פסק דין 1. עפ"י הנטען בכתב התביעה, תקף הנתבע את צד ג' באמצעות סכין ביום 15.8.1997, כשבמסגרת תקיפה זו נכרתו לצד ג' 4 אצבעות בכף יד שמאל (להלן: "התקיפה"). 2. בעקבות התקיפה הגיש צד ג' לתובע, המוסד לביטוח לאומי, תביעה לנכות כללית, במסגרתה נקבעו לו נכויות כדלקמן: א. 80% - מתאריך 15.8.1997 ועד 31.12.1997. ב. 50% - מתאריך 1.1.1998 ועד 30.6.1998. ג. נכות צמיתה - בשיעור של 40% מיום 1.7.1998. 3. בעקבות נכויות אלה שילם התובע לנתבע גימלאות בשיעור נומינלי של 40,105 ₪, שבצירוף הפרשי הצמדה ליום הגשת התביעה, בתאריך 15.8.04, עמדו על סך של 43,574.98 ₪. 4. במסגרת תובענה זו, ומכח סעיף 328(א) לחוק הביטוח [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, התובע מהנתבע פיצוי על הגימלאות הנ"ל, וזאת מכח היותו התוקף של צד ג'. 5. ביום 22.3.07, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית כדלקמן: א. הנכויות שנקבעו במסגרת ועדות המל"ל (נכות כללית), וכפי שפורט בכתב התביעה (ולעיל), הן אלה שיקבעו לצורך תובענה זו. ב. אין מחלוקת שהסכומים שפורטו בכתב התביעה, הם הסכומים ששולמו ע"י התובע לנתבע בגין פציעתו. 6. נקודות המחלוקת הן לגבי אחריות הנתבע לתקיפה, לנזק ולשיפוי, וזאת גם לנוכח הסכם סולחה שנחתם בין הנתבע לבין צד ג', הכל כפי שיפורט להלן. טענות הנתבע 7. הנתבע מכחיש את אחריותו הנזיקית למעשה התקיפה, תוך שהוא טוען כי מי ששלף סכין במקרה הנדון היה דווקא צד ג', ואילו הנתבע הוא זה שהתגונן. על כן, עומדת לו הגנת סעיף 24(1) לעוולת התקיפה (עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו). 8. במקביל ציין הנתבע כי נחתם בינו ובין הנפגע באותה תקיפה, צד ג', הסכם סולחה, במסגרתו שילם לו פיצוי בשיעור של 125,000 ₪. פיצוי זה בא לסלק את כל הנזקים, ההפסדים וההוצאות שנגרמו לצד ג', הן בעבר, הן בהווה והן בעתיד. משכך, משנתבע לשלם סכום נוסף בגין אותה פציעה לתובע, הרי זכותו לקבל שיפוי מצד ג', מכח הסכם הסולחה. על כן, הגיש הנתבע נגד צד ג', הודעה לצד שלישי. 9. צד שלישי התגונן כנגד ההודעה נגדו, וציין כדלקמן: א. הסכם הסולחה עליו מסתמך הנתבע (המודיע בהודעה לצד שלישי), לא כלל תביעת שיפוי של המוסד לביטוח לאומי, דוגמת התובענה הנדונה, אלא שלל רק תביעה אישית בין הנתבע לצד ג'. ב. משכך, הסכם הסולחה איננו מעניק זכות שיפוי לנתבע דנן, בגין תביעת המל"ל העיקרית. דיון והכרעה 10. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר הנכויות שנקבעו ע"י ועדות המל"ל (נכות כללית) לנתבע, קשרן הסיבתי למעשה הפציעה עקב ארוע התקיפה הנטען והסכומים ששולמו. 11. משכך, שתי שאלות עיקריות הן הדורשות הכרעה בתובענה זו, כדלקמן: א. אחריותו בנזיקין של הנתבע למעשה התקיפה הנטען כנגד צד ג', וזכות השיפוי של התובע. ב. האם הסכם הסולחה מקנה זכות שיפוי לנתבע כנגד הנפגע (צד ג'): שאלה א' - אחריותו בנזיקין של הנתבע למעשה התקיפה הנטען 12. כאמור, הנתבע מכחיש את אחריותו למעשה התקיפה הנטען. 