פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר; בל 2448/05) בו נדחתה תביעתה של המערערת להכיר בפגיעה בצווארה ובגבה כפגיעה בעבודה על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, בהיעדר קשר סיבתי בין אירוע בעבודתה לבין מחלתה. להלן העובדות העולות מפסק דינו של בית-הדין האזורי ועיקר השתלשלות ההליך: א. המערערת, ילידת 1971, עבדה כמדריכה במוסד לחינוך מיוחד. ביום 4.1.05, בעת שניסתה המערערת להפריד בין חניכים במהלך קטטה אלימה, היא חשה בכאבים בגבה. ב. המערערת פנתה לראשונה לקבלת טיפול רפואי ביום 10.1.05, והופנתה לביצוע תצלום רנטגן של עמוד השדרה המותני. בתיקה הרפואי מתועדים פניות וטיפולים נוספים שקיבלה. ג. תביעתה של המערערת לתשלום דמי פגיעה בגין האירוע מיום 4.1.05 נדחתה בהודעת פקיד התביעות של המוסד לביטוח לאומי מיום 3.7.05, מהטעם כי לא אירעה למערערת תאונת עבודה ותקופת אי הכושר שלה נובעת ממצב תחלואתי טבעי. מכאן תביעתה לבית הדין האזורי. ד. בית הדין האזורי קבע, על סמך התיעוד הרפואי, כי האירוע הנטען מיום 4.1.05 הינו בגדר אירוע חריג בעבודה. על כן, מונה ד"ר דוד אנג'ל כמומחה רפואי מטעם בית הדין (להלן גם המומחה), על מנת שיחווה את דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין הליקוי הרפואי ממנו סובלת המערערת. ה. על פי חוות דעתו של המומחה שהוגשה לבית הדין האזורי, המערערת סובלת מכאב גב תחתון על רקע בלט בדיסק L4-5 ושינויים ניווניים בעמוד השדרה המותני. באשר לקשר הסיבתי, המומחה מסר כי להערכתו אין קשר סיבתי בין האירוע מיום 4.1.05 לבין מחלתה, וזאת מהסיבות הבאות: "* שנויים ניווניים שנראה בצילום ובבדיקת ה CT קדמו לאירוע וזאת משום שהם מתפתחים במשך שנים. * ברישום הראשון שלאחר האירוע (7 ימים אחריו) רשום במפורש כי הכאב הוא מזה חודשיים וכי הוא ללא חבלה. כלומר נבדקה צורת ומועד תחילת הכאב והמידע שנמסר שולל בברור אפשרות של בלט דיסק חריף שבוע קודם לכן. רישום רפואי זה שולל אפשרות שבלט הדיסק נגרם או אף הוחמר באירוע מיום 4.1.05". כן התייחס המומחה לחוות דעתו של ד"ר גד ולן, שהוגשה מטעמה של המערערת ולפיה קיים קשר סיבתי כאמור, ודחה את מסקנותיו. המומחה מנמק קביעתו זו בכך שעל פי חוות דעתו של ד"ר ולן המערערת לא סבלה מכאבים עובר לאירוע, והנחה זו אינה מתיישבת עם הרישום הראשון שבוע לאחר האירוע לפיו הכאב החל חודשיים קודם לכן וללא חבלה. 3. בפני בית הדין האזורי נשמעו, מלבד עדותה של המערערת, עדויותיהם של ד"ר נורברט גרייף, ד"ר בוריס נוביק, וד"ר יאן מילמן, אשר חתומים על תיעוד רפואי שניתן למערערת. בית הדין האזורי, בפסק דינו, אימץ את מסקנות המומחה בחוות דעתו. כן הדגיש בית הדין האזורי כי ד"ר נוביק ציין מפורשות בעדותו כי הוא רשם את מה שנאמר לו על ידי המערערת, ואין סיבה לפקפק בעדותו. על כן, נדחתה תביעתה של המערער. מכאן הערעור שבפנינו. 4. בעקבות ישיבת הערכה מקדמית הסכימו הצדדים כי תוצג בפני המומחה שאלת ההבהרה הבאה: "בשים לב לעובדה שעד קרות האירוע החריג ביום 4.1.05, כמתואר בפסק הדין של בית דין קמא, לא התלוננה המערערת על כאבי גב בפני רופא כלשהו, האם סביר להניח שהאירוע החריג הנ"ל החמיר את מצב גבה של המערערת וגרם לה אי כושר עבודה לתקופה הנקובה בתעודות אי הכושר של הרופא המטפל?" 