פסק דין השופט שמואל צור 1. המערער, יליד שנת 1933, הגיע לגיל 65 בשנת 1998. סמוך לפני הגיע המערער לגיל 65, שלח לו המוסד מכתב המודיע לו על זכאותו לקצבת זיקנה עד גיל 70 בתנאי שהכנסתו לא תעלה על הכנסה מסויימת שפורטה במכתב. באותו מכתב נאמר במפורש כי, כדי לממש את זכותו על פי החוק, על המערער להגיש תביעה למוסד. 2. המערער לא הגיש תביעה למוסד, אלא רק ביום 10.7.03. או אז הודיע המוסד למערער כי הוא זכאי לקיצבת זיקנה למפרע מיום 10.7.02, זאת בהתאם לאמור בסעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן - החוק). 3. בקשר להודעה זו הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי. לטענת המערער בבית הדין האזורי, בכל הקשור לקצבת זיקנה, אין מקום להתנות את תשלום קצבת הזיקנה בהגשת תביעה. לטענתו, בידי המוסד קיים מידע מלא על הכנסתו, גילו ותקופת האכשרה של כל תושב במדינה ולכן אין הצדקה לדרוש הגשת תביעה לגמלה כתנאי לקבלתה. לטענתו, מוסמך המוסד לשלם קצבה אף בלא הגשת תביעה ובמיוחד כך בכל הנוגע לקצבת זיקנה. לטענתו, קצבת הזיקנה נולדה עוד לפני שנחקק סעיף 296 לחוק ולכן יש להחיל עליו את דיני ההתיישנות הרגילים בהם קבועה תקופת התיישנות של 7 שנים. 4. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער. בית הדין הבחין בין זכאות לגמלה ובין זכאות לתשלום הגמלה. בית הדין קבע כי אחד התנאים המוקדמים לזכאות לגמלה הוא הגשת תביעה לגמלה במועד הקבוע בחוק. עוד קבע בית הדין כי הוראת סעיף 296 לחוק קובעת תקופת שיהוי והעיקרון הטמון בה היה קיים עוד בנוסחו הקודם של החוק (סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשכ"ח-1968). בית הדין האזורי עמד על כך שהמערער קיבל הודעה על זכאותו לקצבת זיקנה עוד טרם הגיעו לגיל 65 אך הוא התעלם מכך ואין לו להלין אלא על עצמו. 5. בערעור בפנינו טוען המערער כי המוסד לא הודיע לו כי עליו להגיש את התביעה תוך שנה שאם לא כן יאבד את זכותו. לטענתו, כל המידע בנוגע אליו מצוי בידי המוסד אשר לא נקט כל צעד להביא לידיעתו את דבר זכאותו לקצבה. לטענתו, המוסד לא פרסם ברבים כל מידע באשר להגשת תביעה לקצבה ובכלל זה מידע על תקופת השיהוי המקוצרת הקבועה בחוק. בקשר לכך מפנה המערער לדו"ח מבקר המדינה מס' 55ב' בנושא ביטוח זיקנה ושאירים בו נאמר כי ראוי שהמוסד יבחן דרכים נוספות לאיתור מבוטחים בגיל זיקנה שלא הגישו תביעה ויודיע להם כי לשם מימוש זכאותם עליהם להגיש תביעה. המערער חוזר על טענותיו בבית הדין האזורי לפיהן מצוי בידי המוסד מידע מלא לגבי שומות המס והכנסותיהם של עצמאים, מידע ששומה שעל המוסד היה לעשות שימוש בו ולא להתנות את תשלום קיצבת הזיקנה בהגשת תביעה. לטענתו, הזכות לקצבת זיקנה הוא מזכויות היסוד ואין לפגוע או להגביל אותה אלא בחוק העומד בתנאי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. לטענתו, מוסמך המוסד לשלם גמלה גם בלא שהוגשה לו תביעה והוא מוסיף וטוען כי הוראות סעיף 296 לחוק אינן חלות על הגשת קיצבת זיקנה. לטענתו, דרישת המוסד להגיש תביעה בכל שנה המתייחסת לשנה שחלפה אינה הגיונית ואין ציבור העצמאים - עליו הוא נמנה - יכול לעמוד בה. לטענתו, נהג המוסד בחוסר סבירות קיצוני בכך שלא יידע את המערער באשר לזכויותיו. 