פסק דין לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' כהן) בת.א. 4369/03 שניתן ביום 4.12.07. בפסק הדין התקבלה תביעת שיבוב שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המשיב") נגד אריה חברה לביטוח בע"מ ואבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, (להלן- "המערערות") בהתאם להסכם שבין המשיב וחברות הביטוח. רקע כללי 1. ביום 13.12.98 ארעה תאונת דרכים בה נהרג המנוח עת נהג ברכב שהיה מבוטח בביטוח חובה על ידי המערערות. הבעלות ברכב היתה רשומה במשרד הרישוי על שם החברה להדברת עשב בר בע"מ (להלן: "החברה להדברה"). המנוח החל לעבוד בחברת שלג לבן בע"מ (להלן: "שלג לבן") מיום 1.1.98, וזו שילמה את שכרו. בחודש אוגוסט 1998 נרכשה החברה להדברה על ידי חברת שלג לבן, ומתאריך זה ועד יום התאונה ניהל המנוח את החברה להדברה מטעם שלג לבן. שורש המחלוקת 2. אין חולק כי התאונה הייתה תאונת עבודה. המחלוקת בין הצדדים הינה, האם בעת קרות התאונה נהג המנוח ברכב המעביד; שאם נהג ברכב המעביד, או אז לא קמה למשיב זכות שיבוב מכוח ההסכם בין הצדדים. פסיקת בית המשפט קמא 3. בית המשפט קמא קיבל את התביעה, בקובעו כי המעביד הוא שלג לבן ואילו הבעלים של הרכב היא החברה להדברה. בית המשפט דחה את טענת המערערות להרמת מסך בין החברה להדברה לבין שלג לבן, בהעדר טעם משפטי המצדיק חריגה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כן קבע בית המשפט כי לא הובאו בפניו ראיות על כך שהחברה להדברה מהווה מכשיר או צינור לפעולות שלג לבן, וכי לא ניתן להגיע לממצא כי מדובר ביחידה כלכלית אחת בשליטת שלג לבן. כן דחה בית המשפט את טענת המערערות כי הרכב היה בבעלות של, או גם של, שלג לבן, וכי יש לכן לראות בתאונה כתאונה "בשירות המעביד". המערערות העלו טענה זו לאור פרשנותם לדיבור "רכב בבעלות המעביד" שמופיע בהסכם בין הצדדים. בית המשפט קבע כי מקובלת עליו הפרשנות של המערערות לפיה הכוונה בדיבור זה היא לרכב המצוי בבעלותו על פי דיני הקניין, ולא לרכב הרשום על שמו במשרד הרישוי וכי רישום זה אינו יוצר חזקה חלוטה. עם זאת, הוסיף בית המשפט, כי לנוכח קביעתו שאין זהות בין החברות, לא ניתן לומר כי לפי דיני הקניין שלג לבן הינה הבעלים של הרכב. כן חייב בית המשפט את המערערות בתשלום הריבית על פי ההסכם. טיעוני המערערות 4. חברת שלג לבן הינה חברת האם והחברה המרכזית והשלטת באשכול החברות של האחים אורגד, ולמעשה, החברה להדברה לא היתה חברה מתפקדת כבעלת רצון עצמאי. ברמת רכוש וציוד של החברות היה ניוד, עירוב וטשטוש גבולות, וכך אף ברמת המשרדים. חלפו כארבעה חודשים בלבד מאז רכישת החברה ולא היה סיפק בידי שלג לבן לרדת לפרטים, כגון שינוי רישום הבעלות ברכב. לטענת המערערות, בית המשפט קמא לא נתן משקל ולא ייחס חשיבות מכרעת לעדות מר יובל אורגד כי היה ניהול משותף לחברות, וכי החברה להדברה הייתה המעביד של המנוח. עוד טוענות המערערות כי בנסיבות הענייניות והדיוניות של תיק זה, לא היה מקום לחייבן בריבית על פי ההסכם, ולמצער, לא היה מקום לעשות כן ביחס לתקופות משנה שונות שפירטו בערעורן. תשובת המשיב 5. המנוח היה עובד שלג לבן, והיא ששילמה לו את שכרו ואת דמי הביטוח הלאומי עבורו. הרכב היה בבעלות החברה להדברה, ותעודת ביטוח החובה שהוצאה על ידי המערערות אף היא היתה על שם החברה להדברה. מדובר בשתי חברות שונות, שכל אחת מהן מהווה אישיות משפטית בפני עצמה. בית המשפט קבע על סמך הראיות שבפניו כי התאונה התרחשה ברכב שאינו רכב המעביד, דהיינו ברכב של החברה להדברה, כי אין לראות בזו האחרונה כמי ששילמה את דמי הביטוח הלאומי עבור