנת לכך תוקף מכח עצם האמירה. המנוח לא היה אלא בר רשות בנכס לכל ימיו שלו, ואין אדם יכול להקנות יותר זכויות מכפי שיש לו (אלא בנסיבות חריגות, שאינן חלות כאן, של "טהירות" כגון תקנת השוק, או סיחור שטר לאוחז כשורה וכיו"ב). אפילו אם המנוח התכוון לכל מילה בדבריו אלו (אם אמנם אמר אותם) אין בכך מאומה ואין הם יכולים להקנות לנתבעת זכות מגורים לכל ימיה שלאחר פטירתו. לכל היותר ניתן לדבר על הסתמכות של הנתבעת על דברים אלו של המנוח, הסתמכות שאיננה אלא עוד שיקול במסגרת השיקולים שיש לשקול כאשר באים לקבוע אם אמנם הרשות בלתי הדירה, או מהם התנאים לביטולה או הפסקתה. 8. בתצהירו ת/1 העיד התובע 1, כי (בס' 8 לתצהיר) "במהלך השנים הובהר בשיחות שהיו עם (הנתבעת) שמגוריה בבית המגורים כפופים למגורי (המנוח) והיה ברור לה שלאחר "מאה ועשרים" של (המנוח) זו תעזוב את בית המגורים". בתצהיר אין התיחסות לאירוע משנת 1996, שהוזכר בעדויות מטעם התובעים בע"פ ושבו - בעקבות מריבה - אמרו בני המנוח לנתבעת שעליה לעזוב את הבית. בתצהיר ת/1 נזכר התאריך 21/1/99 כמועד הראשון בו נדרשה הנתבעת לפנות את הבית, ועולה ממנו כי לא פחות מ - 3 דרישות בכתב נשלחו לנתבעת עוד לפני פטירת המנוח (ר' ס' 12 לת/1). בעדותו הסביר את הסתירה בין ההשקפה כי זכות הנתבעת להתגורר היא עד פטירת המנוח לבין הדרישות לפינויה עוד קודם בכך, שכשנשלחו הדרישות כבר היה ברור שהמנוח לא ישוב לביתו מהאשפוז הסיעודי בו היה. הבעיה היא שהסבר זה לא רק עומד בסתירה לס' 8 לתצהיר התובע 1 (ת/1), אלא גם לעובדות שהתובעים עצמם טוענים להן, והן - שגם לפני אותו אשפוז סיעודי (מסביבות דצמבר 1998) נדרשה הנתבעת בע"פ לפחות פעם אחת (אחרי מריבה עם נכדו של המנוח מ - 1996) לפנות את הנכס. את הדרישה הזו אי אפשר להסביר, גם לא בדרך של "חיזוי עתידות" (שהמנוח כבר לא ישוב לביתו ממקום אשפוזו), שכן ב - 1996 כבר היה לא בריא אך עדיין התגורר בביתו. נראה כי התובעים עצמם לא גיבשו - במהלך המשפט ואף בשנים עברו - עמדה ברורה לגבי מעמד הנתבעת בנכס. ניכר היה מעדות התובע 1 כי מגוריה בבית היו תמיד לצנינים בעיניהם, וכי יחסם אליה לא היה כאל בת זוגו של אביהם אלא כשל מי שצריכה לטפל בו, משל כאילו היתה עובדת סיעודית או מטפלת. הם לא פעלו בעקביות, והם עצמם טוענים טענות עובדתיות סותרות (שיתכן והן דווקא נכונות), ולפיהן - מחד - הבהירו לנתבעת כי מגוריה בבית הם רק כל עוד המנוח חי (ורוצה בכך שתגור עימו), אך גם - מאידך - ניסו לדרוש, בע"פ ואח"כ גם בכתב, כי תעזוב את הבית עוד בחייו, ולפחות במקרה אחד - כאשר עדיין גר פיזית בבית. נמצא כי גם לשיטת התובעים אין בפיהם גירסה עקבית אחת לגבי תוכן ותקופת הרשות לנתבעת להתגורר בבית ואופן פקיעתה. דווקא אם גירסתם נכונה, הרי גם המצג שעשו כלפי הנתבעת היה - לפחות בנוגע לתקופה בה המנוח היה עדיין בחיים - לא חד משמעי אלא כולל מסרים סותרים. אוסיף בהערת אגב כי עדותו של עת/4 (מר אייזנברג) אינה בעלת משקל בעיני: מדובר בחבר ושותף