פסק דין 1. ביום 14/10/07, הגישה התובעת לנתבע תביעה לתשלום קצבת נכות לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). הנתבע דחה את תביעת התובעת לגבי התקופה שמיום 1/9/07 ואילך, תקופה שבעדה נקבעה לתובעת נכות רפואית משוקללת בשיעור 44%. (לגבי תקופה קודמת - נקבעה לתובעת דרגת נכות רפואית זמנית גבוהה מ-50% וכן דרגת אי-כושר מספקת, כך שלגבי תקופה קודמת התביעה התקבלה). 2. המחלוקת בתובענה שבפנינו היא בשאלה אם את תביעתה של התובעת היה נכון לבחון על פי ההנחה שהתובעת היא בגדר "עקרת בית" או על פי ההנחה שהתובעת היא בגדר מבוטח רגיל, שאינו "עקרת בית", לצורך פרק ט' לחוק. אותה מחלוקת נובעת מהשאלה אם התובעת צברה תקופת עבודה מספקת כדי שהיא תענה על החריג להגדרת "עקרת בית" בסעיף 195 לחוק (נרחיב בענין זה, להלן). הנתבע טוען שהתובעת לא צברה תקופת עבודה כזו (12 חודשים רצופים או 24 חודשים שאינם רצופים, מתוך 48 החודשים שקדמו להגשת התביעה לנתבע), ואילו התובעת טוענת שהיא צברה תקופה כזו. 3. המחלוקת האמורה בענין תקופת העבודה, היא במישור העובדתי. לפיכך, נקבע התיק לישיבת הוכחות ושמענו עדויות של עדי הצדדים. מספר הערות בטרם פירוט העובדות 4. אותה מחלוקת עובדתית בשאלת צבירת תקופת העבודה לפני הגשת התביעה לנתבע, מתייחסת - למעשה - לשאלת תקופת עבודתה של התובעת כעובדת במשק הבית של גב' לאה קובי (שתיקרא להלן: "לאה"). לאה דיווחה לנתבע על העסקת התובעת בחודשים שמינואר ועד אפריל 2006 (אם כי אין חולק שהתובעת עבדה אצל לאה גם בתחילת חודש מאי 2006). התובעת גרסה שהיא החלה לעבוד אצל לאה כבר שנים לפני כן, בשנת 1999 או בשנת 2003 (התובעת מסרה מספר גרסאות בענין זה). גרסאותיהם של כל העדים בתובענה זו נראות לנו בעייתיות. בחלק זה של פסק הדין נביא מספר דוגמאות לסיבות שבגינן ראינו את הגרסאות כבעייתיות. 5. עדת התובעת, גב' זהבה אליהו (שתיקרא להלן: "זהבה"), הוזמנה על ידי התובעת כדי לתמוך בגרסת התובעת, באשר זהבה, כביכול, עבדה אצל לאה במקביל לתובעת. מתוכן עדותה של זהבה והסתירות הפנימיות בה, התברר כי לא ניתן לבסס דבר מה על עדותה. זהבה העידה תחילה כי עבדה אצל לאה במשך כ-7 שנים, החל משנת 1990. בהמשך, משהתברר לזהבה כי גרסה כזו אינה יכולה לתמוך בגרסת התובעת (באשר גרסת התובעת היא על כך שהיא עבדה אצל לאה בתקופה מאוחרת ל-1997), הסכימה זהבה לאשר שנכון מה שרשום אצל הנתבע, על כך שזהבה עבדה אצל לאה משנת 1997 עד דצמבר 2002. בהמשך נאמר לזהבה שהתובעת גורסת, למעשה, כי היא עבדה אצל לאה רק משנת 2003 (זו היתה גרסת התובעת כפי שהיתה ידועה באותו שלב), שינתה זהבה את טעמה וכבר לא נראה שהיא עמדה מאחורי גרסתה על כך שהיא עבדה אצל לאה במקביל לתובעת, אלא טענה שהתובעת סיפרה לה שהיא עבדה אצל לאה. ברור שגרסתה של זהבה אינה יכולה לשמש בסיס לקביעת עובדה כלשהי. העובדה שהתובעת ניסתה להיתמך בגרסתה של זהבה, מפחיתה בעינינו ממשקל גרסת התובעת. 