פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת ד"ר אריאלה גילצר כץ; בל 2265/06) בו נדחתה תביעת המערער לתשלום דמי פגיעה בגין הליקוי בשמיעתו, על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. 2. הצדדים גיבשו רשימת עובדות מוסכמות, בדיון בפני הש' נויגבורן, כדלקמן: א. "התובע הינו יליד 1948. ב. התובע עובד כנגר בתעש החל משנת 1980 ועד היום. ג. במסגרת עבודתו חשוף התובע לרעש מזיק". 3. בית הדין האזורי מינה כמומחה יועץ רפואי בתחום הא.א.ג את ד"ר מיכאל ביזר (להלן- ד"ר ביזר), אשר קבע, כי "לתובע ירידת שמיעה קלה, כמעט סימטרית, בשתי אוזניו בתדירויות הנמוכות עם צניחה של עקום השמיעה בשתי האוזניים בתדירויות שמעבר ל-1000 הרץ, עד לירידה עמוקה בתדירות 8000 הרץ. כמו כן מתלונן התובע על טנטון. כפי הנראה אין קשר סיבתי בין מחלתו לבין עבודתו משום שצורת עקום השמיעה אינה תומכת בנזק שמיעתי מושרה רעש. כפי הנראה השפעת עבודתו על מחלתו פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. אינני יכול להגדיר גורמים אלה מתוך החומר הרפואי שנשלח אלי... אין כאן פגיעה במנגנון מיקרוטראומה". 4. אל ד"ר ביזר הופנו שאלות הבהרה. את השאלות והתשובות הרלבנטיות נביא להלן: בחוות דעתך אתה מציין כי כפי הנראה (ולא באופן ודאי) אין קשר סיבתי בין מחלת התובע לבין עבודתו. האם קיימת סבירות כי קיים קשר סיבתי כאמור? במידה ולא, מדוע לא? אני מציין כי אין קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין ליקוי השמיעה. הסיבה היא כי צורת עקום השמיעה אינה תומכת בכך. מדוע צורת עקום השמיעה של התובע בבדיקת השמיעה ממכון השמיעה בבית החולים איכילוב אינה תומכת בנזק שמיעתי מושרה רעש? חסר השנץ האופייני לנזק שמיעתי מושרה רעש, ירידת השמיעה בתדירויות הדיבור עולה מעל 40 דציבל ובתדירויות הגבוהות ירידת השמיעה עולה מעל 70 דציבל. בנזק שמיעתי מושרה רעש אין, בד"כ, פגיעה בדיסקרימינציה. בחוות דעתך אתה מציין כי לתובע ירידת שמיעה קלה בתדירויות הנמוכות. האם ירידת שמיעה עצבית בתדירות של 2,000 הרץ המגיעה לכדי 45 דציבל באוזן ימין ול-55 דציבל באוזן שמאל, כבמקרה דנן, נחשבת לירידה קלה? האם נכון כי ממוצע ירידת השמיעה העצבית של התובע בתדירויות הדיבור בשתי האוזניים הוא 33.3 דציבל? במידה ולא, מהו ממוצע ירידת השמיעה בתדירויות הדיבור? תדירות 2000 אינה מוגדרת תדירות נמוכה. ממוצע ירידת השמיעה העצבית של התובע היא 35 דציבל באוזן ימין ו- 36.6 דציבל באוזן שמאל. האם נכון כי חשיפתו של התובע לרעש מזיק גרמה להחמרה כלשהי בכושר שמיעתו באחת מהתדירויות הבאות, נא פרט ונמק תשובתך: א. בתדירויות הדיבור? ב. בתדירויות הגבוהות. ג. בכושר שמיעתו הכולל? ד. באחת מהתדירויות הבאות: 8000-6000-4000-2000-1000-500? נא פרט באיזו תדירות. לא ניתן, מן הסיבה דלעיל, להתייחס פרטנית לשאלה זאת אך באופן עקרוני חשיפה לרעש מזיק פוגעת יותר בתדירויות גבוהות ופחות בתדירויות הדיבר וכמובן בכושר השמיעה הכולל. האם נכון כי חשיפתו של התובע לרעש מזיק גרמה להחשת ליקוי השמיעה