6. המוסד תומך בפסיקת בית הדין האזורי. המוסד מסתמך על הוראות סעיף 296(א) לחוק בדבר החובה להגיש תביעה למוסד תוך 12 חדשים מיום היווצרות העילה. לטענת המוסד, מידע המצוי במחלקת הגביה שלו שמקורו ברשויות המס, אינו יכול להיות תחליף לצורך להגיש תביעה במחלקות אחרות שלו. 7. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בכתב ובעל פה, מוצאים אנו כי דין הערעור להידחות. 8. זכותו של אדם לגמלת כסף מן המוסד מעוגנת בחוק. הוראות החוק קובעות לא רק את התנאים המהותיים הדרושים לקיומה של הזכות אלא גם את הדרכים למימוש הזכות. 9. פרק י"ד לחוק קובע הוראות כלליות בדבר דרכי מימוש הזכות לגמלה. סימן א' לפרק זה עוסק ב"תביעות" וסעיף 296(א) שבו קובע כי - "כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חדשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה". הוראה זו קובעת לא רק את המועד להגשת התביעה (12 חדשים מהיום בו נוצרה עילת התביעה) אלא גם - ולענייננו, בעיקר - את עצם החובה להגיש תביעה כתנאי מוקדם להכרה בזכאות לגמלה. 10. עצם החובה להגיש תביעה מעוגנת גם בהוראות אחרות שבחוק: כך, סעיף 297 לחוק שכותרתו "הגשת תביעות" קובע כי "השר יקבע הוראות בדבר הגשת תביעה לגמלה ודרכי הוכחתה". מכח הוראה זו הותקנו תקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה) התשנ"ח-1998 (להלן - תקנות הגשת תביעות) הקובעות את הדרך להגשת תביעה (תקנה 1 שם). הוראה נוספת קיימת בסעיף 298(א) לחוק לפיה - "החלטת המוסד בתביעות כל תביעה לגמלה שהוגשה למוסד תתברר בידי עובד המוסד שהסמיכה לכך המינהלה (להלן - פקיד תביעות), והוא יחליט אם תנתן הגמלה ובאיזו מידה תנתן". הוראות אלה שבחוק ובתקנות משקפות הסדר מובנה ומחייב לפיו תשלום של גמלה מכח החוק מותנה לא רק בהגשת תביעה לגמלה אלא גם בהחלטת הגורם המוסמך וכך (פקיד תביעות) בדבר עצם הזכאות לגמלה ושיעורה. מדובר בזכות על פי חוק שדרך מימושה קבועה בחוק או בתקנות שהותקנו מכוחו. יותר מכך, מדובר בזכות שמימושה כרוך בקבלת החלטה מהותית - מעין שיפוטית של הגורם המוסמך ופשיטא שהחלטות מסוג שכזה מתקבלות על יסוד מסמך תביעה מפורט ומסודר המוגש למוסד כנדרש (ראו גם עבל 1096/04 המוסד לביטוח לאומי -בדעאן בסעיף 7 לפסק; עב"ל 1069/04 - ביתן - המוסד לביטוח לאומי בסעיף 5(ו) לפסק). 