6. התובעת עצמה גרסה תחילה שהיא החלה לעבוד אצל לאה בשנת 2003. כך נטען בסעיף 5 לכתב התביעה וכך נטען גם בסעיף 7 לתצהירה. לאחר מכן (אולי בשל שמיעת עדותה של זהבה), העידה התובעת בתחילת חקירתה הנגדית, שהיא החלה לעבוד אצל לאה כבר בשנת 1999. אנו מודעים, כמובן, לכך שהן בכתב התביעה והן בתצהיר הטענה היתה שהתובעת עבדה אצל לאה לפחות החל משנת 2003 באופן רצוף, כך שלכאורה הדברים היו יכולים להתיישב עם העדות על כך שתחילת העבודה היתה בשנת 1999 וההנחה שמשנת 1999 עד 2003 העבודה אצל לאה לא היתה רצופה, אלא שהתובעת - בתחילת חקירתה הנגדית, ציינה, כאמור, את מועד תחילת העבודה אצל לאה כשנת 1999 והתייחסה דווקא לעבודותיה האחרות כאל עבודות מזדמנות לתקופות קצרות, בעוד שלגבי העבודה אצל לאה, העידה התובעת כי היא עבדה "כל יום" 5 שעות, מבלי שבאותו שלב בעדותה היא סייגה זאת לשלב שמשנת 2003 ואילך. בהמשך עדותה, התייחסה התובעת לעבודתה של זהבה אצל לאה, וציינה שזהבה החלה לעבוד בשנת 1997. משתשומת לב התובעת הופנתה לכך שלפי גרסתה (האחרונה) היא עצמה החלה לעבוד רק בשנת 1999, שינתה התובעת את טעמה ואמרה שהיא ראתה את זהבה לפחות 3 שנים לפני התאונה. התאונה הנטענת היתה בשנת 2006, כך שעדות זו מלמדת על כך שהתובעת ראתה את זהבה בעבודה לפחות משנת 2003, דבר שלחלוטין אינו יכול להתיישב עם עדותה של זהבה עצמה. 7. גם בן זוגה של התובעת, מר ויקטור פרטוש (שייקרא להלן: "ויקטור") העיד מטעמה. ויקטור כנראה לא היה מודע לשינוי בגרסתה של התובעת בדבר מועד תחילת העבודה, כך שהעיד כי התובעת החלה לעבוד בשנת 2003 (כמו הגרסה המקורית של התובעת). ויקטור עצמו חתום על מסמך שנערך על ידי לאה או מי מטעמה (בן זוגה?) שבו אישר ויקטור את ימי עבודתה של התובעת אצל לאה. מסמך זה מפרט את ימי העבודה על פי גרסתה של לאה כלומר - רק מינואר 2006 ואילך. חתימה זו, כמובן, אינה מתיישבת עם גרסתו הנוכחית של ויקטור על כך שתחילת העבודה היתה בשנת 2003. בעדותו, ניסה ויקטור להסביר כי החתימה היתה "מחוסר ברירה", שכן ויקטור היה מעוניין באישור על העסקת התובעת, כדי לברר את זכויות התובעת כלפי הנתבע. ההסבר האמור של ויקטור - אינו מתקבל על דעתנו. אם ויקטור ידע שהתובעת החלה לעבוד אצל לאה כבר בשנת 2003, והוא היה מעוניין במסמך דווקא לשם בירור הזכויות מול הנתבע, הדעת נותנת שהוא לא היה מסכים לחתום על מסמך שממנו עולה שהזכויות של התובעת כעובדת אצל לאה נספרות רק החל מינואר 2006. גם מי שאינו משפטן יכול להבין שחתימה על מסמך כזה רק תפריע לקבלת זכויות מאת הנתבע, יותר מאשר העדר כל מסמך. על כן, אנו סבורים שיש לתת משקל רב לחתימתו של ויקטור על המסמך, חתימה שמחזקת מאד את גרסת לאה על כך שתחילת העבודה של התובעת אצלה היתה רק בינואר 2006. 8. כאמור לעיל, גם גרסתה של לאה, שהעידה כעדה מטעם הנתבע, אינה נקיה מבעייתיות. כך למשל, לאה העידה שהתובעת החלה לעבוד אצלה כשעובדת אחרת של לאה, גאולה, נסעה לארה"ב לחתונת בנה (של גאולה). הנסיעה, לפי גרסת לאה, היתה למשך כחודש. אם כך, היה מקום להניח שהתובעת היתה עובדת אצל לאה במשך החודשים ינואר ופברואר ותו לא. למרות זאת, נמצא שלפי הרשימה שנערכה על ידי לאה או מי מטעמה (זו שויקטור אישר בחתימתו את נכונותה) חלק נכבד מעבודתה של התובעת אצל לאה היה דווקא בחודשים מרץ ואפריל 2006. בנוסף, לאה העידה שהיא דיווחה לנתבע (באמצעות רואה החשבון שלה) על העסקתה של התובעת עוד טרם התאונה. גם גרס זו תמוהה בעינינו שכן מועד הדיווח לנתבע על העסקת עובדים במשק בית הוא רק בחודשים ינואר ויולי של כל שנה (על מחצית השנה שלפני כן), כך שלמעשה אם התובעת החלה לעבוד אצל לאה רק בינואר 2006, לא היתה כל סיבה לדווח לנתבע על העסקתה בטרם יום 4/5/06 (מועד הדיווח על כך היה ביולי 2006). 