זכות השימוש ודמי השימוש זכות השימוש של שותף ברכוש המשותף קבועה בסעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969, שם נקבע כי באין קביעה אחרת רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים, להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר. בעניין זה ציי בית המשפט כי השאיפה צריכה להיות למצוא איזון בין השמירה על הזכויות הקיימות של בעלי הדירות בדירותיהם וברכוש המשותף לבל ייפגעו לבין האינטרס הלגיטימי של כל בעל דירה יחיד לעשות שימוש רגיל ברכוש המשותף בצורה נאותה ובאורח סביר. ברוח זו נפסק כי במקומנו ובזמננו שימוש במכוניות הוא נפוץ עד כדי כך, וכתוצאה מזה הצורך במציאת מקום חניה למכונית (לאו דווקא ברשות הרבים) נעשה חיוני ודוחק עד שיש לראות בחניה במקום מתאים בתוך שטח הבית שימוש רגיל, שהוא כורח המציאות. אבל ברור כי בכך אין בעל המכונית רוכש לעצמו כל זכות או חזקה במקום החניה. המקום נשאר רכוש משותף ובתור שכזה עומד הוא במידה שווה לרשותם של כל בעלי הדירות בבית לשם חניה. התשלום בעד שימוש התשלום בעד שימוש שעשה שותף ברכוש המשותף (שכר ראוי) מוסדר בסעיף 33 לחוק, שם נקבע כי שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש - חובה זו אכן קיימת, אולם רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים. לפי סעיף 31(א) לחוק המקרקעין רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים, להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא יימנע שימוש כזה משותף אחר. היוצא מכך, כפי שציין בית המשפט הוא סעיף 33 לחוק חל רק כאשר נעשה שימוש אסור על ידי השותף על פי סעיף 31(א)(1) לחוק. בית המשפט העליון הדגיש כי לעניין קביעת השימוש הסביר לפי סעיף 31(א)(1) לחוק ולעניין חיוב השותף בשכר ראוי עבור השימוש לפי סעיף 33 לחוק, צריך להראות, כי השותף התובע את דמי השימוש היה מעוניין לעשות שימוש דומה באותם מקרקעין משותפים או גילה יוזמה כלשהי בכיוון זה. העדר ענין או יוזמה של השותף התובע לעשות שימוש באותם מקרקעין, אינו מתיישב עם מניעת שימוש, במובן סעיף 31(א)(1) לחוק וממילא אינו יכול לזכות אותו בדמי שימוש מאת השותף שעשה שימוש כזה בפועל. רכוש משותף