באופן כלשהו (ובמילים אחרות: אלמלא החשיפה לרעש מזיק היה ליקוי השמיעה מופיע בשלב כלשהו מאוחר יותר) נא פרט ונמק תשובתך. א. בתדירויות הדיבור? ב. בתדירויות הגבוהות. ג. בכושר שמיעתו הכולל? ד. באחת מהתדירויות הבאות: 8000-6000-4000-2000-1000-500? נא פרט באיזו תדירות. נכון כי חשיפה לרעש מזיק גורמת לכל אחד להחשת ליקוי השמיעה - פחות בתדירויות הדיבור, יותר בתדירויות גבוהות וכמובן גם בכושר השמיעה הכולל. שוב אני מזכיר כי השפעת תנאי העבודה על מחלת התובע פחותה בעיני מהשפעת הגורמים האחרים. 5. בית הדין האזורי סמך ידיו על חוות דעתו של ד"ר ביזר, לפיה, כאמור, אין קשר סיבתי בין מחלתו של המערער לבין עבודתו, משום שצורת עקום השמיעה אינה תומכת בנזק שמיעתי מושרה רעש, ולפיכך, לטעמו, השפעת עבודתו של המערער על מחלתו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. בית הדין האזורי מצא את חוות דעתו של ד"ר ביזר עקבית, מנומקת וחד משמעית. לפיכך, דחה בית הדין האזורי את התביעה. 6. תמצית טענות המערער בערעורו: א. בית הדין האזורי התעלם מתשובתו של ד"ר ביזר לשאלת ההבהרה, לפיה חשיפתו של המערער לרעש מזיק בעבודתו החישה את הפגיעה בשמיעתו. על פי הפסיקה, די בכך כדי לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין מחלתו של המערער לבין תנאי עבודתו. ב. ד"ר ביזר קבע כי בעיניו השפעת העבודה על מחלתו של המערער פחותה מהשפעת גורמים אחרים, ולא פחותה בהרבה, וגם מטעם זה היה על בית הדין האזורי לקבל תביעתו. ג. חוות דעתו של ד"ר ביזר היא סתמית ושגויה, משלא פירש אילו גורמים אחרים השפיעו על מחלת המערער יותר מעבודתו. כמו כן, שגה ד"ר ביזר עת קבע, כי לא בוחנים את שיעור ליקוי השמיעה בתחום תדרים מסוים, בניגוד לחוק הקובע הבחנה מפורשת בין ליקוי שמיעה בתדירויות הדיבור לבין ליקוי שמיעה בתדירויות הגבוהות. 7. בישיבת קדם הערעור הסכימו הצדדים כי ב"כ המוסד תסכם טענותיה בעל פה לפרוטוקול, ואילו ב"כ המערער יגיש סיכומיו בכתב, וכי לאחר מכן יינתן פסק דין על ידי מותב, על סמך הסיכומים וכל החומר שבתיק. 8. ב"כ המוסד טענה, כי ד"ר ביזר שלל את הקשר הסיבתי שבין מחלת המערער לבין הנזק השמיעתי לאור עקומת השמיעה הבלתי אופיינית לנזק מרעש. ד"ר ביזר נשאר עקבי במסקנתו זו גם לאור שאלות ההבהרה שהופנו אליו. ד"ר ביזר ציין באופן כללי כי חשיפה לרעש מזיק עלולה לגרום לכל אחד להחשת ליקוי השמיעה, אולם מדובר בתשובה כללית בלבד. ד"ר ביזר התייחס באופן פרטני למערער וקבע שלגביו, השפעת העבודה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. חוות דעתו הייתה עקבית ומנומקת, ועל כן יש לאשר את פסק דינו של בית הדין קמא מטעמיו. 9. בסיכומיו חזר המערער, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור, והוסיף, כי כאשר מדובר בנזק שמיעתי אשר הוחש בעקבות חשיפה לרעש מזיק, אין צורך שעקומת השמיעה תהיה אופיינית לנזק מחשיפה לרעש. זאת ועוד. משמדובר במחלת מקצוע, די בקביעה כי החשיפה לרעש החישה את הפגיעה בשמיעתו של המערער, על מנת שפגיעתו תוכר כפגיעה בעבודה. 