11. אכן, לפי תקנה 5 לתקנות הגשת תביעות מוסמך המוסד לשלם גמלה "מסוג מסויים" בהסתמך על נתונים שבמאגר מידע אף אם לא הוגשה לו תביעה. אלא שהוראה זו אינה מחייבת את המוסד לעשות כן ועל כל פנים, אין היא שוללת את הוראות החוק המחייבות הגשת תביעה. כפי שנאמר בתקנה 5, הרשות לשלם גמלה בלא תביעה יכולה להתייחס לגמלה "מסוג מסויים" ואין בידינו כל מידע אם המוסד עושה שימוש ברשות זו ואם כך באילו סוגים של גמלאות ובכל מקרה, לא הוכח שרשות זו מיושמת על תשלום של קצבת זיקנה. 12. ההסדר הקבוע בחוק בדבר הצורך בהגשת תביעה לקבלת גמלת כסף לא נועד להכביד על הזכאי לגמלה אלא כדי להביא את עניינו בצורה מסודרת בפני הגורם המוסמך להחליט בתביעתו. יש לזכור כי הזכות לגמלה מותנית בתנאים כאלה ואחרים הקבועים בחוק, כגון לענייננו - גיל, רמת הכנסה, תושבות ועוד ומידע זה חייב להיות בפני הגורם המוסמך (ראו דיון לח' 95-0 המוסד לביטוח לאומי - בר פד"ע י' 247, 251). עצם העובדה כי בידי המוסד מצוי מידע כלשהו הנוגע לזכאי לקיצבה שמקורו במוסד או בגורם שלטוני אחר (למשל - מס הכנסה), אינה מלמדת שהגשת תביעה לגמלה הינה מהלך מיותר או בלתי נחוץ. אדרבה, כללי מינהל תקינים מחייבים את המוסד לשלם כספי ציבור על בסיס תביעה מסודרת לגמלה בה מוכיח המבוטח רצונו לקבל אותה והיא נבדקת כראוי ובמידת הצורך מאומתת בעזרת מידע אחר או נוסף הקיים במוסד. 13. כפי שראינו, סעיף 296(א) לחוק קובע כי תביעה לגמלה תוגש תוך 12 חדשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. בקשר לכך נקבע בסעיף 296(ב) כי תביעה שהוגשה לאחר המועד תשולם למפרע לתקופה של 12 חדשים בלבד. מדובר בהוראת "שיהוי" או "התיישנות" אשר נועדה להמריץ את הזכאים להגיש תביעתם סמוך ככל האפשר למועד היווצרות זכאותם לגמלה. כפי שנקבע בפסיקה, קיצבאות הזיקנה נועדו לצורך קיומו השוטף של הזכאי ומכאן ההגבלה בזמן על התשלום למפרע. הוראה זו שבחוק מחייבת ואין המוסד רשאי לשלם גמלה תוך חריגה ממנה. בענייננו, המערער הגיש את תביעתו לקיצבת זיקנה כ-5 שנים לאחר שנולדה זכאותו ולכן צדק המוסד באשרו את תשלום הקצבה לתקופה של 12 חודשים למפרע בלבד (מיום 10.7.02). 14. טוען המערער כי דרישת המוסד להגיש תביעה בכל שנה ביחס לרמת ההכנסות של השנה שחלפה אינה הגיונית ואינה אפשרית. אין לקבל טענה זו. הזכאות לקצבת זיקנה בגיל שבין 65 ל-70 שנים מותנית בגובה ההכנסה ונתונים על כך יש להגיש למוסד. בעניין זה נשמעה בבית הדין האזורי עדותה של פקידת המוסד לפיה כל עצמאי יכול להגיש תביעה במועד ולהצהיר על הכנסותיו בשנה או בשנתיים שקדמו לכך ואם שומתו האמתית שונה מזו המוצהרת, כי אז ניתן לקזז מגימלתו סכומים שקיבל ביתר (סעיף 19 לפסק דינו של בית הדין האזורי). אין לנו כל יסוד להתערב באמור בעניין זה בפסק הדין אשר נראה, על פניו, הגיוני ותקין. 15. סוף דבר - הערעור נדחה. הואיל ומדובר בזכויות מתחום המשפט הסוציאלי, אין אנו מחייבים את המערער בהוצאות המוסד בערעור זה. קצבת זקנהשאלות משפטיות