פסק דין רקע עובדתי וטענות הצדדים: התובע הינו בעלים של בניין משרדים ברחוב השילוח 13, פתח תקוה (להלן - הבניין), המצוי במקרקעין הידועים כחלקה 248 בגוש 6368 (להלן - המקרקעין). במהלך שנת 1999 החלו מגעים בין התובע ובין אגף הנכסים של הנתבעת 1 (להלן - אגף הנכסים) לשם הקמת חניון פרטי תת קרקעי במגרש 1, המהווה חלק מחלקה 258 בגוש 6383 (להלן - המגרש), הגובל עם המקרקעין, והמיועד לשמש כשטח ציבורי פתוח (להלן - שצ"פ). בד בבד עם הגשת בקשה בעניין זה הגיש התובע בקשה להוספת שתי קומות לבניין. שתי הבקשות אוחדו לבקשה אחת. התובע סבר, כי לא יוכל להשכיר שטחים בשתי הקומות הנוספות, מבלי שיימצא פתרון חניה מתאים, ולכן כרך את שני הדברים זה בזה. לטענת התובע, נענה אגף הנכסים בחיוב לבקשה, ובהסתמך על התשובה החיובית פעל התובע במשך כשנה, עד לחודש יוני 2000, להכנת תכנית לשינוי תכנית מתאר פת/10/2000 החלה על המגרש, תכנית מתאר פת/מק/6/512 (להלן - תכנית השינוי). התובע הוציא מכיסו ושילם לאורך כל התקופה הנ"ל את כל ההוצאות הכרוכות בהכנת תכנית השינוי. בסך הכל הוציא על כך התובע, כפי שהוא טוען בכתב התביעה, סך של 205,325.50 ₪. לטענת התובע, ביום 21.5.00 דנה הנתבעת 2 בתכנית השינוי והחליטה להמליץ בפני הועדה המחוזית לתכנון ולבניה על הפקדת תכנית השינוי. כמו כן דרשה הנתבעת 2 חידוש אישור אגף הנכסים וחתימה על הסכם עם הנתבעת 1 כתנאי להפקדת תכנית השינוי. בהתאם להחלטת הנתבעת 2 פנה התובע למנהלת אגף הנכסים בבקשה לחתום על הסכם חכירה עם הנתבעת 1. במענה לפניה זו נדרש התובע לחתום על הצהרה, כי עפ"י החוק טעון שימוש כאמור בשצ"פ בקיום מכרז להפעלת החניון התת קרקעי. היתה זו פעם ראשונה - לטענת התובע - בו הועלתה הדרישה לקיום מכרז, וזאת לאחר שנה בה פעל התובע בהתאם להנחיות הנתבעות. לאחר כמה פניות נוספות תואמה פגישה בין התובע ובין ראש העיר. הפגישה התקיימה ביום 7.11.00, ובה נכחו ראש העיר, מהנדסת העיר, מנהלת אגף הנכסים, התובע ובאת כוחו. בפגישה זו הודיע ראש העיר, כי יפנה מיידית למשרד הפנים לשם קבלת אישור לעיסקה ללא מכרז. רק בחודש יולי 2001 נודע לתובע, כי התקבלה תשובה ממשרד הפנים, אך תשובה סופית מהנתבעת 1 הוא לא קיבל. העיכוב המתמשך גרם נזקים כלכליים גדולים, והכדאיות הכלכלית שבהקמת הפרוייקט הלכה ופחתה. לפיכך הורה התובע לבאת כוחו להודיע לנתבעת 1 על הסכמתו לעריכה מיידית של מכרז. ההודעה נמסרה למנהלת אגף הנכסים בתחילת חודש נובמבר 2001. תשובתה של מנהלת אגף הנכסים היתה, כי עליה לבדוק מחדש עמדת הנתבעת 1 בנושא. ביום 11.12.01 הודיע מנהלת אגף הנכסים, שקיום המכרז ידון בישיבת ועדת הנכסים של הנתבעת 1 ביום 31.12.01. ביום 21.1.02 הודיע מנהלת אגף הנכסים, כי ועדת הנכסים החליטה לערוך בדיקה כלכלית, הנדסית ואדריכלית שתקבע, אם ניתן להקים חניון במגרש, תוך תנאי "שלא יפגע הקו