ביטוח לאומי קבע כי אין קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין הליקויים בגבו של עובד אשר נפגע בעבודה, אך עם זאת נקבע כי המוסד לביטוח לאומי ישלם לעובד דמי פגיעה עבור תקופת אי הכושר לאחר קרות האירוע בעבודה. בית הדין לעבודה פסק כי אחד מהתנאים לזכאות לדמי פגיעה, היא מעורבותו של המבוטח בפגיעה בעבודה. כך גם, על פי החוק, אם מקבל המוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה, משמע שמכיר הוא באירוע הנטען כפגיעה בעבודה. התוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי, לפי מחד משלם המוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה בגין האירוע בעבודה, ומאידך האירוע בעבודה אינו מוכר כתאונה בעבודה, אינה יכולה לעמוד בבחינת לשונו של החוק. ##להלן פסק הדין בנושא תשלום דמי פגיעה ללא הכרה בתאונת עבודה:## בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (סגנית הנשיאה דיתה פרוז'ינין; בל 11344/04) בו התקבלה חלקית תביעתו של המערער בגין אירוע בעבודה מיום 27.11.02 (להלן גם האירוע בעבודה), כך שנקבע כי אין קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין הליקויים בגבו, אך עם זאת נקבע כי המוסד לביטוח לאומי ישלם למערער דמי פגיעה עבור תקופת אי הכושר לאחר קרות האירוע בעבודה. הרקע העובדתי: א. המערער עבד באיטום גגות. ביום 27.11.02, תוך משיכת יריעת זפת חש המערער בגבו ונאלץ להפסיק את עבודתו. ב. המערער הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה. תביעתו נדחתה בהודעת המוסד לביטוח לאומי מיום 2.12.03, מהנימוק כי לא קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין תלונות המערער, ולא הוכח שנגרם אירוע תאונתי למערער תוך כדי עבודתו. מכאן תביעתו של המערער לבית הדין האזורי. ההליכים בבית הדין האזורי: 3. בבית הדין האזורי התקיים הליך של דיון מוקדם בפני השופטת אורנית אגסי ובמהלכו בא כוח המוסד לביטוח לאומי הודיע כי המוסד לביטוח לאומי מוכן להכיר באירוע בעבודה כאירוע תאונתי. שתי פלוגתאות הוגדרו על ידי בית הדין האזורי והן: "1. האם יש קשר סיבתי בין האירוע המתואר לבין הנזק הרפואי שנגרם לתובע בגבו, אם נגרם, ומהו מצבו הרפואי של התובע. 2. מהי תקופת אי הכושר שנגרמה לתובע בגין הפגיעה בהתחשב במסמכים הרפואיים שבתיק". בסופו של הדיון ניתנה החלטה לפיה התיק יועבר לשופט למתן החלטה בדבר מינוי מומחה רפואי. בית הדין האזורי מינה את ד"ר יעקב פעילן למומחה-יועץ רפואי מטעמו (להלן גם המומחה), לשם מתן חוות דעת בעניין הליקויים בגבו של המערער . המומחה מנה בחוות דעתו ליקויים בגבו של המערער שאובחנו בו עובר לאירוע בעבודה. כן קבע המומחה כי אין קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין הליקויים מהם סובל המערער בגבו, וזאת משלושה טעמים: ראשית, האירוע בעבודה לא מוזכר ברישומים הרפואיים הסמוכים אליו; שנית, מדובר במצב כרוני המתועד ברישומים רבים אחרים בתיקו הרפואי של המערער; ושלישית, ביום 12.1.03 אושפז המערער עקב החמרה במצבו, שאירעה 3 ימים קודם לכן, וגם שם לא נזכר האירוע בעבודה. עם זאת, קבע המומחה כך: "למען הסר ספק, לדעתי יש לאשר את תקופת אי הכושר שניתנה ביום 27.11.2002 - החל מיום 1.12.2002 ועד ליום 14.12.2002". במענה לשאלות הבהרה שנשלחו אליו מטעם ב"כ המערער, חזר המומחה על האמור בחוות דעתו לפיה "למען הספק", יש לאשר את תקופת אי הכושר, והוסיף כי: "זאת כתבתי כיוון שייתכן כי האירוע הנטען ביום 27.11.02 גרם להתקף כאבים כלשהו". כן הוסיף המומחה כי אין כל קשר סיבתי בין האשפוז והחמרת בלט הדיסק L3-4 לבין האירוע בעבודה. 