פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אפרת לקסר; בל 4234/06) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע שאירע לו בעבודתו ביום 12.4.02 כאירוע חריג. 2. המערער עבד כמכשירן במכון לתרופות המצוי בבנק הדם בבית החולים תל השומר. לטענת המערער, ביום 12.4.02 בא אליו עמיתו לעבודה, מר שלמה מנדלוביץ, בטענות על ביצוע כושל של משימותיו בעבודה. אירוע זה, לטענת המערער, גרר הטחת האשמות בו והשמעת איומים נגדו מצד בכירים וממונים עליו במקום העבודה, החלו להתפשט שמועות במקום העבודה בדבר חוסר מקצועיותו של המערער, והוא החל לחוש ביחס עוין כלפיו מצד מנהלו האישי, מר אלי פלד. המערער הדגיש כי עד לאותו אירוע לא היו למעביד או לממונים עליו תלונות באשר לתפקודו בעבודה. המערער טען, כי כתוצאה מהאירוע הוא לקה בפגיעה נפשית, ועתר למינוי מומחה רפואי על ידי בית הדין האזורי. 3. בפני בית הדין האזורי נשמעו עדויותיהם של המערער ושל הממונה עליו, מר פלד. לאחר התרשמותו של בית הדין האזורי מהעדויות שנשמעו בפניו, הוא לא שוכנע כי אירע למערער אירוע חריג בתאריך הנטען, מן הטעמים הבאים: א. המערער לא מסר גרסה ברורה בעדותו באשר לדברים שאמר לו מר מנדלוביץ ולא ידע לציינם במפורש, אלא התייחס "לטון שבו נאמרו הדברים" והודה כי "לא נאמר פה הרבה. פשוט משפט אחד או שניים". ב. טענותיו של המערער בדבר הטחת האשמות שווא על ידי הבכירים והממונים עליו ויחס עוין מצד הממונה עליו מר פלד לא הוכחו כלל, אלא הוכח כי הממונים עליו נקטו כלפיו ביחס אוהד וניסו לסייע לו להמשיך בעבודתו גם לאחר מועד האירוע הנטען. ג. הוכח כי היו למערער תקלות קודמות בעבודה לגביהן העירו לו בעבר. ד. הוצג בפני בית הדין האזורי מסמך שהופנה מטעם מר פלד להנהלת החשבונות המתאר את השתלשלות העניינים ואת הכוונה לסייע למערער להמשיך בעבודתו, אך המערער לבסוף פוטר לאחר שהתברר כי הוא אינו מסוגל להתרכז בעבודתו, המוטיבציה שלו נמוכה ומצבו הנפשי ירוד. ה. ההחלטה לפטר את המערער התקבלה ללא כל קשר לאירוע הנטען מיום 12.4.02. מר פלד לא ידע כלל על אירוע כלשהו ביום זה. בכל מקרה, נתנו למערער את האפשרות לשפר את תפקודו באופן שימנע את פיטוריו אך ללא הועיל. טענות המערער לפיהן הפיטורים נבעו מהאירוע הנטען לא הוכחו כלל. ו. בטופס ההפניה לחדר המיון מיום 9.5.02 נכתב כי המערער מרגיש שאינו מסוגל לתפקד מזה חודש, ואין התייחסות ספציפית לאירוע הנטען. לסיכום, מדגיש בית הדין האזורי כי עדותו של המערער היתה מגמתית ובלתי מהימנה, וגרסתו לא נתמכה בכל עדות אובייקטיבית אחרת. בית הדין האזורי קבע כי עדותו של מר פלד נמצאה משכנעת ומהימנה בעיניו, וגרסתו, התומכת בגרסת המוסד לביטוח לאומי נתמכה בראיות אובייקטיביות. על כן הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי לא אירע למערער אירוע חריג בעבודה ביום 12.4.02 ודחה את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו. 4. בדיון קדם הערעור שנערך בפניי, הסכימו הצדדים כי הדיון בערעור ייערך בדרך של סיכומים בכתב. טענות הצדדים בערעור 5. המערער חוזר בפנינו על גרסתו כפי שהושמעה בבית הדין האזורי, וטוען כי נפלה טעות בניתוח העדויות והעובדות. לטענתו, בית הדין האזורי התעלם מהאנמנזה הרפואית, שמצביעה על קיומו של אירוע חריג בעבודה, ומסמיכות הזמנים בין מועד האירוע הנטען למועד הדפסתו של מכתב הפיטורים. המערער מוסיף כי ההערות שנאמרו לו קודם לאירוע הנטען היו קלות וענייניות, וכי נתגלו סתירות מהותיות בעדותו של מר פלד, אשר אין לתת בה אמון. כן טוען המערער כי אין לתת משקל משמעותי למסמך מיום 4.6.02 עליו חתום מר פלד, הואיל והוכן בצורה מגמתית. המערער מדגיש, כי על פי אמת המידה הסובייקטיבית אירע לו אירוע חריג בעבודה בתאריך הנטען. 6. המוסד לביטוח לאומי, מנגד, טוען כי עסקינן בערעור על קביעות עובדתיות אשר אין טעם להתערב בהן. כן מוסיף כי מר פלד איננו עד בעל עניין בתיק, ובית הדין האזורי מצא את עדותו כמהימנה. דיון והכרעה 7. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. הערעור עוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב. המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים או הקיצוניים בהם מתקיים טעם להתערבות של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. יש ליתן דגש מיוחד בנסיבות העניין על קביעתו של בית הדין האזורי לפיה עדותו של המערער נמצאה "מגמתית ובלתי מהימנה". בית הדין האזורי קבע כי עדותו של מר פלד, התומכת בטענות המוסד לביטוח לאומי נמצאה מהימנה, ולפיה לא הוטחו האשמות במערער מצד הממונים עליו, אלא היו ניסיונות לסייע למערער להמשיך בעבודתו גם לאחר האירוע הנטען, ואין קשר בין האירוע הנטען לבין פיטוריו. המערער כלל לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי התקיים אירוע חריג בעבודה בתאריך הנטען. בפסק דינו של בית הדין האזורי צוינה עדותו של המערער בחקירה הנגדית, ממנה התרשם בית הדין כי המערער לא מסר גירסה ברורה באשר לדברים שנאמרו לו במהלך האירוע החריג. לא שוכנענו מטיעוניו של המערער כי בית הדין האזורי שגה בניתוח העובדות והעדויות, מהן הגיע לקביעות עובדתיות חד משמעיות, לרבות קביעות בדבר מהימנות. כן יש ליתן דגש לטופס ההפניה מיום 9.5.02, בו נכתב כי המערער "מזה חודש שאינו מסוגל לתפקד". מכל האמור לעיל, אין מנוס אלא לדחות את הערעור. 8. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. עדותדיוןמהימנות עדיםערעור