פסק דין השופט יגאל פליטמן: 1. המערער, יליד 1947, חבר קיבוץ חותרים, עבד כמנהל המחסן במפעל הקיבוץ בהיקף משרה מלא של 9 שעות ביום. בשנת 1994, או בסמוך לכך, עקב החמרה במצבו הבריאותי, צמצם המערער את היקף עבודתו ועבר לעבוד חצי יום (כ - 4 שעות). ביום 1.6.01 הופרט קיבוץ חותרים. במסגרת טיפול המוסד לביטוח לאומי בחידוש קביעת דרגת נכות המערער, הגיע המוסד למסקנה כי החל מחודש יולי 2001, אחר מועד ההפרטה, לא חל צמצום בהכנסות המערער, כנדרש לצורך הגדרת "נכה" לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה - 1995. בהתאם, הפסיק המוסד לשלם למערער את תשלום קצבת נכה ודרש מהמערער להחזיר את החוב שנוצר בגין הקצבאות ששולמו למערער בתקופה בה לא נחשב "נכה". 2. בבית הדין האזורי בחיפה הוגשה תביעת המערער להכיר בו כעונה על הגדרת "נכה". בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת נאוה וימן ונציג ציבור אריה ונגרקו; בל 2125/02) דחה תביעת המערער. על פסק זה הגיש המערער הערעור שבפנינו. העובדות כפי העולה מן ההליך בבית הדין האזורי 3. המערער חבר קיבוץ חותרים (להלן - הקיבוץ) מאז 1986. במסגרת סידור העבודה של הקיבוץ, עבד המערער 6 שנים כמנהל המחסן במפעל של הקיבוץ, "רשת או פלסט", בהיקף משרה מלא של 9 שעות ביום. עד חודש יוני 2001 התנהל הקיבוץ במסגרת המסורתית של הקיבוץ. הקיבוץ לא שילם למערער משכורת ולא הנפיק לו תלושי שכר. בתמורה לעבודתו סיפק הקיבוץ למערער, כמו לשאר חבריו, את כל צרכיו, לרבות צרכים כלכליים, חברתיים ובריאותיים, ללא קשר לשווי וערך עבודתו. 4. במהלך השנים התערער מצבו הבריאותי של המערער, אשר סבל ממחלות שונות: בעיות לב, גב, כליות ושמיעה. בשנת 1994, או בסמוך לכך, עקב החמרה במצבו הבריאותי, צמצם המערער את היקף עבודתו ועבר לעבוד חצי יום (כ - 4 שעות). 5. ביום 6.2.95 הגיש המערער תביעה לקצבת נכות כללית למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד). בהתאם לאבחון הרפואי, שקבע את אחוזי נכותו הרפואית, בהתחשב באישור הקיבוץ כי הוא עובד 4 שעות ביום ובהתאם לחוות דעת פקיד השיקום - אושרה תביעת המערער ונקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור 60%. בחודש מאי 2001, במסגרת חידוש דיון לפי תקנה 6(א) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות)(בדיקה מחדש ותביעה חדשה) התשס"א - 2000, הועלתה דרגת האי כושר ונקבעה בשיעור 100% , לתקופה זמנית מ- 21.9.00 - 31.5.02. בשל היותו חבר קיבוץ - הועברה קצבת נכות המערער לידי הקיבוץ. 