13. בתצהיר עדותו הראשית (ת/1) מתאר צד ג' את ארוע התקיפה, כדלקמן: א. בתאריך 15.8.1997, סמוך לשעה 20:00, נסע יחד עם חבר ברכבו במרכז הכפר שעב. הוא עצר על מנת שחברו ירד לחנות סמוכה לקנות מספר בקבוקי בירה. ב. בזמן שהמתין לחברו הגיח מאחוריו רכב שהיה נהוג ע"י הנתבע, והתחיל לצפור לו בכוונה לתת לו מעבר. הוא הזיז את רכבו. ג. כשהגיע הנתבע, שהיה נוהג ברכבו, מולו, התחיל לצעוק לעברו ולגדף אותו. ד. כשחזר החבר מהחנות, הוא עלה לרכב והם המשיכו בנסיעה ברכבם לכיוון היציאה מהכפר. ה. הנתבע נסע מאחריהם ובסמוך לתחנת הדלק שבכניסה לכפר הוא ניסה לחסום את דרכם. דבר זה גרם לנתבע לעצור את רכבו ולצאת ממנו על מנת לברר עם הנתבע מדוע הוא מתגרה בו. הנתבע עצר באמצע הכביש, ירד מרכבו, והתחיל להתקרב לכיוונו, תוך שהוא משמיע גידופים וצעקות ומנופף בסכין גדולה המשמשת אותו בעסקו לשחיטת פרות. ו. נוכח המצב, הוא ניסה להתרחק מהנתבע ומהסכין שהחזיק בידו. תוך כדי כך הוא הרים את ידו על מנת להגן על ראשו שלא ייפגע, ואז הנתבע תקף אותו באמצעות סכין וכרת לו 4 אצבעות בכף יש שמאל. ז. מיד לאחר שתקף אותו ברח הנתבע מהמקום תוך שהוא מותיר אותו מדמם באמצע הכביש. ח. החבר שליווה אותו בנסיעה, אסף את אצבעותיו מהכביש והסיע אותו למוקד רפואי בכפר הסמוך תמרה. לאחר קבלת עזרה ראשונה הוא הובהל באמצעות אמבולנס באופן דחוף לביה"ח רמב"ם בחיפה. 14. הנתבע נחקר חקירה נגדית על האמור לעיל בתצהירו (תאור התקיפה הנטענת), וחזר על גירסתו זו מבלי שנסתרה (עמ' 16-19 לפרו'). 15. מן העבר השני נחקר הנתבע, שציין בתצהיר עדותו הראשית נ/1, כדלקמן: א. את ארוע התקיפה הנטען, הוא מגדיר כקטטה בינו לבין צד ג'. ב. הוא מדגיש כי הועמד לדין פלילי בגין הארוע הנטען, אולם ביהמ"ש בגזר דינו הדגיש את אחריותו המופחתת לארוע התקיפה ולכן גם הטיל עליו עונש מופחת. מציין הנתבע כי ביהמ"ש ציין כי הוא לא הגיע למקום הארוע מצוייד בסכין וכי צד ג' הוא זה שאחז בסכין. כשניסה, במסגרת נסיונו להגן על עצמו, להוציא את הסכין מידי צד ג', נגרמה הפציעה. 16. א. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין הארוע הנטען. בת.פ. 315/99, בביהמ"ש המחוזי בחיפה. ב. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיש כראייה את הכרעת הדין, אולם גזה"ד מיום 15.3.01 צורף לתצהירו של הנתבע. ג. יחד עם זאת, צויין בגזה"ד כי הצדדים הגיעו להסדר טיעון לאחר שכתב האישום תוקן. כן צויין בגזה"ד כי מכתב האישום המתוקן, בו הודה הנתבע דנן (הנאשם שם), עולה כדלקמן: "... בתאריך 15.8.1997, בשעה 20:00 לערך, פרץ ויכוח בין הנאשם לבין המתלונן על זכות מעבר בדרך, וזאת בתחומי הכפר שעב. לאחר שהויכוח הסתיים ושני הנהגים, הנאשם והמתלונן, המשיכו בנסיעתם, כל אחד ברכבו שלו, נפגשו שוב ביציאה מן הכפר. המתלונן ירד מרכבו, הויכוח בין השניים התחדש ובמהלכו היכה הנאשם את המתלונן בסכין כף ידו של המתלונן. כתוצאה מכך - נקטעו 4 אצבעות מידו השמאלית של המתלונן" (עמ' 14 לגזה"ד ש' 15-21). ד. העבירה בה הורשע הנאשם, הנתבע דנן, בעקבות הודעתו, היתה חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333+335(א)(1) לחוק העונשין. 