הירוק של השצ"פ". ועדת בדיקה לא מונתה עד ליום הגשת התביעה. ביום 30.5.02 הגיש התובע עתירה מנהלית (להלן - העתירה) לבית המשפט לעניינים מנהליים, ובה עתר למתן צו עשה, שיורה לנתבעת 1 להתקשר עם התובע בהסכם חכירה בנוגע למגרש לצורך הקמת חניון תת קרקעי, ולחילופין, שיורה לנתבעת 1 לפרסם בתוך 60 יום מכרז להקמת חניון תת קרקעי במגרש. כמו כן, עתר התובע למתן פסק דין הצהרתי, ולפיו בטלה החלטת ועדת הנכסים של הנתבעת 1 מיום 31.12.01. ביום 20.1.03 הוגשה תגובת הנתבעת 1 לעתירה. לתגובה צורפה חוות דעת של היועצת המשפטית של נתבעת 1, ולפיה לא ניתן להחכיר לתובע את המגרש לצורך הקמת חניון תת קרקעי. דבר קיומה של חוות דעת זו לא הודע לתובע מעולם בטרם היא צורפה לתגובה, למרות שחוות הדעת הוצאה כבר בחודש יוני 2001. ביום 21.1.03 התקיים דיון בעתירה בפני בית המשפט. בדיון החליט התובע למחוק את העתירה, ולהגיש תביעה לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בעטיה של התנהגות הנתבעות, כמפורט לעיל. התובע עותר בכתב התביעה לתשלום פיצויים בגין כל ההוצאות שהוציא בנוגע להכנת תכנית השינוי, וכן לתשלום פיצויים בגין אבדן ההכנסות שממנו סבל עקב העיכוב בהקמת שתי קומות נוספות, עיכוב שנגרם בשל הטיפול המתמשך בתכנית השינוי, כמפורט לעיל. הנתבעות טוענות בכתב ההגנה שהגישו, כי הן פעלו בשיתוף פעולה ומתוך רצון טוב להביא לקידום הפרוייקט. העניין כולו הצריך בדיקה מקיפה של הנושא, מאחר שהיה מדובר בשימוש בקרקע, המיועדת לשימוש ציבורי, לצרכים פרטיים. כמן כן, לשם קידום הפרוייקט היה צורך באישור של משרד הפנים. משהתברר, כי קיימת בעיה משפטית בהקמת חניון תת קרקעי במגרש, ניסו הנתבעות למצוא פתרון לבעיה המשפטית שהתגלתה. הנתבעות לא יכלו להתעלם מאותה בעיה משפטית. בנכונות הנתבעות לקדם את הפרוייקט לא היה כדי לפטור מי מן הצדדים מלעמוד בדרישות החוק. מעולם לא הובטח לתובע על ידי מי מטעם הנתבעות, כי בקשותיו יאושרו גם אם לא יעמדו בדרישות החוק. לצורך הכנת מכרז, שנדרש במקרה זה, היה צורך בהכנת אומדן לעלות העבודות נשוא המכרז. היה מדובר באומדן מורכב, שהצריך התייחסות לנושאים כלכליים, הנדסיים ואדריכליים. הכנת אומדן מורכב שכזה אורכת זמן ממושך. במשך אותו שוחח ב"כ הנתבעות מספר פעמים עם ב"כ התובע. הנתבעות טוענות, כי עוד קודם להגשת העתירה הובהרה לתובע הבעיה המשפטית שבהקמת החניון התת קרקעי במגרש. זאת ועוד, היות שהתובע היה מיוצג משפטית בעניין זה כבר משנת 2000, יכולה היתה גם באת כוחו להעמידו על הבעיה המשפטית הקיימת. מעבר לכל האמור לעיל, מכחישות הנתבעות את הנזק הנטען על ידי התובע. לטענת הנתבעות, התדרדרות שוק הנדל"ן מנעה מהתובע השקעה אדירה בפרוייקט, שיתכן ולא היה מניב רווחים. דיון: פיצוי בגין אובדן הכנסות: מטעם התובע העידה המהנדסת, גב' רות אורבך. גב' אורבך העידה בתצהירה, כי במהלך