9. התוצאה היא, כאמור כבר לעיל, שעדויותיהם של כל העדים נראות לנו בעייתיות. אולם הנטל להוכיח את העבודה בתקופה הנטענת על ידי התובעת, מוטל על התובעת. הבעייתיות בגרסת התובעת והעדים מטעמה, אינה מאפשרת לנו לקבל את גרסתה, ועצם העובדה שיש לנו תמיהות גם על עדותה של לאה, אינה מספיקה לשם הרמת הנטל המוטל על התובעת. העובדות שאותן נקבע להלן, נקבעות על ידינו בהתאם לשיקולים אלה. בהתחשב בקושי הבעייתי לקבל גרסה מהימנה, לא ראינו ברירה אלא לקחת בחשבון את ימי העבודה שנרשמו במסמך שויקטור חתם עליו ואשר הוכן על ידי לאה או מי מטעמה. אלה העובדות שאותן אנו קובעים 10. התובעת, אשה נשואה, ילידת שנת 1951. 11. התובעת עבדה במשך עשרות שנים כעובדת בעבודות מזדמנות שונות בתקופות שאינן רצופות, אצל מעבידים שונים. תקופות עבודתה של התובעת, היו אלה: א. בחודשים אוקטובר ונובמבר 1966. ב. מחודש ספטמבר עד חודש דצמבר 1967. ג. מחודש דצמבר 1968 עד חודש ספטמבר 1973. ד. בחודשים ינואר עד מאי 1994. ה. מחודש ספטמבר 1994 עד חודש ינואר 1995. ו. מחודש מרץ עד חודש יוני 1995. ז. מחודש אוקטובר 1995 עד חודש פברואר 1996. ח. בחודש יולי 1996. ט. מחודש פברואר עד חודש יולי 1997. י. בחודש נובמבר 1997. יא. בחודש פברואר 1998. יב. בחודשים נובמבר ודצמבר 1999. יג. בחודש פברואר 2000. יד. בחודשים אוגוסט וספטמבר 2000. טו. בחודש יוני 2001. טז. בחודש אוגוסט 2001. יז. מחודש ינואר עד חודש מאי 2002. יח. בחודש אוגוסט 2002. יט. מחודש פברואר עד חודש אוקטובר 2003. כ. בחודשים ינואר ופברואר 2005. כא. בחודשים אפריל ומאי 2005. כב. מחודש ינואר עד חודש מאי 2006 (העבודה אצל לאה). 12. התובעת החלה לעבוד אצל לאה בחודש ינואר 2005, והמשיכה בכך עד יום 4/5/06. 13. ביום 4/5/06 בעת שהתובעת עבדה בביתה של לאה, היא טענה כי היא החליקה על רצפה רטובה ונחבלה. לאה הזמינה אמבולנס ונסעה עמה אל חדר המיון של בית החולים פוריה. התובעת אובחנה כסובלת משבר באגן ובפרק הירך השמאלית. התובעת אושפזה עד ליום 5/5/06. 14. הנתבע הכיר בתובעת כמי שנפגעה בתאונת עבודה ביום 4/5/06 ושילם לה דמי פגיעה בעבור התקופה המרבית לדמי פגיעה (עד תחילת חודש אוגוסט 2006). לאחר מכן, קבע פוסק רפואי כי החל מיום 1/9/07 יש לתובעת דרגה יציבה של נכות מעבודה בשיעור 15%. 15. כאמור כבר לעיל, ביום 14/10/07, הגישה התובעת לנתבע תביעה לקצבת נכות לפי פרק ט' לחוק (נכות כללית). רופא מוסמך שבדק את התובעת, קבע כי יש לה דרגת נכות רפואית משוקללת בשיעור 69% לתקופה זמנית, מיום 14/7/06 ועד יום 31/8/07. דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת לתקופה שמיום 1/9/07 ואילך - הועמדה על שיעור משוקלל של 44% (כפי הנראה אין חולק שאחת מדרגות הנכות הרפואית שהובאו בחשבון, היתה בשיעור של 25% לפחות). עניינה של התובעת הועבר אל פקיד תביעות. פקיד התביעות התייחס אל התובעת