המנוח, וכי המעביד היחיד הפטור מן השיבוב הינו המעביד ששילם את דמי הביטוח הלאומי בלבד. אשר לנושא הריבית, טוען המשיב, כי מדובר בריבית הסכמית, שאינה נתונה לשיקול דעת בית המשפט , ונועדה לשמש זרז בתשלום. זו ריבית פיגורים וכך אף נקבע בפסיקה. דיון 6. בין הצדדים קיים הסכם הקובע כי למוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) לא תקום זכות שיבוב במקרים של תאונות דרכים המתרחשות במהלך העבודה, כלהלן: "בתאונת דרכים בה נפגע עובד במהלך עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעם מעבידו, בין ברכבו של העובד ובין רכב מעבידו או עקב השימוש בהם, לא תהיה למוסד זכות שיבוב כנגד מבטח הרכב" (שם, סעיף 4(א)). כן קובע ההסכם כי המונחים "גימלה" ו"מעביד" הנם כהגדרתם בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). ההגדרה של "מעביד", כפי שהיא מופיעה בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, היא כדלקמן: "מעביד" - החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו. "החוק" אשר סעיף זה מתייחס אליו הוא חוק הביטוח הלאומי, הקובע, בסעיף 342 (ב), כי "המעביד חייב בתשלום דמי ביטוח בעד עובדו...". כפי שציין בית משפט קמא, ראשית, מדובר במבחן טכני, דהיינו מי שילם עבור העובד את דמי הביטוח הלאומי, ושנית, לעניין זה אין שוני בין חוק הביטוח הלאומי לבין ההסכם (ראו ת"א (מחוזי י-ם) 2490/00 ויטל ואלוטה נ' חברת עוז עתיד אינטרנשיונל בע"מ, תק-מח 2007(4) 7160 (2007); ע"א (י-ם) 9589/06 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 13.11.07)). 7. ההסכם בין הצדדים קובע, כאמור, כי כאשר העובד נפגע בתאונת דרכים במהלך עבודתו ברכבו של המעביד והחברה היא המבטחת של הרכב, לא תהיה למשיב זכות שיבוב נגדה. בסעיף ד למזכר ההבנות הובהר כי יש לראות את המונח "רכב המעביד" כ"רכב בבעלות המעביד או רכב שכור ע"י המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו". על הרציונאל שביסוד ההסדר בין המל"ל לחברות הביטוח, עמדה כב' השופטת ט' שטרסברג כהן ברע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עז' המנוח משה תמר ז"ל תק-על, 99(3), 1674, לאמור: "מאחורי סעיף זה [82(ג) לפקודת הנזיקין] הגיון כלכלי משפטי. המעביד הוא המשלם למל"ל דמי ביטוח עבור עובדו והוא זכאי להנות מהביטוח שהוא דאג לעריכתו. בשלמו את הפרמיה נושא המעביד בעקיפין בעול הגמלה המשתלמת לעובד שנפגע... " (שם, פסקה 11). ובהמשך: "הוראת החוק הרלבנטיות מצויה בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין. סעיף זה מגדיר 'מעביד' כמי "שחייב לפי החוק בתשלום דמי ביטוח בעד המבוטח". הגדרה זו מבהירה, כי לצורך סעיף 82 לפקודת הנזיקין, מושם הדגש - לעניין איתור המעביד - על מי שנושא בתשלום דמי הביטוח (לעניין זה ראו: ע"א 6657/95 רותם דשנים אמפרט בנגד בע"מ נ' המל"ל (טרם פורסם)). ללמדך, כי הפטור מתביעת השיפוי לא ניתן למעביד בשל הפונקציה שהוא ממלא כמעסיק את העובד במסגרת יחסי עובד מעביד,אלא כמי שנושא בנטל תשלום דמי הביטוח." (שם, פסקה 17). בפן אחר של הסוגיה דן עמיתנו כב' השופט מ' דרורי, בת.