שנת 1999 פנה התובע למשרדה, אורבך מהנדסים בע"מ, וביקש להכין עבורו תכנית להוספת שתי קומות לבניין ולהקמת חניון תת קרקעי במגרש. התכנית הוגשה כתכנית אחת בשנת 1999. בחקירתה בפני הודתה גב' אורבך, כי פרק זמן של שנתיים מהגשת בקשה לאישור תכנית נקודתית פשוטה, הכוללת לכל היותר הקלה בקווי בניין, ועד למועד איכלוס הבניין הנבנה על פיה, הוא פרק זמן סביר, שאותו יש לקחת בחשבון (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 19 - עמ' 6, שורה 7). אין חולק, כי במקרה דנן מדובר בתכנית מורכבת ביותר, ויש לקחת בחשבון זמן רב הרבה יותר. לפיכך לא ברור על סמך מה נשענת טענת התובע, כי יכול היה לסיים את בניית שתי הקומות הנוספות ולאכלסן כבר ביום 1.6.01. זאת במיוחד לאור דבריו של התובע עצמו בסעיף 62 לתצהירו, כי החכרת המגרש תלויה באישור משרד הפנים וועדות נוספות, כאשר צפויות התנגדויות שונות. ברור שבמצב דברים כה מסובך, היה הדבר אורך זמן רב, ולא נראה, כי הבניה היתה מסתיימת עד ליום 1.6.01, ויתכן שאף לא היתה מתחילה באותו המועד. יתירה מכך, משנתן התובע הסכמתו לקיום מכרז, הרי שיתכן וכלל לא היה זוכה במכרז. אולי גם תכנית השינוי לא היתה מאושרת, שהרי לא ניתן לראות ברשויות התכנון חותמת גומי, הנותנת אישור לכל תכנית המוצגת בפניה. יתכן שהיו נדרשים שינויים בתכנית ותיקונים שונים, דבר שהיה דורש זמן נוסף. לפיכך ניתן לקבוע, כי התובע לא הוכיח מתי יכול היה לאכלס את שתי הקומות הנוספות, אילו היתה מאושרת בנייתן, והחל ממתי זכאי הוא לפיצוי, אם בכלל, בגין אבדן הכנסות בעטיו של העיכוב בבניית שתי הקומות הנוספות בבניין. משלא הוכח ראש נזק זה, דין התביעה בעניין זה להידחות. מעדותו של אופיר תכלת, עוזר מנהל אגף התנועה של הנתבעת 1, שהעיד מטעם הנתבעות, עולה, כי ללא הקמת החניון במגרש, לא ניתן היה להתיר הוספת שתי קומות לבניין, ולאור מספר מקומות החניה הקיימים בבניין, ניתן היה להוסיף קומה אחת בלבד (סעיפים 10-11 לתצהירו של מר תכלת). בעדותו בפני הוסיף עד זה ואמר, כי במקרה זה, לאור בעיות החניה הקיימות באיזור, לא היו מקילים בדרישה למקומות חניה (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 13-14). העד גם אמר, כי במקרה זה לא ביקש התובע פתרונות חניה חלופיים, אלא את הקמת החניון התת קרקעי במגרש (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 11-12). המסקנה המתבקשת מעדותו של מר תכלת היא, שללא מתן היתר להקמת חניון תת קרקעי במגרש, לא יכול היה התובע לקבל היתר אלא לבניית קומה נוספת אחת בלבד. יש, איפוא, לדחות את הטענה, שאילו היה יודע התובע על הבעייתיות הקיימת בתכנית השינוי, היה מוותר על הקמת החניון במגרש, והיה מסתפק בהקמת שתי הקומות הנוספות בבניין. דבר זה התובע לא יכול היה לעשותו. נימוק נוסף לדחיית התביעה בראש נזק זה הוא, שהתובע מבקש לחייב את