כאל "עקרת בית", וקבע כי דרגת אי-כושרה לתפקד במשק הבית היא בשיעור 75%. בהתאם לכך, קיבל הנתבע את התביעה לקצבת נכות בגין התקופה שעד יום 31/8/07. התביעה לקצבת נכות בגין התקופה שמיום 1/9/07 ואילך - נדחתה, בשל קביעת הנתבע שבתקופה זו, לא עברה התובעת את הסף הרפואי המזערי הנדרש לשם זכאות "עקרת בית" לקצבת נכות (50%). הוראות רלוונטיות מחיקוקים שונים 16. סעיף 195 לחוק כולל הגדרות לצורך פרק ט' לחוק. הסעיף מבדיל בין מבוטח שהוא נכה, לבין מבוטחת שהיא "עקרת בית נכה". ההפרדה נעשית כך שבהגדרת "נכה" מופיעה הרישא: "מבוטח, למעט עקרת בית ..." הסעיף כולל גם הגדרה ל"עקרת בית", בלשון זו: "כהגדרתה בסעיף 238, למעט אם מתקיים בה אחד מאלה: (1) היא עבדה כעובדת או כעובדת עצמאית תקופה של 12 חודשים רצופים, או 24 חודשים אף אם אינם רצופים, מתוך 48 החודשים שקדמו להגשת התביעה למוסד; (2) היא חיה בנפרד מבן זוגה ולא גרה עמו תקופה של 24 חודשים לפחות בתכוף לפני הגשת התביעה למוסד; (3) היא היתה זכאית, בתכוף לפני נישואיה, לקצבה חודשית לפי סעיף 199(1);". כלומר, לשם בחינה מי היא "עקרת בית" על פי סעיף 195 לחוק, יש לבחון מי היא "עקרת בית" לפי סעיף 238 לחוק, ולבדוק אם מתקיים בה אחד הסייגים האמורים בסעיף 195 לחוק. בסעיף 238 לחוק הוגדר המונח "עקרת בית", כך: "אשה נשואה, למעט עגונה, שבן זוגה מבוטח לפי פרק זה, שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית.". 17. הזכאות לקצבת נכות היא על פי קביעת דרגת אי-הכושר להשתכר (או דרגת אי-הכושר לתפקד במשק הבית). סעיף 208(א) לחוק, קובע תנאי של קביעת דרגת נכות רפואית מזערית לשם זכאות לקצבת נכות. כך נאמר בו: "תנאי לקביעת אי-כושר להשתכר הוא שנקבעה למבוטח נכות רפואית, לפי מבחנים, תנאים וכללים שקבע השר (בסעיף זה - המבחנים), בשיעור של 60% לפחות, ואולם אם נקבעה למבוטח לפי המבחנים נכות רפואית בשל ליקוי יחיד בשיעור של 25% לפחות, יהיה התנאי לקביעת אי כושר להשתכר - קביעת נכות רפואית, לפי המבחנים, בשיעור של 40% לפחות." 18. סעיף 198 לחוק מסמיך את השר לקבוע תנאים מיוחדים לענין עקרת בית נכה. כך נאמר בו: "השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, יקבע כללים, מבחנים ותנאים לזכויותיה של עקרת בית נכה לגמלה לפי פרק זה, לרבות כללים ותנאים לבדיקת אי-כושרה לתפקד.". השר אכן התקין תקנות בהתאם לסמכות שהוקנתה לו לפי סעיף 198 לחוק. מדובר בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (הוראות מיוחדות לענין עקרת בית), התשמ"ד-1984 (שתיקראנה להלן: "תקנות עקרת בית"). בתקנה 3(א) לתקנות עקרת בית נאמר כך: "תנאי לבדיקת אי כושר לתפקד ולקביעת דרגת אי הכושר לתפקד הוא שנקבע לעקרת הבית אחוז נכות רפואית בשיעור של 50% לפחות.". כלומר, שלא כאמור בסעיף 208(א) לחוק, הקובע סף נכות רפואית של 60% או של 40% (במקרה שבשל ליקוי יחיד נקבעה דרגה בשיעור 25% לפחות), הרי שאצל עקרת בית נכה, הסף של הנכות הרפואית הוא דרגת נכות רפואית בשיעור 50%. גורל התביעה 19. מהאמור בהוראות החיקוקים שלעיל, מתבררת מהות המחלוקת שבין הצדדים. אם יראו את התובעת כ"עקרת בית נכה", הרי שמאחר שבתקופה שמיום 1/9/07 ואילך, דרגת