פסק דין השופט יגאל פליטמן בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (סגנית השופטת הראשית אורלי סלע ונציגי הציבור מר טבח ומר פריימן; בל 5099/02) בו נדחתה תביעת המערער להכיר בליקויים בברכיו כבפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. העובדות, כפי שנקבעו בהחלטת בית הדין האזורי מיום 3.2.2004, הן כדלקמן: א. "התובע יליד 1931. ב. החל משנת 1962 ועד לשנת 1993 במשך 31 שנים עבד התובע כצבע. משנת 1962 עד לשנת 1982 עבד התובע כשכיר ומשנת 1982 עד לשנת 1993 עבד כעצמאי. ג. עבודתו של התובע התבצעה כדלקמן: מילוי דליים בנפח של 18 ליטר בסיד תוך התכופפות לשם הרמתם של הדליים והתרוממות תוך תנועה סיבובית של הברכיים. נשיאת דליי סיד וצבע במשקל של 18 ק"ג לפחות באופן ידני למרחקים של 40-30 מ' עד לפתחו של הבניין שבו עבד, ובמעלה המדרגות לקומות שונות, לעיתים 7 קומות ואף יותר, עשרות פעמים מדי יום. התובע היה צובע את חלקיהם התחתונים של הקירות בהליכה על הברכיים מסביב לחדר, וכל חצי מטר היה מתרומם, טובל את המברשת בדלי ושב ומתכופף וכורע על ברכיו להמשך ביצוע פעולת הצביעה כמתואר לעיל. התובע היה צובע את חלקיהם העליונים של הקירות ואת התקרות, כך שמדי משיכת מברשת היה מתכופף מטה אל עבר דלי הצבע, אשר תלה על הסולם שעליו עמד, ומתרומם מעלה לצורך המשך הצביעה. עבודה זו ביצע התובע באופן חוזר ונשנה משך כל יום העבודה. התובע עבד בממוצע 8 שעות ביום". בית הדין האזורי מינה כמומחה יועץ רפואי את ד"ר סלטי, אשר התבקש לקבוע האם ישנו קשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתו של המערער כפי שתוארו לעיל, לבין מחלתו. ד"ר סלטי חיווה דעתו, כי המערער סובל ממחלה ניוונית מתקדמת ברקמת הסחוס בשתי ברכיו, ובעיקר בברכו הימנית, וכי אין כל קשר בין מחלה זו לבין תנאי עבודתו. עוד הוסיף ד"ר סלטי, כי אמנם תנאי עבודתו של המערער יכולים לגרום במקרים אחרים להרס הסחוס הפרקי בברכיים ולהתפרצות המחלה, אלא שהתנאי לכך הוא, שהופעת המחלה תהיה מוקדמת מהצפוי על פי הגיל. במקרה דנן, אובחנה המחלה בברכיו של המערער לראשונה רק בצילומים שנערכו בשנת 2000, עת היה המערער בן 69, בגיל בו המחלה הניוונית שכיחה באחוז ניכר של האוכלוסיה, ואין לראות בה חריג אותו ניתן לייחס לאופי עבודתו של המערער. לאחר קבלת חוות דעתו, התבקש ד"ר סלטי להשיב לשאלות הבהרה ביום 27.10.2004, ושנית, ביום 22.3.2005, לאחר שנתקבלה חוות דעתו המשלימה. בשתי הפעמים חזר ועמד ד"ר סלטי על דעתו, כי אין לראות במחלתו של המערער חריג אותו ניתן לייחס לאופי עבודתו, לאור העובדה שחומרת מחלתו אינה חורגת מזו המופיעה אצל כ-70% מבני גילו. בית הדין האזורי סמך ידיו על חוות דעתו של ד"ר סלטי, לאור קביעותיו החד משמעיות והמפורטות בדבר היעדר קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המערער לבין מחלתו, משהליקויים בברכיו של המערער נובעים כתוצאה מהליך תחלואתי רגיל. על כן, דחה בית הדין האזורי את התביעה. בערעורו טען המערער, כי שגה בית הדין האזורי כאשר לא התיר הפנייתן של חמש שאלות הבהרה נוספות לד"ר סלטי, ועל כן נותרה חוות דעתו