גזר - דין על פי כתב האישום, שהוגש לבית המשפט ביום 6.12.99, חלקה 105 בגוש 6177 (להלן: "החלקה"), היא קרקע שהוכרזה חקלאית. בחודש יולי 1998 בערך, הקים על החלקה מר גבי דבש ז"ל מבנה ששטחו כ- 400 מ"ר ( להלן: "המבנה") וזאת ללא היתר. בביקורת שנערכה באפריל 1999, נמצא שדנה טנג'י (הלן : "הנאשמת" ) ובעלה גל טנג'י (להלן: "הנאשם") מחזיקים במבנה ומנהלים בו עסק למכירת כלי בית ופריטי ריהוט שונים. ביום 15.04.99 פנתה המאשימה לבית משפט בבקשה ליתן צו שיפוטי, להפסקת השימוש האסור, במעמד צד אחד ניתן הצו המבוקש. ביצוע הצו עוכב ביום 22.04.99 לבקשתם המשותפת של בעל המבנה והנאשמים. יאמר, שבעל המבנה מר גבי דבש ז"ל, נפטר לבית עולמו בטרם הגשת כתב האישום. כתב האישום מיחס לנאשמים שימוש בקרקע חקלאית ללא היתר בניגוד לסע' 204 (א) ו 204 (ג) לחוק התכנון והבניה , תשכ"ה - 1965 (להלן : "החוק"). הגם שהנאשמים לא כפרו במירב עובדות כתב האישום, העלה סניגורם טענות רבות ושונות שגרמו להתמשכות יתר של הליכי בית המשפט. הנאשמים הורשעו רק ביום 21.02.02 וזאת במסגרת הסדר טיעון. כל אחד מבאי כוח הצדדים הגיש חוות דעת שמאי באשר לשווי טובת ההנאה שהפיקו הנאשמים מהשימוש במבנה. למרות הפערים שבחוות הדעת, במסגרת הסדר הטיעון המליצו בפני ב"כ שני הצדדים להשית על שני הנאשמים קנס בסך 65.000 ₪ . כמו כן המליצו שניהם, שלא יושתו עונשים נוספים. לא היתה מחלוקת שבית המשפט יצווה על הפסקת השימוש. לא היתה הסכמה באשר למועד היכנסו לתוקף של צו ההפסקה. הטיעונים לעונש א. התובעת עו"ד בן-ציון, הדגישה בטיעוניה לעונש את העובדה, שהמבנה ששטחו 400 מ"ר נבנה ללא היתר בהתאם לחוק. הנאשמים, שכרו אותו ומנהלים בחלקו עסק למכירת כלי בית. חלק מהמבנה השכירו הנאשמים בשכירות משנה לאחרים, לשם ניהול עסק למכירת מזון ויינות. בעובדה שהנאשמים התקשרו בהסכם לשכירות משנה, לאחר שבית המשפט נעתר לבקשתם ועיכב את ביצוע צו הפסקת השימוש רואה התובעת חומרה יתירה. התובעת הוסיפה שהאחרים, שהורשעו אף הם בשימוש חורג עזבו את המבנה, ומאז מנהלים הנאשמים גם את העסק הנוסף,ביחד עם עסקם המקורי. למרות חומרת הנסיבות ולמרות הקנסות הגבוהים מאוד שבית המשפט מוסמך להשית על הנאשמים בגין העבירות בהן הורשעו, המליצה בפני התובעת לכבד את הסדר הטיעון ולהסתפק בקנס בסך כולל של 65.000 ש"ח . התובעת הדגישה שהחוק איננו חוק סוציאלי ואם בשל הפעלת העסק והשקעות שהשקיעו בו מצבם הכלכלי של הנאשמים ניתן ליתן שנתון זה משקל מוגבל בלבד אם בכלל. לטענת התובעת שיקולים כאלו חייבים להידחות מפני האינטרס הציבורי שבאכיפת חוק התכנון והבניה, שמטרתו להשליט סדר בנושא השימוש במקרקעים. התובעת ביקשה לצוות על הנאשמים להפסיק את השימוש תוך זמן קצר ביותר אם לא לאלתר. לטענתה הנאשמים