של התובעים, שעדותו היתה מגמתית בעליל וניכר היה שבא לסייע להם. 9. השאלה היא מהי התוצאה המשפטית הראויה, בנסיבות העניין, לשאלת תוכן הרשות מבחינת הדירותה: האם בכלל היא ניתנת לביטול? אם כן - מתי, איך ובאילו תנאים? מהפן המשפטי-עקרוני אני מקבל טענות הנתבעת בסיכומיה בנקודה זו. הפסיקה שהביאו התובעים בסיכומיהם לעניין תוקף "רשיון" במקרקעין כבר עברה מן העולם. כיום אכן הדין מכיר באפשרות כי רשות, אפילו ניתנה ללא תמורה, תהפוך מכח התנהגות אפילו לרשות בלתי הדירה, כאשר שיקולי צדק הם המנחים בעניין זה. ר' לעניין זה ע"א 588/81ציזיק נ. הורוביץ, פד"י מ (1) 342; ע"א 2836/90 בצר נ. צילוביץ, פד"י מו' (5) 184. עם זאת אני סבור שענייננו רחוק מרחק רב מהמקרים, בהם מצאה הפסיקה שרשות הפכה - מכח התנהגות בלבד - לבלתי הדירה. הנתבעת לא בנתה את הבית בניגוד למצב בעניין בצר נ. צילוביץ הנ"ל. היא רק טענה - ללא כל פירוט - ששיפצה אותו (בעיקר כאשר החלה להתגורר בו, לפני כ - 20 שנים) או "סידרה אותו", כדבריה. מדובר בתחזוקה ואולי שיפורים במבנה, אך לא בבנייתו ואף לא בהגדלתו. מקור המימון לאותן השקעות לא פורט כלל. לא ברור אם הנתבעת השקיעה מכספה - היא, ואם כן - מה היה חלקה. גם לא ברור כלל באילו סכומים מדובר (בניגוד למצב בעניין ציזיק הנ"ל). הנתונים הללו הם בידיעת הנתבעת, והיא לא טרחה לפרטם כלל (אפילו בקירוב או בנתונים משוערים, בהנחה סבירה שלא שמרה תעוד זמן כה רב). גם לא ברור עד היום כיצד שינתה מצבה לרעה, אם בכלל. אין כל נתונים (ובודאי שלא נתונים הנתמכים בראיות חיצוניות כגון מסמכים או עדויות בני משפחתה) לגבי השאלה מה בדיוק עשתה ברכושה (ומה בכלל היה רכושה, היכן התגוררה לפני שעברה לנכס ובאיזה מעמד) לנוכח המצג - לטענתה - כי תגור בבית כל ימי חייה. נכון שהנתבעת היא אישה מבוגרת, בת 70 ויותר, אך בכך בלבד בוודאי לא די (אפילו במצטבר לכ - 20 שנות מגורים) כדי להפוך לבר-רשות בלתי הדירה וללא תמורה. אין תקדים בפסיקה - ככל שידיעתי מגעת - לנסיבות דומות שהביאו לתוצאה כזו. הנתבעת לא הציגה פסיקה כזו (בוודאי לא פסיקה כזו של בית המשפט העליון), והפסיקה שהציגה וכן זו שאני עצמי מצאתי אינה מצדיקה - לדעתי - את התוצאה הזו. אשר לטענת הנתבעת כי רשותה בלתי הדירה בדיוק כרשותו של המנוח, זו אינה טענה שאפשר לקבלה בשלב שלאחר הפטירה של המנוח. אם זכותה מקורה בזכותו, הרי אי אפשר להנות משני העולמות; זכות בלתי הדירה מכוחו של המנוח, אך לתקופה ארוכה מזו שהיתה למנוח (לכל ימי חייו). 10. לדעתי, וככל שיינתן משקל לשיקולים של צדק, רשותה של הנתבעת אכן היתה לכל ימי חייו של המנוח. אני סבור שאין זה צודק לומר שמשאושפז המנוח, והיה סביר שלא יוכל עוד לשוב לביתו, כבר רשאים היו התובעים לדרוש את הפינוי. התנהגותם זו עומדת בסתירה אפילו לס' 8 לתצהיר התובע 1 (ת/1). זו גם תוצאה שנראית לי, בנסיבות הענייין, לא צודקת (ואכן שיקולי צדק הם שיקולים מכריעים לעניין מסוג זה). צידו השני של המטבע הוא, שהרשות פסקה