17. לכאורה, וכך טען ב"כ התובע בסיכומיו בפני, האמור בסעיף 16(ג) לעיל, מהווה את הכרעת הדין, אשר מהווה ראייה קבילה במשפט זה. מכח הכרעת דין זו ניתן להקים את עוולת התקיפה כנגד הנתבע. 18. כאמור, מנגד טוען הנתבע להעדר אחריותו, שכן צד ג' הוא זה שאחז בסכין במטרה לפגוע בו, והפציעה נגרמה תוך כדי התגוננותו, ותוך כדי נסיונו להוציא את הסכין מידי צד ג' במטרה להגן על עצמו. 19. הנתבע נחקר חקירה נגדית על גירסתו האמורה, ממנה עולה כדלקמן: א. צד ג' הביא את הסכין ואחז בה, ואילו החבר שלו שהיה עמו באוטו, היה עם מברג (עמ' 20 לפרו' ש' 16). ב. כשהוא רצה להוציא את הסכין מידו של צד ג' , צד ג' נפל "ולא יודע מה שקרה לו בסוף" (עמ' 20 לפרו' ש' 17). ג. לשאלה כיצד ניסה להוציא את הסכין מידי צד ג', השיב שהוא סחב את הסכין מהיד של צד ג', כשאחיזתו היתה בקת הסכין (עמ' 2- לפרו' ש' 23-25). בהמשך שינה את גירסתו וציין כי הוציא את הסכין מידי צד ג', כשהוא אוחז בלהב של הסכין (עמ' 21 לפרו' ש' 1-2). בהמשך שינה שוב את גירסתו, וחזר לגירסתו המקורית כי הוציא את הסכין מידי צד ג' תוך שהוא אוחז בקת של הסכין (עמ' 21 לפרו' ש' 4-5). ד. לשאלה מדוע לא ציין בתצהירו או בתשובות לשאלון שהשיב (ת/3) את עניין המברג שאחז החבר של צד ג' שגם היה עמו ברכב, לא היתה לו תשובה של ממש (עמ' 21 לפרו' ש' 7-11). ה. הנתבע גם מאשר כי לאחר שצד ג' נפגע, הוא עזב את המקום, אם כי לגירסתו הוא הלך ישר למשטרה (עמ' 22 לפרו' ש' 6-7). 20. כשאני בוחן את גירסתו של צד ג' מול גירסתו של הנתבע, העדפתי את גירסתו של צד ג' כמהימנה יותר. גירסתו של צד ג', כמפורט בסעיף 13 לעיל, לא נסתרה בחקירה נגדית, עובדה שיש בה בכדי ללמד על מהימנות. לעומת זאת, גירסתו של הנתבע היתה מזוגזגת משהו, במיוחד בכל הקשור לתיאור של הוצאת הסכין מידי צד ג' תוך כדי המריבה, כמפורט בסעיף 19(ג) לעיל. "זגזוג" זה יש בו בכדי לפגום במהימנות גירסתו. 21. אכן בגזה"ד הפלילי מציין ביהמ"ש כי מערכת העובדות כפי שתוארה בכתב האישום המתוקן, מאפשרת קבלת טיעוני הנאשם כי גירסתו היא שהמתלונן הוא שאחז בסכין, וכי הנאשם, בפחדו מהמתלונן, הוציא הסכין מידו של המתלונן, היכה במתלונן ופגע בו. משמע הנאשם לא הגיע למקום התרחשות הארוע כאשר הינו נושא בכליו סכין או מצויד בסכין (עמ' 15 לגזה"ד ש' 29-32). כב' ביהמ"ש מציין כי גירסה זו אף עולה מדברי הנאשם בהודעתו במשטרה, שהוגשה לביהמ"ש שם. 22. יחד עם זאת, ממצאים ומסקנות שבגזה"ד, להבדיל מהכרעת הדין, אינם קבילים כראיה לכאורה (ס' 42א(ב)(2) לפקודת הנזיקין) במשפט אזרחי, לא כל שכן גזה"ד דנן, בתיק בו היה הסדר טיעון מבלי שאף צד, לא הנאשם ולא המתלונן העידו בפני ביהמ"ש. ביהמ"ש עיגן מסקנותיו בגזה"ד בהודעת הנאשם (הנתבע דנן) במשטרה, כשלא הוגשה לו גם הודעת המתלונן (הנתבע דנן) במשטרה, שאנו יודעים כי היתה קיימת (ראה עמ' 17, 19, 20 לפרוטוקול הדיון דנן). זאת ועוד - למותב הנדון יתרון על פני ביהמ"ש המחוזי שגזר את הדין בתיק הפלילי, באשר בפניו נשמעו הן הנתבע (הנאשם בתיק הפלילי) והן צד ג' (המתלונן בתיק הפלילי). 