פסק דין השופטת רונית רוזנפלד 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג-שהם; בל 1463) שדחה תביעתו של המערער להכיר בפגיעה ממנה הוא סובל בכתפו כתאונה בעבודה. 2. הרקע העובדתי כפי שעמד עליו בית הדין האזורי בפסק דינו הינו כדלקמן: "1. התובע יליד 1950, עבד כמלגזן בחברת המלח באילת מיום 10.9.03 ועד ליום 29.10.03. לפני כן במשך כ-5 שנים לא עבד בעבודה פיזית. 2. במסגרת עבודתו כמלגזן, נדרש לעיתים התובע בין השאר להרים שקים כבדים ולפנותם ממשטחים באופן ידני. 3. ביום 23.9.03 פנה התובע לרופא ולאחר תלונות חוזרות ונשנות בדבר כאבים בכתף אובחן ביום 29.10.03 כי התובע סובל מקרע דו-צדדי בגידי הכתף. ביום 3.11.03 הוצאה לתובע תעודה ראשונה לנפגע בעבודה בה צוין מועד התאונה כיום 29.10.03. 4. לטענת התובע, כאביו נבעו מסדרה של אירועים תאונתיים של הרמת משא כבד בין הימים 10.9.03 ועד ליום 29.10.03. התובע הגיש תביעה לנתבע ביום 20.11.03 להכיר בפגיעה בכתפיו כבתאונת עבודה. ביום 2.3.04 מסר התובע הודעה בפני חוקר הנתבע. 5. ביום 14.3.04 דחה הנתבע את תביעת התובע בקובעו כי - 'לא הוכח קיום אירוע תאונתי או לחילופין אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתך, אשר הביאו לכאבים בכתפיים". 3. פסק הדין של בית הדין האזורי: בית הדין האזורי קבע, כי המערער "לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להצביע על אירוע פתאומי כלשהו אשר יכול לבוא בגדר הנדרש להיות תאונה". לפי קביעת בית הדין האזורי "התובע לא הוכיח ואף לא טען, כי היה אירוע אחד ספציפי אשר לא היה בגדר עבודתו הרגילה ואשר גרם לו לאירוע תאונתי". בית הדין הדגיש כי לכל הפחות היה על המערער להצביע על אירוע ספציפי שארע לו, גם אם לא נדרש לדייק בפרטיו, אלא שהמערער לא עמד בחובה זו ולא הצביע על אירוע כזה. בית הדין קמא נדרש עוד לטענת המערער, כי יש להכיר בליקוי ממנו הוא סובל בכתפו כ"תאונה משולבת", הנסמכת מחד על אירועים ספציפיים שאירעו לו במהלך התקופה, וכן "על תורת המיקרוטראומה אשר גרמה להחמרת מצבו". בית הדין דחה את הטענה בקובעו, כי אפילו תתקבל טענת המערער באשר לאופי עבודתו כמלגזן, ודרך עבודתו, הרי שעבד תקופה בת כחודש ומחצה בלבד, כשרק בחלק קטן מן הזמן ביצע את אותן תנועות חוזרות ונשנות כנטען על ידו. כמו כן נקבע בפסק הדין, כי "תורת המיקרוטראומה הינה יצירת הפסיקה ומהווה 'פיקציה' משפטית דווקנית, אשר רק במידה ומתמלאים כל תנאיה יבוא הנפגע בשעריה... משכך לא ניתן להשתמש בקונסטרוקציה זו כבסיס לפגיעה אחרת ולצרף שתיהן לצורך הכרה בפגיעה כבתאונת עבודה". משלא עמד המערער "בנטל להוכיח את קיומם של תנועות חוזרות ונשנות הפועלות על מקום אחד בגוף, ואין מקום לקבל את טענת ה"תאונה המשולבת" קבע בית הדין קמא כי דין התביעה להידחות. 4. במסגרת דיון "קדם ערעור" הודיעו ב"כ הצדדים, כי מוסכם עליהם שנימוקי הערעור וטיעוני הצדדים כפי שנרשמו מפי באי כוחם בדיון, יחשבו כסיכומים בכתב, וכי התיק יועבר אל המותב למתן פסק דין על יסוד הסיכומים וכלל החומר שבתיק. 