אינם ראויים להתחשבות מיוחדת מכיון שנהגו בחוסר איכפתיות בעצימת עינים. ובשנים, בהן ההליכים המתמשכים תלויים ועומדים בבית המשפט היה עליהם להתארגן לקראת פינוי המבנה. מכיוון שהמבנה נבנה ללא היתר, אין ערובה ליציבותו ובטיחותו ומשכך הוא עלול לסכן את קהל הלקוחות המגיעים אליו. התובעת הדגישה שהנאשמים לא הגישו לרשויות כל בקשה להכשרת השימוש שהם עושים במבנה, הגם שהעירה , שלהערכתה אין סיכוי של ממש להענקת היתר. לסיכום ביקשה התובעת לכבד את ההסדר, להורות על הפסקת השימוש ולהשית על שני הנאשמים קנס בסך 65.000 ₪. ב. הסניגור עו"ד שמעון לביא, הדגיש בטיעוניו לעונש את המצב המורכב אליו נקלעו הנאשמים, בעל ואישה צעירים שהתקשרו בחוזה לשכירת המבנה לתקופה בת 10 שנים וזאת, על פי דרישת הבעלים. לטענתו היה לנאשמים אימון מלא בבעל המבנה ובעורך הדין שהכין את החוזה שייצג אותם ואת המשכיר, ולא נתן להם הסברים כנדרש. הנאשמים בתמימותם סמכו על השנים, וטעו לחשוב שאין איסור בהפעלת העסק במבנה לנוכח הפעילות המסחרית העניפה המתקיימת באיזור כולו. כמו כן לא השכילו הנאשמים להבין, שלא יוכלו להשתחרר מהתחייבותם החוזית, בגין סנקציות חמורות שחוזה השכירות מטיל עליהם. כתוצאה מהפעלת העסק נקלעו הנאשמים לחובות כבדים ביותר שמהם הם מבקשים להיחלץ. העסק משמש לפרנסת הנאשמים, שהם הורים לילד ומצפים ללידת ילדם השני בימים אלה. הסניגור טען שאל לבית המשפט להתעלם מהנעשה בשטח בפועל, ומהיזמות לשינוי יעודו. הוא הוסיף והצהיר שבדעתו לפנות בשם הנאשמים לועדה המקומית לתכנון ובניה על מנת שזו תאשר לנאשמים שימוש חורג ו/ או שינוי תב"ע נקודתית. הסניגור ביקש מבית המשפט לכבד את ההסדר ככל שהוא מתייחס לקנס, ואם יינתן צו להפסקת השימוש,ביקש שכניסתו לתוקף תדחה ל- 5 שנים. לאחר ששמעתי הטיעונים ועיינתי בחומר שבתיק הגעתי מסקנות כדלקמן: א. כללי 1. על מנת למנוע אנדרלמוסיה ומצב של איש הישר בעיניו יעשה בתחום הבניה ולשם שמירה על קרקע חקלאית קבע המחוקק הוראות ברורות וחד משמעיות בחוק התכנון והבניה. בפועל נפוצות מאוד במקומותינו התופעות של בניה בלתי חוקית ושימוש אסור בקרקע חקלאית. 2. להגשמת מטרות החוק והבטחת יישומן בפועל, נקבעו העונשים שבסעיף 204 לחוק. על בתי המשפט לעשות למימוש כוונתו הברורה של המחוקק, באמצעות הפעלת הסמכויות שהוקנו לו, וזאת על מנת להשליט את הסדר הקבוע בחוק, לשרש תופעת הפרתו ולמנוע שהוראותיו תשארנה בגדר אותיות מתות. 3. חומרת העבירה נלמדת בכל מקרה ומקרה מאופי ההפרה, היקפה והתמשכותה. 4.כפועל יוצא מחומרת נסיבות העבירה מתחייבת תגובה שיפוטית מחמירה שיהיה בה לחנך ולהרתיע ויכולתו של בית המשפט להתחשב בנסיבותיו האישיות של העבריין מצטמצמת ונסוגה מפני חובתו למלא תפקידו השיפוטי כמפורט לעיל. שאם לא כן יפגע אימון הציבור בתיפקודן של הרשויות האמונות על אכיפת החוק ושלטון החוק עצמו עלול להתערער. 