הנכות הרפואית שלה הגיעה ל-44% בלבד, הרי שבהתאם לתקנה 3(א) לתקנות עקרת בית, לא ניתן לראות את התובעת כמי שעברה את הסף הרפואי הנדרש לשם זכאות לקצבת נכות לפי פרק ט' לחוק. לעומת זאת, אם יראו את התובעת כ"נכה" שאינה עקרת בית, הרי שלא תחול עליה הוראת תקנה 3(א) לתקנות עקרת בית, ועניינה ייבחן על פי סעיף 208(א) לחוק. מאחר שלתובעת יש נכות רפואית משוקללת בשיעור 44%, ואחת מדרגות הנכות הרפואית ששוקללו בשיעור זה היא לפחות בשיעור 25% - היא עברה את הסף הרפואי הנדרש. מכאן, שכדי להכריע בתובענה, עלינו לראות אם התובעת עונה להגדרת "עקרת בית" כפי שהיא בסעיף 195 לחוק. 20. אין חולק שבתובעת מתקיימת הגדרת "עקרת בית" כפי שהיא בסעיף 238 לחוק. כלומר, התובעת היא אשה נשואה, היא אינה עגונה, בעלה מבוטח לפי פרק י"א לחוק (הפרק שבו מצוי סעיף 238 לחוק), והיא אינה עובדת ואף אינה עובדת עצמאית (בעת הגשת התביעה לנתבע, ביום 14/10/07 התובעת כבר לא היתה בגדר "עובדת" וגם לא היתה עובדת עצמאית). על כן, עלינו לבחון אם מתקיים בתובעת אחד הסייגים האמורים בהגדרת "עקרת בית" בסעיף 195 לחוק, כדי לראות אם היא יצאה מהגדרת "עקרת בית". 21. אין חולק שהתובעת אינה חיה בנפרד מבן זוגה ואף לא היתה זכאית לקצבת נכות בטרם נישואיה. על כן, ברור שלא מתקיימים בתובעת הסייגים האמורים בפסקאות (2) ו-(3) לסייגים שבהגדרת "עקרת בית" בסעיף 195 לחוק. 22. הסייג הרלוונטי לעניינה של התובעת (ועל כך היתה המחלוקת שבפנינו), הוא הסייג האמור בפסקה (1) להגדרת "עקרת בית" בסעיף 195 לחוק. לפיכך, עלינו לבחון אם התובעת עבדה 12 חודשים רצופים או 24 חודשים (אף אם אינם רצופים) בתוך 48 החודשים שקדמו להגשת התביעה לנתבע. התביעה לנתבע הוגשה ביום 14/10/07, כך שהתקופה שאותה יש לבחון היא מחודש אוקטובר 2003. בחינת האמור בס"ק יט עד כב לסעיף 11 לעיל, מעלה שבתוך 48 החודשים שקדמו להגשת התביעה לנתבע עבדה התובעת רק במהלך 10 חודשים, שאלה הם: חודש אוקטובר 2003, בחודשים ינואר ופברואר 2005, בחודשים אפריל ומאי 2005, וכן מחודש ינואר עד חודש מאי 2006. אף אם נצרף לחודשים אלה את חודשי הזכאות לדמי פגיעה (עד אוגוסט 2006), נגיע לכל היותר ל-13 חודשים, שאינם רצופים. התוצאה היא, שאין אנו יכולים לקבוע כי חל בתובעת הסייג האמור בפסקה (1) להגדרת "עקרת בית" בסעיף 195 לחוק, כך שאכן היא אמורה להיראות כ"עקרת בית". לסיכום 23. משדחינו את גרסת התובעת על תקופת עבודתה אצל לאה, התברר כי לא חל בתובעת הסייג האמור בפסקה (1) להגדרת "עקרת בית" בסעיף 195 לחוק, כך שאת זכאותה לקצבת נכות יש לבחון על פי ראייתה של התובעת כ"עקרת בית". על כן, בתקופה שמיום 1/9/07 ואילך, לא ניתן לראות את התובעת כמי שדרגת הנכות הרפואית שלה (44%) עוברת את הסף הנדרש (50%), לפי תקנה 3(א) לתקנות עקרת בית. בשל כך, אין אנו יכולים לקבל את התביעה, ואנו דוחים אותה. 24. אין צו להוצאות. 25. נעיר כי אם, חלילה, יחמיר מצבה הרפואי של התובעת, ודרגת הנכות הרפואית שלה תהיה בשיעור משוקלל של 50% לפחות, לא יהיה בפסק דין זה כדי למנוע את זכאותה לקצבת נכות לפי פרק ט' לחוק. 26. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. עקרת ביתקצבת נכותנכות