5. המומחה השיב לשאלת ההבהרה כך: "לא עמד בפני פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה. עמדה בפני החלטת בית הדין מיום 25.7.06 ובה לא נקבע כי לא היו כאבי גב קודם לתאריך 4.1.05. מהמסמכים הרפואיים שעמדו בפני ברור כי כאבי הגב קדמו לאירוע. לא נראה גם כי היתה החמרה בכאב ביום האירוע. מקובל לתת משקל ניכר לגירסה שמופיעה ברישום הראשון לאחר אירוע. ברישום מיום 11.1.05 רשום בבירור כי הכאב בגב התחתון וברגל ימין הוא מזה חודשיים וכי הוא ללא חבלה. כלומר נבדקה צורת ומועד תחילת הכאב והמידע שנמסר שולל בברור אפשרות של גרימה או החמרה של בלט דיסק חריף שבוע קודם לכן. ברישום בחדר המיון ביום 16.1.05 רשום שלדברי התובעת הכאב הוא מזה כחודש (כלומר גם לפי רישום זה הכאב קדם ליום 4.1.05). אין כל ציון של החמרה כלשהי 12 יום קודם. להערכתי מחלתה לא נגרמה ולא החמירה ביום 4.1.05 ואי הכושר שנרשם אינו קשור בקשר סיבתי לאירוע זה" (ההדגשה במקור - ו.ו.ל). 6. לאחר קבלת תשובת המומחה, ותגובת ב"כ המערערת, נקבע כי פסק הדין בערעור יינתן על פי סיכום טענות הצדדים בכתב. טענות הצדדים בערעור: 7. ב"כ המערערת טוען בפנינו כי יש מקום בענייננו לסטות ממסקנות המומחה, וזאת מהטעמים הבאים: א. המערערת לא סבלה מכאבי גב עובר לאירוע מיום 4.1.05 ואין כל רישום על כאבי גב בתיקה הרפואי לפני ה-10.1.05. ב. הרישום הרפואי של ד"ר נוביק בטעות יסודו, ואין לתת בו אמון. הרישום לגבי ה"חודשיים" הוסף לתעודה הרפואית חודשיים לאחר התאונה ואף ד"ר נוביק העיד על כך בבית הדין האזורי. ג. על פי התיעוד הרפואי, השינויים הניווניים בגבה של המערערת מינימליים. המומחה לא התייחס לאפשרות כי מדובר היה במקרה של "גולגולת דקה". ד. תשובת המומחה לשאלת ההבהרה שגויה - הרישום הרפואי הראשון לאחר האירוע הוא מיום 10.1.05 ובו מפורט האירוע החריג כגורם לנזק, ושינויים ניווניים קלים אינם יכולים לגרום לבלט דיסק חריף. היעדר תלונות עובר לאירוע וממצא של בלט דיסק חריף מלווה בכאבים עזים מובילים למסקנה כי מתקיים קשר סיבתי. 8. ב"כ המוסד לביטוח לאומי טוען, מנגד, כי דין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי. לטענתו, חוות דעתו של המומחה מנומקת, מפורטת ובהירה ולא נפלו בה פגמים. דיון והכרעה: 9. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. 10. על פי ההלכה, בית הדין יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי רק אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. המקרה דנן אינו מן המקרים המצדיקים סטיה מחוות דעתו של המומחה. המומחה שלל חד משמעית את קיומו של הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין מחלתה של המערערת. המומחה התייחס באופן מפורט ומנומק למסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו, ועל פיהם הסיק כי כאבי הגב של המערערת החלו עוד קודם לאירוע החריג בעבודה. המומחה ציין שני מסמכים רפואיים שונים, הסמוכים למועד האירוע החריג, מהם עולה כי הכאבים החלו לפני האירוע. גם אם אין מדובר בתעודה הרפואית הראשונה לאחר האירוע, אלא בתעודות אחרות הסמוכות למועד זה, אין בכך כדי להצדיק סטיה ממסקנתו הנחרצת של המומחה בחוות הדעת ובתשובתו לשאלת ההבהרה. המומחה שלל בנוסף, באופן חד משמעי, את האפשרות כי האירוע החריג גרם להחמרה במצבה של המערערת. כן יודגש, כי בכתב הערעור שבה המערערת על טענתה שהושמעה בפני בית הדין האזורי ומטילה פקפוק באמינות המסמך הרפואי עליו חתום ד"ר נוביק, אולם בית הדין האזורי התרשם ישירות מעדותו של ד"ר נוביק בפניו ולא ראה סיבה לא ליתן אמון בדבריו. אשר על כן, אין בידינו לקבל את טענת המערערת בדבר מהימנות המסמכים הרפואיים, מה גם שבבית הדין האזורי נשמעו גם עדויותיהם של ד"ר גרייף וד"ר מילמן. מכל הטעמים לעיל, ומטעמיו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי אין מנוס אלא לדחות את הערעור. 11. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. אלימות