5. יחד עם זאת בבוא בית המשפט לגזור את הדין אין הוא מתעלם מהנאשם הספציפי העומד בפניו כמו גם מעמדת התביעה לעניין העונש במיוחד אם עמדה זו הושגה במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו באי כוח הצדדים. 6. ככלל, בית המשפט מכבד הסדר טיעון אם הוא סביר והגיוני, עומד ברמת הענישה הראויה ויש בו כדי לאזן בין האינטרסים המנוגדים לכאורה, של הנאשם הספציפי מחד, והציבור מאידך. באשר חזקה על התביעה שהיא מפעילה שיקול דעת מקצועי לפני שהיא מתקשרת בהסדר טיעון. כשם שחזקה עליה שהיא מתחשבת במכלול הנסיבות הרלוונטיות. 7. אולם, מכיוון שהאחריות המשפטית והמוסרית לעונש שמוטל על הנאשם היא על בית המשפט, הסדר טיעון איננו "סוף פסוק". בית המשפט לא כבול בהסדר אליו הגיעו הצדדים ומחובתו לבדוק כל הסדר לגופו , תוך התייחסות לעקרונות הכלליים ביניהם מדיניות ענישה ראויה ובדיקה אם ההסדר המוצע איננו חורג ממנה כמו גם התחשבות קושי שעמד בפני התביעה בהוכחת אשמתו של הנאשם והשלב שבו הגיע הנאשם להסדר, הודה וחסך מזמנו של בית המשפט. ב. מן הכלל אל הפרט במשך שנים, לשם הפקת רווחים הנאשמים עשו ועושים שימוש מסחרי במבנה גדול, שנבנה ללא היתר על קרקע חקלאית מוכרזת. הנאשמים הודו בעבירות לאחר מספר רב מאוד של ישיבות וגרמו להתמשכות ההליך המשפטי במשך שנים, למרות שלא היתה להם הגנה של ממש. טענת הנאשמים כי טעו לחשוב שהשימוש שהם עושים במבנה איננו אסור איננה משכנעת. בהקשר זה עלי להעיר כי חלק נכבד מטיעוניו של הסניגור ראוי היה שימנע מלהעלותן. הסניגור לא הציג בפני כל ראיות לעניין העונש אפילו לא את הסכמי השכירות שלטענתו כה קיפחו את הנאשמים. ואף על פי כן היה בפני חומר רלוונטי רב. שכן הסניגור עצמו ביקש מבית המשפט לאחד לדיון שבפני דיון בתיק ב"ש 2396/99 שבו ניתן צו ההפסקה ושבו התבקש בית המשפט לעכב את ביצועו של הצו, והבקשה לאיחוד דיון נענתה בחיוב על פי החלטת סגן הנשיא כב' השופט ז. כספי, כתוארו אז. לתיק הב"ש צירף הסניגור חומר רלוונטי רב, בין השאר הסכמי שכירות, תצהיר הנאשמת בקשות ועוד. מכל אלו התעלם הסניגור משום מה בהופיעו בפני. מהסכם השכירות עליו חתמו הנאשמים עולה , שהם לא התחייבו לשכור את המבנה ל- 10 שנים. הם שכרו אותו לשנה אחת בלבד (סעיף 4 להסכם), ניתנה להם אופציה להאריך תקופת השכירות מידי שנה עד ל- 10שנים (סעיף 16 להסכם). בסעיף 10 ו' להסכם התחייבו הנאשמים במפורש לנהל את העסק בכפוף לקבלת רשיונות והסכימו לשאת בכל הקנסות והתשלומים שיוטלו על ידי בית המשפט בגין ניהול עסק ללא רשיון. בסעיף 12 ב' להסכם הסכימו הנאשמים שהתחייבותם לנהל את עסקם לאחר קבלת רשיונות מהוה תנאי יסודי להסכם. מסעיף 14 