10. דיון והכרעה: לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות, וכי דינו של פסק הדין של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. להלן נתייחס לטענותיו של המערער בערעורו אחת לאחת: א. חוות דעתו של ד"ר ביזר הייתה חד משמעית, עקבית ומנומקת. ד"ר ביזר הבהיר כי עקומת השמיעה שנמדדה אצל המערער אינה אופיינית לנזק שמיעתי שנגרם כתוצאה מחשיפה לרעש, שכן היא אינה מופיעה בצורת V, אלא בצורת עקומה יורדת. ד"ר ביזר אף הבהיר בחוות דעתו, כי, לדעתו "השפעת עבודתו על מחלתו פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים" (ההדגשה שלי- י.פ.), ולפיכך אין לקבל טענת המערער, עליה חזר בערעורו ובסיכומיו, לפיה לדעת ד"ר ביזר, מדובר רק ב"השפעה פחותה" ולא ב"השפעה פחותה בהרבה". על האמור נוסיף, כי על מנת להוכיח כי נזק שמיעתי נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש במקום העבודה, יש להראות, ראשית, קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הירידה בשמיעה. זאת, על ידי עקומת השמיעה אשר עליה להיות אופיינית לחשיפה לרעש. רק לאחר שהוכח קשר כזה, יש להוכיח כי השפעת החשיפה לרעש במקום העבודה הייתה משמעותית לנזק שנגרם בשמיעה. תנאים אלו לא התקיימו בעניינו של המערער. ב. טענה נוספת של המערער אשר אין בידינו לקבלה היא, כי משד"ר ביזר לא פירט בחוות דעתו את הגורמים האחרים שהשפיעו על הנזק השמיעתי שנגרם למערער, לבד מן החשיפה לרעש בעבודתו, אין לקבל את קביעתו לפיה השפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. אולם, לטעמנו, לאור קביעתו של ד"ר ביזר לפיה אין קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הירידה בשמיעה, אין אנו כלל נצרכים לבחינת אותם גורמים אחרים שהשפיעו על הירידה בשמיעה. ג. באשר לטענתו של המערער לפיה ד"ר ביזר קבע כי החשיפה לרעש בעבודה החישה את מחלתו של המערער, הרי שלא הייתה כל קביעה כזו. ד"ר ביזר, בתשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו על ידי המערער, חיווה דעתו כי באופן כללי "חשיפה לרעש מזיק גורמת לכל אחד להחשת ליקוי השמיעה". על כן, לא ניתן לקבוע כי יש בכך קביעה של קשר סיבתי כלשהו לגבי המערער. ד. אין ממש גם בטענת המערער לפיה ד"ר ביזר לא התייחס לירידה בשמיעה על פי התדרים השונים, שכן בחוות דעתו של ד"ר ביזר נכתב בפירוש, כי "לתובע ירידת שמיעה קלה, כמעט סימטרית, בשתי אוזניו בתדירויות הנמוכות עם צניחה של עקום השמיעה בשתי האוזניים בתדירויות שמעבר ל-1000 הרץ, עד לירידה עמוקה בתדירות 8000 הרץ", וכן בתשובתו לשאלת ההבהרה ענה "חסר השנץ האופייני לנזק שמיעתי מושרה רעש, ירידת השמיעה בתדירויות הדיבור עולה מעל 40 דציבל ובתדירויות הגבוהות ירידת השמיעה עולה מעל 70 דציבל. בנזק שמיעתי מושרה רעש אין, בד"כ, פגיעה בדיסקרימינציה". ה. לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו כל פגם בחוות דעתו של ד"ר ביזר, ועל כן בדין הסתמך עליה בית הדין האזורי. 11. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות. שמיעה