הנתבעות בתשלום דמי השכירות, שאותם לא יכול היה לקבל עקב העיכוב, במלואם. אין הוא מנכה מסכום זה את ההוצאות שהיה עליו להוציא לשם קבלת אותם דמי שכירות, כגון: עלות הקמת הקומות הנוספות ותשלומים נוספים. למלוא דמי השכירות אין התובע זכאי, באשר גם לשיטתו, לא ניתן לומר שניזוק בגובה מלוא דמי השכירות, אלא בגובה הרווחים שיכול היה להפיק בלבד. סכום זה לא הוכח על ידי התובע. השבת הוצאות: עתה נותר לנו לבדוק, האם התובע זכאי להחזר ההוצאות שהוציא לקידום תכנית השינוי. בחקירתה בפני הודתה גב' צילה גרינהויז, מנהלת אגף הנכסים, כי כבר בחודש מרץ 2000 סברה, שיש בעיה משפטית בהקמת חניון תת קרקעי ע"י התובע במגרש, והעלתה את העניין בפני מר הולצמן, מנהל מינהל ממ"ן של הנתבעת 1. העניין אף נידון בפורום של צוות המשפטנים המשותף לאנשי הלשכה המשפטית ולאנשי מינהל ההנדסה של הנתבעת 1 (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 13-20). למרות זאת לא הועלתה בעייתיות זו בפני התובע (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 1-4). הנתבעת 1 המשיכה לנהל מגעים עם התובע בנוגע לקידום הפרוייקט, מבלי שהועלו בפניו הבעיות המשפטיות הכרוכות בכך. המגעים נוהלו ע"י גב' גרינהויז עצמה וגורמים נוספים מטעם הנתבעת 1. המצג שהוצג בפני התובע על ידי אנשי הנתבעת 1 היה, כי הנושא כולו חף מבעייתיות כלשהי. זאת גם לאחר מרץ 2000. בנסיבות אלו המשיך התובע לפעול לקידום הפרוייקט, תוך שהוא ממשיך להוציא לשם כך סכומי כסף, ותוך הסתמכות על המצג שהוצג בפניו על ידי הנתבעת 1. בהעלמת הבעייתיות שבקידום הפרוייקט מהתובע נהגה הנתבעת 1 בחוסר תום לב או לכל הפחות ברשלנות. בע"א 1540/97, הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חולון נ' אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ, פד"י נז(3)374, 378-379, נאמר: "כבר נפסק כי 'ברשות מקומית, המרכזת במחלקה ממחלקותיה, אינפורמציה ייחודית במושאי תכנון ובינוי ערים, ואשר עובדיה נוהגים לספק מידע בנושאים האמורים לציבור פונים, והם עושים זאת אגב מילוי תפקידם הציבורי, הרי עובדי הרשות, ומכוחם הרשות המקומית עצמה, חבים חובה שלא להתרשל באספקת המידע המבוקש, ולספק מידע אמיתי ומהימן, מקום שההסתמכות על אותו מידע צפויה ומסתברת בנסיבות הענין': ע"א 209/85, עיריית קרית אתא נ' אילנקו בע"מ, פד"י מב(1) 190, 204. דברים אלה יפים גם לענייננו, הגם שבמקרה שלפנינו אין המדובר ברשות מקומית אלא בועדה מקומית לתכנון ולבניה. אין גם חשיבות, לדעתנו, לסיווגם הארגוני של מקום עבודתם של מהנדס העיר ויועצה המשפטי - אם כמחלקת בינוי, אם כמחלקה לפניות הציבור ואם בכל דרך אחרת - ובלבד שההסתמכות על המידע שנמסר על ידם במסגרת מילוי תפקידם הייתה צפויה ומסתברת בנסיבות הענין". אין ספק, כי הסתמכותו של התובע על מצגי הנתבעת 1 היתה צפויה ומסתברת