להסכם, שלידו ממש נמצאות חתימותיהם של הנאשמים, עולה, שהם היו ערים לאפשרות שיוצא צו הריסה לגבי המבנה, ובסעיף 23 להסכם נאמר במפורש שבמידה ויוצא צו הריסה מינהלי או שיפוטי, ההסכם בטל והנאשמים התחייבו לפנות המבנה מיד. המתקשר בהסכם עסקי כגון זה, חייב לקראו וחזקה עליו שעשה כן כשם שחזקה עליו שהבינו. ואם הנאשמים שבפני סתמו עד כדי כך עיניהם מפני האמור בהסכם אין להם אלא להלין על עצמם. אולם עיניהם של הנאשמים לא היו סומות מפני האמור בהסכם, והם גם אינם תמימים, שלא לומר פתאים כפי שהסניגור ניסה להציגם בפני. מתצהיר עליו חתמה הנאשמת ביום 18.04.99, המצוי אף הוא בתיק הב"ש, עולה ידיעתה הברורה שהמבנה נבנה ללא היתר ומצב הרישוי של העסקים בגוש 6177 להבדיל ממצבם של העסקים שבגוש 6178 כמו גם האפשרות לקבל היתר לשימוש חורג. לא למותר לציין את ההתחייבות המפורשת שבסעיף 10 לתצהיר לפיה במידה ולאחר נקיטת כל ההליכים לקבלת היתר לשימוש חורג היתר כזה לא יינתן העסק ייסגר לאלתר והמבנה יפונה. מקובלת עלי הטענה שיש חומרה מיוחדת בעובדה שהנאשמים לא נרתעו מלהשכיר בשכירות משנה חלק מהמבנה בתכוף לאחר שנודע להם שבית המשפט הוציא צו הפסקה שיפוטי, והם ביקשו לבטלו. שלא כמו שוכרי המשנה שעזבו את המבנה לאחר הרשעתם בדין, הנאשמים שהיו מודעים למצב המשפטי על כל היבטיו, ולו לאחר הרשעתם של שוכרי המשנה, המשיכו להחזיק במבנה ולהפעיל בו שני עסקים, ולא הפסיקו לעשות כן, ולא פינו את המבנה, גם בתום שנת השכירות השוטפת כפי שהחוזה מאפשר להם. בנוסף הנאשמים לא עשו דבר על מנת לנסות ולהכשיר את השימוש האסור שהם עושים במבנה. סניגורם הצהיר בפני, שהוא מתעתד להגיש בקשות לועדה המקומית לתכנון ובניה. 13. מקובלת עלי הטענה שהשימוש במבנה כרוך בסיכון לנוכח הועבדה שהוא מקורה בלוחות פלסטיק קשיח, כעולה מתצהירו של המפקח מר מאיר אלהרר, ומהבקשה לקבלת רשיון עסק מסוייג מיום 15.4.99 עליו חתמה הנאשמת המצויים שניהם בתיק הב"ש. 14. בנסיבות אלו בקשתו של הסניגור לדחות את כניסתו לתוקף של צו הפסקת השימוש לחמש שנים נוספות הינה נועזת, אם לנקוט בלשון המעטה. 15. טענת הסניגור באשר להשקעות הגדולות שהנאשמים השקיעו במבנה שבגינן מצבם הכלכלי בכי רע אף היא איננה משכנעת. לא הוצגו בפני כל ראיות ונתונים לתמיכה, בין באמצעות קבלות המוכיחות השקעות ובין בהצגת מאזני רווח והפסד. 16. אני רואה בחומרה רבה את נסיבות העבירה, התמשכותה כמו גם התמשכות ההליכים, כשלנאשמים אין, כאמור לעיל, הגנה של ממש. 17. לאור הנ"ל, התלבטתי רבות אם יש מקום לכבד את הסדר הטיעון. רק בהתחשב בעמדת התביעה ובעובדה שעברם של הנאשמים נקי, אני מאמצת את הסדר הטיעון לעניין הקנס. 18. לעומת זאת איני מוצאת שיש מקום לאפשר לנאשמים להמשיך ולהפר את החוק. על פי האמור בסעיפים 4 ו - 16 להסכם השכירות, תקופת השכירות מתחדשת לשנה שלמה החל מה - 1 לאפריל של כל שנה. ראוי לדעתי שהשימוש החורג יפסק לאלתר ובתום שנת השכירות השוטפת. על מנת שהנאשמים לא יחזרו ויטענו שהם "אנוסים על פי ההסכם" להמשיך להחזיק במבנה עד סוף מרץ 2003. 