א. (י-ם) 2490/00 - ויטל ואלוטה ואח' נ' חברת עוז עתיד אינטרנשיונל בע"מ ואח', תק-מח 2007(4), 7106, כשנדרש לשאלה מיהו "מעביד" ומיהו "צד ג'" לעניין זכות המל"ל לתביעת שיפוי; ואלה דבריו: "אומר כבר בראשית דבריי - הצדק עם המל"ל. הלוז של טענות הנתבעות, היא הטענה כי למבחן הפורמלי שנקבע בהלכת רותם דשנים אודות זהותו של המעביד, אין תחולה בענייננו בשל השוני העובדתי שבין המקרים. לטענתן, יש לבחון מיהו המעביד, במקרה דנן, על פי המבחנים המקובלים וסימני ההיכר שנמנו בפסיקה לבחינת יחסי עובד מעביד. במילים אחרות, לטענת הנתבעות: יש להחיל בעניננו את "מבחן ההשתלבות". אין בידי לקבל טענה זו. ההלכה שנקבעה בפרשת רותם דשנים חזרה ואומצה בפסיקה שלאחריה על ידי בית המשפט העליון (ראה, למשל: רע"א 686/97 מנורה נ' עזבון המנוח משה תמר ז"ל (1999), פיסקה 17 לפסק דינה של השופטת טובה שטרסברג-כהן (להלן - "פרשת מנורה")), ויושמה פעמים רבות על ידי בתי המשפט המחוזיים (ראה, למשל: ת.א. (י-ם) 445/91 לאה שרון נ' או.אר.אס (1997), בפיסקה 9 לפסק דינו של סגן הנשיא שלום ברנר); ת.א. (י-ם) 1407/96 קלומיטי יעקב נ' עדן השרון מוצרי בניה (2002), בפיסקאות 25-24 לפסק דינו של חברי ועמיתי כב' השופט דוד חשין; להלן - "פרשת עדן השרון")). ההגיון המשפטי והכלכלי המונח בבסיסה של הלכה זו - כפי שיובאו הדברים מיד - אינו מאפשר לקבל את טענת הנתבעות לפיה אין תחולה להלכת רותם דשנים במקרה דנן, בשל נסיבותיו". (שם, 7113). הנה כי כן, מיהותו של הגוף המשלם את דמי הביטוח הלאומי הוא המבחן הנקוט פסיקה לצורך קביעת זהותו של המעביד, וקביעה זו מקובלת עלינו. לפי מבחן זה, ברי כי חברת ההדברה לא היתה המעביד של המנוח. 8. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי חברת שלג לבן היא ששילמה למנוח את משכורתו, כי בעת התאונה ניהל המנוח את החברה להדברה, מטעם חברת שלג לבן, וכי הוא נהרג במהלך ביצוע עבודתו. לאחר שהזכיר עובדות אלו בפסק דינו, פנה בית משפט קמא לבחינת עדותו של יובל אורגד, מנכ"ל חברת שלג לבן, והגיע למסקנה כי יש לדחות את טענת המערערות לפיה יש לראות את שתי החברות כאחת. לא נמצאה לנו עילה להתערב בקביעה זו. כדברי בית משפט קמא, אף אם ניהול החברות היה במבנה קונצרני, אין הדבר מוביל להרמת מסך (ראו ע"ע (ארצי) 1359/00 עמיאל כהן - כימיקלים לישראל בע"מ מפעלי ים המלח בע"מ (משיבה פורמלית), תק-אר 2003 (2) 788 (2003)). הרמת מסך תיעשה במקרים "קשים", כגון מעשה תרמית או מעשה הנוגד את האינטרס הציבורי או לשם בדיקת התחמקות מביצוע חוזים (ראו ע"א 1371/90 עמנואל דמתי נ' יוסף גנור, פ"ד מד(4) 847 (1990)). אין זה המקרה שלפנינו, כדברי בית משפט קמא: "עירוב תחומין וניהול המערבב בין טובת החברה לטובת המשפחה, בחברה משפחתית, אינו עומד כטעם בפני עצמו לצורך הרמת מסך ההתאגדות, אם כי נלקח בחשבון כאחד השיקולים, כאשר החליט בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות (ראו לדוגמא את ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (לא פורסם, 16.10.05))" (שם, פסקה 14). 9. אשר לדיבור "רכב בבעלות המעביד" שבהסכם, בית המשפט קיבל, כזכור, את פרשנות המערערות לפיה הכוונה היא לרכב המצוי בבעלותו על פי דיני הקניין, אך הוסיף, כי לנוכח קביעתו שאין זהות בין החברות ושאין להרים את המסך, לא ניתן לומר כי לפי דיני הקניין שלג לבן הינה הבעלים של הרכב. גם במסקנה אחרונה זו של בית המשפט קמא לא נמצאה לנו עילה להתערב. 10. לעניין הריבית ההסכמית, הלכה פסוקה היא שיש לאכוף ריבית זו המהווה "ריבית פיגורים" בצירוף 20% (ראו רע"א 8429/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-מח 2006(3), 49). לפיכך לא מצאנו מקום להתערב אף בחיוב המערערות בריבית ההסכמית. 11. התוצאה היא אפוא שהערעור נדחה על שני חלקיו. המערערות, יחד ולחוד, תשאנה בשכ"ט עו"ד המשיב בסך 15,000 ₪, שישולם תוך 21 יום, שאם לא כן יתווספו לו הצמדה וריבית מירבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. רכבבעלותרכב מעבידתביעת שיבוברכב מעביד (תאונת דרכים)ביטוח לאומי