4. בית הדין האזורי בפסק דינו אימץ את מסקנותיו של המומחה, וקבע כי אין קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין הליקויים בגבו של המערער. עם זאת, בהתאם לחוות דעתו של המומחה, קבע בית הדין האזורי כי המוסד לביטוח לאומי ישלם למערער דמי פגיעה עבור תקופת אי הכושר מיום 1.12.02 עד ליום 14.12.02. מכאן הערעור שבפנינו. 5. במהלך ישיבת קדם הערעור שנערכה בפניי, הסכימו הצדדים לסכם את טענותיהם בעל פה שיהוו סיכומים בתיק אשר יועבר למותב למתן פסק דין. 6. טענות הצדדים בערעור: בא כוח המערער טוען כי משילוב של עובדות המקרה וחוות דעת המומחה עולה כי האירוע בעבודה גרם להחמרה זמנית וחולפת במצבו של המערער. כן מלין בא כוח המערער על קביעת בית הדין האזורי כי אין קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין הליקוי בגבו של המערער, בעוד שמאידך אישר בית הדין האזורי את תקופת אי הכושר. לטענתו, אם אושרו דמי הפגיעה משמע שהאירוע בעבודה הוכר כתאונת עבודה. בא כוח המשיב, מנגד, טוען כי לא היה מקום לאשר למערער את דמי הפגיעה, לאור קביעתו החד משמעית של המומחה לפיה אין קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין הליקויים בגבו של המערער. דיון והכרעה: 7. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור ולהכיר באירוע בעבודה כתאונה בעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן גם החוק). הזכאות לקבלת דמי פגיעה מוגדרת בסעיף 92(א) לחוק, שקובע כך: "מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה (ההדגשה לא במקור, ו.ו.ל)". אי לכך, אחד מהתנאים לזכאות לדמי פגיעה, היא מעורבותו של המבוטח בפגיעה בעבודה. כך גם, על פי החוק, אם מקבל המוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה, משמע שמכיר הוא באירוע הנטען כפגיעה בעבודה. התוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי, לפי מחד משלם המוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה בגין האירוע בעבודה, ומאידך האירוע בעבודה אינו מוכר כתאונה בעבודה, אינה יכולה לעמוד בבחינת לשונו של החוק. המוסד לביטוח לאומי טוען בפנינו, כי בית הדין האזורי טעה בכך שאישר את תשלום דמי הפגיעה בגין האירוע בתאונה, מקום שהמומחה סבור כי יש לאשר את תקופת אי הכושר מחמת הספק בלבד. אולם, איננו נדרשים להכריע בטענה זו משלא הוגש ערעור על ידי המוסד לביטוח לאומי על הקביעה בדבר תשלום דמי הפגיעה. משבחר המוסד לביטוח לאומי שלא לערער על פסק דינו של בית הדין האזורי הרי שהקביעה כי יש לשלם למערער דמי פגיעה הינה חלוטה ולא ניתן לשנותה. אשר על כן, הואיל ובית הדין האזורי קיבל את האמור בחוות דעתו של המומחה ואישר את תשלום דמי הפגיעה עבור תקופת אי הכושר לאחר האירוע בעבודה, מקבלים אנו את טענת המערער כי יש להכיר באירוע כתאונה בעבודה. באשר למידת השפעת האירוע בעבודה על מצבו הרפואי של המערער בגבו, זאת תיבחן על ידי הוועדה הרפואית בבואה לקבוע את אחוזי הנכות שלו כתוצאה מהאירוע בעבודה. 8. סוף דבר: הערעור מתקבל. האירוע בעבודתו של המערער מיום 27.11.02 מוכר בזאת כתאונה בעבודה. המוסד לביטוח לאומי ישא בשכ"ט עו"ד בערעור זה בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישולמו למערער תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. הכרה בתאונת עבודהדמי פגיעהתאונת עבודה