19. כמו כן, למרות שהתביעה הסכימה להסתפק בקנס כעונש יחיד, אינני מוצאת שמן הראוי לפטור הנאשמים מעונשים נוספים, על מנת להתריע הנאשמים ועבריינים אחרים, מלחזור ולעבור עבירות על הוראות חוק התכנון והבניה. 20. למעלה מהדרוש אוסיף שלא נעלמה מעיני טענת הנאשמים וסניגורם באשר לשימוש המסחרי רחב ההיקף שנעשה במקום על ידי אחרים. לדעתי גם טענה זאת איננה ראויה להישמע. בית המשפט בתוך עמו הוא יושב ומודע לכך שאין הרשויות יכולות לנקוט בהליכים נגד כל מפירי החוקף, ובאשר לעבריינים באזור כפר אז"ר נעשה פעולה אכיפה נמרצת למדי. במקרה של הנאשמים פעלה הועדה בזריזות ויעילות נגד העסק החדש שזה מקרוב נפתח. הטענה שגם אחרים עוברים על החוק לאו טענה היא. אין אדם העובר עבירה יכול להתגונן בטענה שגם אחרים נוהגים כך. נוהג פסול ובלתי חוקי של הרבים אינו מכשיר או מצדיק את מעשיו של היחיד, ראו ע.פ. 2567/97 מפי כב' השופטת שטרסברג. אם יש רלוונטיות הרי שהיא רק בכך שהענישה חייבת להיות כזאת שתרתיע את הרבים. 21. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות אני גוזרת על הנאשמים כדלקמן: א. 4 חודשים מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שנתיים מהיום לא יעבור מי מהנאשמים עבירה על הוראות חוק התכנון והבניה. ב. קנס בסך 65.000 ₪ שהנאשמים ישלמו ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בני 6.500 ש"ח כל אחד. וזאת החל מיום 1.04.02 ובכל 1 לחודש שאחריו. ג. למען הסר ספק אני מדגישה כי כל אחד מהנאשמים מחוייב בכל הקנס בסך 65.000 ₪. כל תשלום שישלם אחד מהנאשמים ינוכה מהסכום הכולל. ד. לא ישולם תשלום אחד במועדו תעמוד יתרת הקנס לפרעון מידי ב - 8 לאותו חודש. ה. כל אחד מהנאשמים יחתום על התחיבות בסך 200.000 ₪, שבמשך שנתיים החל מיום 1.04.02 לא יעבור עבירה מהעבירות המנויות בחוק התכנון והבניה. ו. אני מחייבת את הנאשמים להפסיק את השימוש החורג שהם עושים במבנה ביום 1.04.02, אלא אם כן יינתן להם היתר חוקי. ז. אני אוסרת על הנאשמים להעביר את המבנה לאחרים על מנת שיעשה בו שימוש אסור וללא היתר כדין. ח. לא יקבלו הנאשמים היתר לשימוש שהם עושים במבנה עד ליום 1.04.02, ולא יפסיקו אותו, ישלם כל אחד מהם קנס בשיעור 700 ₪ בגין כל יום הפרה. ט. לא ישלמו הנאשמים את הקנס שהוטל עליהם ו/ או לא יחתמו על ההתחייבויות ייאסר כל אחד מהם ל-200 יום. הודעה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום. משפט פליליבניהחקלאותקרקע חקלאית