של ד"ר סלטי, באשר לשכיחות מחלתו של המערער ביחס לגילו, בלתי מנומקת ובלתי ברורה. עוד טען המערער, כי ד"ר סלטי שלל את הקשר הסיבתי בהסתמך על כך שחומרת מחלתו של המערער אינה חורגת מזו הצפויה אצל כ-70% מבני גילו, אולם לא הפנה לכל אסמכתא לקביעתו זו. קביעה זו הינה בעייתית גם לגופה, שכן ד"ר סלטי לא לקח בחשבון אפשרות שהמערער שייך ל-30% מבני גילו האחרים, אצלם לא מופיעה המחלה בגיל זה. זאת, בניגוד למומחה מטעם המערער, ד"ר רובינסון, אשר פעל לפי הכלל שספק צריך לפעול לטובת המבוטח, וקבע, כי בשל אי הוודאות שקיימת במקרה זה, יש לייחס חלק ממצבו של המערער לתנאי עבודתו, וחלק למצבו הקונסטיטוציונלי. לסיום טען המערער, כי אין לקבל את גישתו של ד"ר סלטי לפיה "הכל או כלום", כלומר- אם חומרת המחלה אינה חורגת מהצפוי על פי הגיל, אזי יש לייחס את כל חומרת המחלה לגיל, שכן לפי גישה זו, לא יוכר לעולם מצב של החמרה. בישיבת קדם הערעור, ביקשו הצדדים כי ב"כ המוסד יכתיב סיכומיו לפרוטוקול, אשר ייחשבו לסיכומים בכתב, ואילו ב"כ המערער יגיש סיכומיו בכתב, וב"כ המוסד יהא רשאי להגיב עליהם. ב"כ המוסד הדגיש בסיכומיו את ריחוק הזמנים שבין האבחנה הראשונית של מחלתו של המערער, שנעשתה, כאמור, בשנת 2000, לבין סיום עבודתו כצבע, בשנת 1993, מה גם שבדיקת מיפוי עצמות שעשה המערער בשנת 1999, לא הראתה שינויים ניווניים בברכיו. עוד טען ב"כ המוסד, כי אין כל סיבה שלא להסתמך על חוות דעתו הברורה והחד משמעית של ד"ר סלטי. בסיכומיו חזר המערער, בעיקרו של דבר, על טיעוניו בערעור, והדגיש, כי על פי הפסיקה, השפעה העולה על 25% הינה "השפעה משמעותית" הנדרשת על מנת להוכיח קשר סיבתי בין אופי עבודתו של המערער לבין מחלתו, ואילו בענייננו, ניתן להסיק מחוות דעתו של ד"ר סלטי כי ישנו סיכוי של 30% שלא היינו מוצאים אצל המערער, בגילו, את המחלה הניוונית, גם אלמלא אופי עבודתו. בתגובתו לסיכומי המערער, חזר המוסד, בעיקרו של דבר, על טיעוניו בסיכומיו, והוסיף את התנגדותו להגשת שאלות הבהרה נוספות לד"ר סלטי. דיון והכרעה: א. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות, וכי דינו של פסק הדין של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. ב. נוסיף, כי מעיון בחוות דעתו של ד"ר סלטי ובשתי חוות הדעת המשלימות שנתן בעקבות שאלות ההבהרה שהציג לו המערער, עולה, כי ד"ר סלטי שלל את הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של המערער לבין מחלתו בברכיו באופן חד משמעי, ולא על דרך ההסתברות, כפי שניסה לטעון המערער. ד"ר סלטי אף הצביע על ריחוק הזמנים שבין מועד סיום עבודתו של המערער לבין אבחונה של המחלה לראשונה, עובדה אשר יש בה, לכשעצמה, כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין מחלתו של המערער לבין תנאי עבודתו. ד"ר סלטי נימק את מסקנותיו באופן בהיר, ופירטן בהרחבה. אשר על כן, לא ראה בית הדין האזורי כל סיבה אשר בגינה אין להסתמך על חוות דעתו של ד"ר סלטי, ואף אנו לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו. 13. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות. רפואהקשר סיבתי