5. עיקרי הטענות שבערעור לטענת המערער עלה בידו להצביע על תקופה ספציפית קצרה במיוחד בין תחילת עבודתו ביום 10.9.03 ועד 23.9.03 שהוא יום הפניה הראשונה לטיפול רפואי, שבמהלכה נגרם לו הנזק בכתפו השמאלית. מדובר למעשה בפעולה של הרמת משא כבד שבה עסק במשך ימים בודדים (כשלושה ימים). בכך לטענתו יש תשתית ראייתית מספקת, ובכך יצא ידי חובתו שכן מיקד את האירוע התאונתי בזמן ובמקום. עוד הוא טוען כי אין להקשות עליו בכך שלא זכר את התאריך שבו לראשונה חש בכאבים. הודאה כנה של נפגע, כי אינו זוכר תאריך במדויק אל לה לשמש נגדו. הודאה כזו תמיד עדיפה על פני כל גרסה "מדויקת". לטענת המערער, על פי יסודות הגדרתה של "תאונת הרמת משא", אין כל חובה להוכיח את חריגות הפעולה שבה עסק המערער ודי כי יוכח , כי הרים משאות כבדים במסגרת עבודתו הרגילה וכתוצאה מכך נפגע. לחילופין נטען כי הרמת משא במשקל 50 ק"ג היא כשלעצמה פעולה חריגה. גם אם המערער לא התייחס אליה ככזו. לטענת המערער די בתשתית העובדתית האמורה כדי להצדיק מינוי מומחה יועץ רפואי על מנת שיבדוק את הקשר הסיבתי בין פעולות ההרמה שביצע בזמן הקצר במהלך עבודתו לבין הנזק ממנו הוא סובל בכתפו. המערער הדגיש, כי אין הוא מבקש עוד להסתמך על מה שכונה בבית הדין האזורי "תאונה משולבת". 6. טענות המשיב: המשיב תומך בפסק הדין של בית הדין האזורי, מטעמיו. לטענת המשיב, משמודה המערער כי אינו יכול להצביע על אירוע תאונתי שארע לו, אין להכיר בפגיעה ממנה הוא סובל בכתפו כתאונה בעבודה. דיון והכרעה 7. לאחר שעיינו בפסק הדין של בית הדין האזורי ובכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה, כי צדק בית הדין האזורי בקובעו כי בהיעדר אירוע תאונתי מוגדר וברור, לא ניתן להכיר בליקוי ממנו סובל המערער כתאונה בעבודה, ולא נתקיים בנסיבות העניין הדרוש על מנת למנות מומחה יועץ רפואי. לפי העולה מתצהיר המערער שהוגש בבית הדין קמא, היה על המערער במסגרת תפקידו כמלגזן, לפנות שקים קרועים ממשטחים עליהם העמיס שקי מלח. פינוי השקים הקרועים נעשה באופן ידני. פעילות זו לא היתה קבועה והוא עסק בה לפחות 3 פעמים בשבוע. כך עשה במהלך תקופה בת כשבועיים ימים מ-10.9.03 ועד 23.9.03 . לפי הנטען בתצהיר, כאשר פינה את השקים חש בכאבים אך המשיך לעבוד. כל זאת עד שפנה לראשונה ביום23.9.03 לטיפול רפואי. הינה כי כן, אין המערער מצביע אף לא על ראשיתו של אירוע תאונתי שארע לו במהלך עבודתו. המערער מתאר עבודה פיסית קשה שבה עסק במהלך של כשישה ימים בתוך פרק זמן של כשבועיים ימים. וכבר נקבע זה מכבר כי המבחן היסודי להיותו של אירוע בגדר "תאונה" הוא שניתן לאתרו במישור הזמן והמקום, דהיינו, מתי אירע, והיכן (דב"ע שם/96-0 המוסד- אמנון וייל פדע יב', 225, דב"ע לא/50-0 ושדי - המוסד לביטוח לאומי; פד"ע ב' 200). אין המערער טוען כי אינו זוכר מתי אירע לו אירוע תאונתי. מתוך המסכת העובדתית הרלוונטית עליה הוא מסתמך עולה, כי הוא כלל אינו טוען לקיומו של אירוע שאותו ניתן להגדיר כאירוע תאונתי, וזאת, בין שיש דרישה למאמץ חריג על מנת שתוכר התאונה כתאונה בעבודה ובין שאין צורך בדרישה כזו. משכך, ונוכח כל האמור, נכון קבע בית הדין קמא כי דין התביעה להידחות, באשר לא נתקיים בפגיעה שלה טוען המערער, היסוד בדבר התרחשותה של "תאונה". סוף דבר- הערעור נדחה. אין צו להוצאות. כתפייםביטוח לאומי