עם פטירת המנוח, בכפוף למתן ארכה סבירה. אין זה סביר ואף אין זה צודק לקבוע, כי הנתבעת קיבלה זכויות העולות על זכויות המנוח. הוא עצמו לא יכול היה להקנות לה זכויות כאלו, ואילו התובעים גילו דעתם עוד בחייו (לפחות מאז אשפוזו) כי הם רוצים בפינויה מהנכס לאלתר. הנתבעת אפילו לא טענה שהתובעים אמרו לה אי פעם שתוכל להתגורר בנכס גם אחרי פטירת המנוח. אפילו סברה - כגירסתה - עד 1998 כי המנוח הוא הבעלים של הבית וכי הוא מקנה לה רשות להתגורר בבית לכל חייה גם אם ילך לעולמו לפניה, לא הוכח (ולמען האמת גם לא נטען בצורה המתחייבת) כי שינתה מצבה לרעה על סמך סברה זו (או מצג זה). ציפיה לכשעצמה שאין עמה שינוי מצב לרעה אינה יכולה לגבור על דיני הקניין, מה גם שזכות הקניין קיבלה מעמד של זכות על, זכות חוקתית. 11. התוצאה היא כי מבלי שיהיה צורך להכריע ברוב המחלוקות העובדתיות שהתעוררו אני סבור שהנתבעת אינה זכאית להחזיק בבית לאחר פטירת המנוח, בכפוף לכך שנדרשה (ואכן נדרשה) לאחר הפטירה לפנות את הנכס, וכן בכפוף לזכותה לארכה סבירה מאז הדרישה. שני הצדדים לא טענו לעניין משך הארכה כלל. אוסיף בהערת אגב כי הנתבעת גם לא טענה לכל זכות להחזיק בבית מכח דיני הירושה (ולדעתי - לכאורה - לא טענה כך משום שבנסיבות העניין אכן לא קמה לה זכות כזו). אשר לארכה, אני סבור שלאחר 20 (ולפחות 18) שנים של מגורים בנכס עד פטירת המנוח, וכן בהתחשב בגילה, זכאית הנתבעת לארכה בת שנתיים וחצי מאז הדרישה הראשונה שלאחר הפטירה (היינו מ - 3.10.99). פירוש הדבר, וכך אני קובע בזאת, כי הנתבעת תפנה את הבית נשוא התביעה מכל אדם וחפץ (שבבעלותה) עד 2.4.02 ועד בכלל. אוסיף כי גם אם בוחנים העניין בנקודת הזמן של תאריך פסה"ד, מדובר בארכה העולה על שמונה חודשים מהיום. גם מבחינה זו מדובר בתקופה סבירה. 12. כיוון ששאלת הארכה לא נטענה כלל, לא נטען דבר גם לגבי השאלה אם בתקופת הארכה חייבת הנתבעת בדמי שימוש ראויים, או שמא מדובר בתקופה שלגביה אין לשלם דמי שימוש. כיוון שהתובעים הם שצריכים לטעון, להוכיח ולשכנע כי הם זכאים לסכום כסף כלשהוא בגדר הסעד הכספי שתבעו, והם לא עשו כן בהקשר של תקופת הארכה, אני קובע שבנסיבות העניין אין הנתבעת צריכה לשלם דמי שימוש או דמי שכירות ראויים כלשהם בתקופת הארכה, היינו - מפטירת המנוח ועד 2.4.02. אציין כי נושא עצם החבות לשלם דמי שימוש (להבדיל מגובהם) היה אמור להידון ולהיות מוכרע כבר בשלב הנוכחי של ההליך. 13. אשר על כן ניתן כבר עתה לקבוע כי המרכיב הכספי של התביעה נדחה כליל, בכפוף לכך שהנתבעת תישא בכל הוצאות הבית עד 2.4.02 וכל עוד לא תחזיר את החזקה בו לתובעים, לרבות כל מס, היטל, ארנונה, ותשלומים בגין מים, חשמל, גז, טלפון וכיו"ב החלים על מחזיק. 14. בהתחשב בכך שהתביעה התקבלה בחלקה (לגבי חלק הפינוי, ואף זאת במועד עתידי) ונדחתה בחלקה הכספי וכן בהתחשב בכך שדחיתי חלק ניכר מטענותיו של כל צד, ישא כל צד בהוצאותיו. בר רשותמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)