6. ביום 1.6.01 הופרט הקיבוץ (להלן - מועד ההפרטה). בהתאם, בין היתר, נערך שינוי מהותי ומשמעותי של הסדרי העבודה והתקצוב לחברים. עקב נכותו ומגבלותיו הרפואיות, עבר המערער לעבוד כנהג, בהיקף של 3-4 שעות ביום. לטענת המערער, מצבו בריאותי, בהמשך, החמיר יותר והוא נאלץ לעבוד שעות קצרות יותר. ממועד ההפרטה שילם הקיבוץ למערער משכורת ודמי ביטוח לאומי על פי חוק. 7. במסגרת טיפול המוסד לחידוש קביעת דרגת הנכות, בדק המוסד מחדש את נתוני שכר המערער לפי התלושים ומעמדו כעובד והגיע למסקנה כי החל מחודש יולי 2001 לא חל צמצום בהכנסות המערער, כנדרש לצורך הגדרת "נכה". בהתאם עצר המוסד את המשך הטיפול בקביעת דרגת הנכות וקביעת דרגת אי הכושר. בנוסף, הפסיק המוסד לשלם למערער את תשלום הקצבה ודרש מהמערער להחזיר החוב שנוצר בגין הקצבאות ששולמו למערער בתקופה בה לא נחשב "נכה". יחד עם זאת, בהתחשב בנכותו הרפואית הקשה של המערער ובהתאם למדיניות המקובלת אצל המוסד, הוחלט לדחות את הפסקת תשלום הקצבה למספר חודשים, כפי שהודע למערער במכתב פקידת תביעות המוסד מיום 15.7.02. פסק האזורי 8. בית הדין האזורי קבע כי במועד הרלוונטי לתביעה, החל ממועד ההפרטה, המערער אינו עונה על הגדרת "נכה" ואינו זכאי לקצבת נכות. בית הדין דחה טענת המערער לפיה הוא עודנו חבר קיבוץ, גם לאחר ההפרטה ולכן יש לבחון הגדרתו כ"נכה", לפי תקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (צמצום בהשתכרות), התשמ"ד - 1984 (להלן - התקנות), הדנה ב"צמצום השתכרות של חבר קיבוץ". בית הדין קבע כי מאחר והמערער אינו עונה על אף אחת מהחלופות הקבועות בתקנה 3 לתקנות, משהמערער לא נחשב, עבור לתאריך הקובע, "עובד" או "עובד עצמאי" אלא עובד קיבוץ, חל לגבי המערער הקבוע בתקנה 6 לתקנות (להלן - תקנה 6). בית הדין האזורי קבע כי יש לראות, איפוא, את הכנסת המערער בתקופה הקובעת, בהתאם להשכלת המערער, לפי תקנה 6(3) לתקנות, קרי 75% מהשכר הממוצע. לפיכך, משהוברר כי שכר המערער, 4000 ₪ (ולפי חישוב המוסד בסיכומיו גם שכר של 3,000 ₪ לחודש), עולה על 37.5% מהשכר הממוצע, היינו שכרו לא צומצם ב - 50% מהכנסתו, העומדת על 75% מהשכר הממוצע כאמור, אזי המערער לא ענה על הגדרת "נכה". 9. בית הדין האזורי קבע כי גם לשיטת המערער - לפיה יש לבחון את כושר השתכרותו, בהשוואה לשנים בהם היה מועסק בהיקף מלא, לפני שנפגע כושרו לעבודה - לא חל צמצום של 50% בהכנסות המערער. בית הדין האזורי דחה בקשת בא כוח המערער לחשב הכנסת המערער באמצעות השוואת משכורתו הנוכחית של המערער, בסך 3,000 ₪, לתלוש שכרו של "עובד במשרה בה החזיק המערער קודם שנפגע כושר השתכרותו" (להלן - תלוש שכר פיקטיבי), המשקף שכר של עובד מחסן בכיר. בית הדין קבע כי שיטה זו אינה מתיישבת עם הוראות החוק והתקנות. בית הדין האזורי קיבל טענת המוסד לפיה לא ניתן ללמוד דבר מדוגמת תלוש השכר הפיקטיבי, עליו מסתמך המערער וזאת משלושה טעמים. ראשית מן הטעם כי ספק אם המערער היה ממשיך בעבודתו כמנהל מחסן, גם אם מצב בריאותו היה מאפשר לו להמשיך לעבוד בכושר מלא. שנית, תלוש השכר הפיקטיבי מתייחס לשכר חודש מרץ 2003 ולכן לא ניתן לבחון באמצעותו את שאלת הצמצום בהשתכרות המערער, ביוני 2001. שלישית, מאחר והחוק מתווה דרך לחישוב הצמצום בהשתכרות המערער מתייתר הצורך בשימוש בתלוש השכר הפיקטיבי. הערעור שבפנינו 10. בערעור שבפנינו חזר המערער, באמצעות בא כוחו, על עיקרי טענותיו בבית הדין