בנסיבות הענין, ועל כן היה על הנתבעת 1 להציג בפניו מידע אמיתי ומהימן. אם עלה בלב מי מטעם הנתבעת 1 ספק בנוגע לאפשרות המשפטית לקדם את הפרוייקט ולאשר את תכנית השינוי, היה עליו להביע ספק זה בפני התובע. משלא עשתה כן הנתבעת 1, עליה לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הסתמכותו על מצג הנתבעת 1. לפיכך יש לפצות את התובע בגין ההוצאות שהוציא החל ממרץ 2000, המועד בו החלה הנתבעת 1 לעמוד על הבעייתיות הקיימת בפרוייקט. ההוצאות שהוצאו החל מיום 1.3.00, כפי שמפורט בתצהיר התובע, הינן בסך כולל של 6,318.40 ₪, ובשיערוך להיום בסך 8,759.83 ₪. אין לקחת בחשבון את התשלום בסך 110,740 ₪ ששולמו לאורבך מהנדסים בע"מ ביום 16.5.00, משום שכפי שעולה מנספח 10.16 לתצהיר התובע, שולם סכום זה עפ"י חשבון שהוצא כבר ביום 20.2.00, וכפי הנראה בנוגע לעבודות שבוצעו עד למועד הוצאת החשבון. התובע לא הראה עילת תביעה כלשהי נגד נתבעת 2, ולפיכך דין התביעה נגדה להידחות. אשם תורם: האם היה התובע רשאי להסתמך באופן בלעדי על מצגי הנתבעת 1, או שמא היה עליו להיוועץ עם יועציו המשפטיים, ולבדוק האם ניתן לאשר את תכנית השינוי ולהקים חניון תת קרקעי פרטי במגרש, שהיה מיועד לשצ"פ. אמנם בע"א 209/85 הנ"ל, בעמ' 208 נאמר: "מכשול נוסף אותו יש להסיר כדי לקבוע את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית נוגע לשאלה, אם רשאים היו המערערים לצפות כי האינפורמציה שמסרו תבדק בדיקה נוספת על ידי מקבלה, בטרם יפעל לפיה. נראה לי כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. כל מקרה ייבחן, כמובן, לפי נסיבותיו. אולם, מן הבחינה העקרונית אין הצדקה לקיומה של הנחה בדבר בדיקה נוספת ובלתי תלויה, שהרי, בדרך כלל, המדובר באינפורמציה ספציפית המצויה בידיעתו ובשליטתו הבלעדיים של גורם, אשר, בין יתר תפקידיו גם מספק אותה לקהל הפונים, כך שאין מי שיכול לבדוק את נכונות המידע שנמסר". במקרה שבפנינו הנסיבות שונות. אין מדובר במידע המצוי בלעדית בידיעת הנתבעות או מי מהן, אלא מדובר בשאלה משפטית, שאותה יש לבחון על סמך נתונים שהיו בידיעת שני הצדדים. לפיכך נראה, כי בכך שהתובע הסתמך בלעדית על מצגי הנתבעת 1 הוא התרשל. יש לקחת בחשבון, שאין מדובר במי שהוא הדיוט בענייני בנייה. התובע הינו איש עסקים, שעסק בבנייה כבר קודם לכן. לפיכך, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 50%. לעניין זה ראה ע"א 324/82, עיריית בני ברק נ' רוטברד, פד"י מה(4)102, 122. סיכום: הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 4,380 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משנדחתה התביעה ברובה אינני מטיל חיוב בהוצאות לטובת התובע. בנסיבות העניין, ולאור התנהלותה של הנתבעת 1, אינני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעות. הוספת קומותבניהבניין