האזורי. המערער טען כי יש להחיל עליו את תקנה 8 לתקנות העוסקת בחבר קיבוץ. לטענת המערער, לו הוא היה עובד מן המניין, ולא חבר קיבוץ בשעתו, חישוב צמצום ההשתכרות היה נעשה על פי חישובי השכר בעת בה היה במלוא כושר עבודתו בקיבוץ. אך כיוון שהמערער היה חבר קיבוץ בעת בה היה בריא, אין בית הדין האזורי מתחשב כלל בכושר השתכרותו לפני נכותו ולפיכך, מחשבים את צמצום השתכרותו ביחס לשכר הממוצע במשק. המערער הלין על כך שעובדת הפרטת הקיבוץ עומדת לחובתו. 11. המערער טען כי פסק האזורי נוהג בו כמי שאין לו היסטוריה תעסוקתית ואשר כושר השתכרותו היה נמוך מאוד אף טרם נכותו. עובר לנכותו וגם לאחר מכן שילם הקיבוץ עבור המערער דמי ביטוח לאומי על פי שומה כללית שנערכה לקיבוץ. לטענת המערער, שומה זו מייצגת את גובה הכנסתו בהיותו עובד הקיבוץ בתקופה הקובעת. המערער טען כי יש לקבוע את רמת הכנסתו כחבר קיבוץ כגבוהה מזו המשתקפת בחישובי ההכנסות של המוסד לביטוח לאומי, בהתאם להלכה שנקבעה בעב"ל 280/98 קיבוץ אור הנר - המוסד לביטוח לאומי ואח' (לא פורסם). בית הדין האזורי שגה עת דחה את אופן חישוב כושר השתכרותו של המערער, בשנים בהם היה בריא ובכושר עבודה מלא, על סמך ראיה בדבר כושר השתכרות של עובד במשרה בה החזיק המערער. 12. עוד טען המערער כי מסקנות בית הדין האזורי עומדות בניגוד להגיון הכללי של חוק הביטוח הלאומי התשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי). המבטיח קצבה לנכה אשר יכולתו להשתכר צומצמה. אין חולק כי עד למועד הפרטת הקיבוץ, היה המערער זכאי לקצבת נכות. אין חולק כי לא חל כל שיפור בכושר עבודתו של המערער והוא ממשיך לעבוד 3-4 שעות ביום ולהשתכר שכר זעום. אין חולק כי חלה הרעה במצבו הכלכלי של המערער. 13. המוסד, מנגד, תמך בקביעות ובמסקנות בית הדין האזורי לפיהם יש לחשב את הצמצום בהכנסות המערער בהתאם לקבוע בתקנה 6, משלא התמלאו החלופות השונות להגדרת "התקופה הקובעת". המוסד טען כי אין עיגון משפטי לטענת המערער לפיה יש לבחון שאלת הצמצום בהשתכרותו לפי תקנה 8 לתקנות, משהמערער חדל להיות חבר קיבוץ המועסק במסגרת סידור עבודה של הקיבוץ. עוד נטען כי אין בתלוש שכר פיקטיבי, מחודש מרץ 2003, המתיימר לשקף את שכרו המשוער של עובד בתפקיד אשר מילא המערער לפני שנפגע כושרו להשתכר בשנת 1994 כדי להשליך על שאלת הצמצום בהכנסותיו של המערער נכון לחודש יוני 2001. 14. המוסד טען כי אין לקבל טענת המערער לפיה נפל פגם בפסק האזורי, מן הטעם כי נהגו במערער כמי שלא היה לו עבר תעסוקתי. בחישוב הזכאות לתשלום הקצבה למערער עד לחודש יוני 2001, אשר הוארך עד לחודש מאי 2002 כתקופת הסתגלות, נהגו כלפי המערער בהתאם לקבוע בתקנה 8 לתקנות, כאילו היה המערער חבר קיבוץ. עוד טען המוסד כי יש להחיל על המערער את תקנה 6, מן הטעם כי מצבו של המערער אינו שונה מכל מבוטח במשק, בעל הכנסות הנמוכות מ - 50% מהכנסה שנקבעה בתקנה 6, בהתאם לרמת השכלתו. אשר לדעתנו 15. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות, וכי דינו של פסק האזורי, המעוגן בתשתית העובדתית ובדין, להתאשר מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. 16. המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשאלה האם המערער עונה על הגדרת "נכה" הקבועה בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, זאת לפי הכללים שנקבעו בתקנות. תקנה 2 לתקנות קובעת כי "לשם קביעת שיעור הצמצום בהשתכרותו של מבוטח, לעניין הגדרת 'נכה' ... תובא בחשבון הכנסתו של מבוטח מעבודה או ממשלח יד בתקופה הקובעת" (הדגשה שלי - י.פ). בעניינו של המערער לא ניתן היה להחיל עליו את הקבוע בתקנה 3, המעגנת את הגדרת "התקופה הקובעת", מן הטעם כי בתקופה הקובעת נחשב המערער כחבר קיבוץ ולא "עובד" או "עובד עצמאי". 17. קודם הפרטת הקיבוץ, כל תקופת חברותו בקיבוץ, חושב הצמצום בהשתכרות המערער לפי תקנה 8 לתקנות, העוסקת בצמצום בהשתכרות חבר קיבוץ. משהופרט הקיבוץ, ביום 1.6.01, לא ניתן היה להמשיך ולהחשיב המערער כחבר קיבוץ. אשר על כן, משנסיבות עניינו של המערער אינן קולעות לקבוע בתקנה 3 או בתקנה 8 יש ליישם בעניינו את תקנה 6 לפיהן יראו את הכנסת המבוטח בהתאם להיקף השכלתו. 18. אין ביישום תקנה 6 בעניינו של המערער בכדי לאיין את ההיסטוריה התעסוקתית בעברו. אף אם נחשב את הצמצום בהכנסת המערער בהתאם להיסטוריה התעסוקתית שלו, על בסיס תשלום דמי הביטוח הלאומי אשר שולמו על ידי הקיבוץ קודם התאריך הקובע, באופן המייצג לטענת המערער את גובה הכנסתו - לא יצא המערער נשכר. במסגרת ההליך שלפנינו הורנו למוסד לערוך את חישוב הצמצום בשכר המערער על בסיס השכר לפיו הייתה מוכרת זכאות המערער לדמי פגיעה אילו נפגע בתאונת עבודה "בתאריך הקובע" ותוך החלת תקנה 3(1) לגביו בנוגע לאפשרות בחירת הרבעון. כלומר, על בסיס היקף תשלום דמי הביטוח לחברי הקיבוץ בתקופת עבודת המערער בקיבוץ קודם התאריך הקובע, כ"עובד" מן המניין. מחישוב זה עלה כי אילו היה המערער נחשב ל"עובד" באותה תקופה והשכר, על בסיסו שולמו לו דמי ביטוח לאומי, היה שכר עבודתו, הצמצום בשכרו היה נמוך יותר מהצמצום אשר חושב לפי תקנה 6, בהתאם לרמת ההשכלה. 19. כחבר קיבוץ נהנה המערער ממעמד מועדף הרואה במערער כמי שצמצם את השתכרותו בפועל, ככל שהוא אינו עובד יותר מ- 4 שעות, ללא חישוב היקף הכנסתו, בשונה ממבוטח אחר שאינו חבר קיבוץ. באותה מידה בה לא נערכה התחשבות בהיסטוריה התעסוקתית של המערער, כלומר בהיקף הכנסתו, קודם הפרטת הקיבוץ, כך לאחר ההפרטה אין לערוך החישוב בהתאם להיסטוריה התעסוקתית של המערער משהוא לא היה בגדר "עובד" או "עובד עצמאי", עובר לתאריך הקובע. לכך נועדה תקנה 6 אשר תכליתה הינו ליתן מענה לכל שאינם באים בשערי הגדרת "עובד" או "עובד עצמאי", עובר לתאריך הקובע. לא מצאנו טעם להבדיל בין המערער למבוטחים אחרים אשר לא ענו על הגדרת "עובד" או "עובד עצמאי", קודם התאריך הקובע. 20. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. נכותקיבוץחברות בקיבוץ