23. הכרעת הדין בתיק הפלילי, שתמציתה מתואר בגזה"ד, כמפורט בסעיף 16(ג) לעיל, תואמת יותר את גירסת צד ג' בפני יותר מאשר את גירסת הנתבע בפני, ובכל מקרה מהווה היא ראיה לכאורה בתיק זה עפ"י סעיף 42א(א) לפקודת הראיות, שלא נסתרה ע"י הנתבע. 24. לסיכום ייאמר כי שוכנעתי שהנתבע תקף את התובע באמצעות סכין, שהיתה ברשותו לנוכח עיסוקו כשוחט פרות, ולא במסגרת התגוננות עצמית כפי שניסה לטעון. משכך, לא עומדת לו כל הגנה מהגנות סעיף 24 לפקודת הנזיקין, העוסקת בעוולת התקיפה. 25. לנוכח כך קמה אחריותו של הנתבע בנזיקין כלפי התובע, מכח עוולת התקיפה שבפקודת הנזיקין. 26. לנוכח מסקנה זו, בדין תובע המוסד לביטוח לאומי, הוא התובע דנן, את הנתבע, מכח סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, לפצותו על הגימלאות ששילם לצד ג', הנפגע, עקב נזק שנגרם לו מכח אותה התקיפה. שאלה ב' - האם הסכם הסולחה מקנה זכות שיפוי לנתבע כנגד צד שלישי? 27. כאמור, הנתבע טוען כי מכח הסכם הסולחה שנחתם בינו ובין צד ג', זכאי הוא לשיפוי על כל סכום שיצטרך לשלם, במסגרת תובענה זו, לתובע. 28. אין מחלוקת בין הצדדים כי נחתם ביניהם הסכם סולחה, שצורף כנספח א' לתצהירו של הנתבע (צילום כתב הסולחה שנכתב בערבית, ותרגומו לעברית). 29. הסכם הסולחה מציין כי הוא עוסק בפגיעה והנזק שנגרמו לצד ג' עקב הארוע מיום 15.8.1997. 30. הסכם הסולחה מציין כי במסגרתו ניתן לצד ג' "פיצוי בעבור כל הנזקים", ההפסדים וההוצאות שנגרמו... בעבר ובעתיד, כתוצאה מהארוע הנ"ל..." (סעיף 1 להסכם הסולחה). 31. סכום הסולחה הוא בשיעור של 125,000 ₪, ואין מחלוקת כי שולם ע"י הנתבע לצד ג'. 32. כן צויין בהסכם הסולחה כי "חתימת שני הצדדים על מסמך זה מהווה ויתור משניהם על כל הזכויות מהצד האחר, ואין שום זכות לשום צד משני הצדדים אחרי החתימה לתבוע את הצד האחר כתוצאה מהארוע הנ"ל וזה כולל זכות הפיצוי" (סעיף 2 להסכם הסולחה). 33. גם צויין בהסכם הסולחה כי צד ג' "מוותר בחתימתו על מסמך זה על תביעתו נגד צד שני והוא יפנה למשטרת ישראל וכל צד אחר ומבקש לסגור את תיק החקירה כיוון שהוא קיבל מלוא זכויותיו (סעיף 3 להסכם הסולחה). 34. השאלה כאמור האם הסכם הסולחה, במסגרתו לא היתה התייחסות כלל לכספי מל"ל וזכות השיפוי של המל"ל מכח סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, מקנה לנתבע זכות שיפוי מצד ג'. 35. היות והסכם סולחה הוא הסכם לכל דבר ועניין, יש לפרשו, לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). 36. אין ספק כי הסכם סולחה יש בו בכדי להועיל לפתור סכסוך בדרכי שלום, בין שני צדדים אשר הם בד"כ הצד הפוגע והצד הנפגע. כך היה גם במקרה דנן. יחד עם זאת, וכפי שטענו הצדדים בפני, מנסחי הסכם הסולחה, אנשים מכובדים, שאינם משפטנים בהכרח, לא חשבו במסגרת ניסוח הסכם הסולחה על כל הנקודות האפשריות העלולות לצוץ כתוצאה ממעשה התקיפה הנדון. אחת מנקודות אלה, הן כספים שישולמו ע"י המל"ל לנפגע, צד ג', בעקבות תביעה שיגיש למוסד זה, ותביעות שיפוי בעקבותיהן. 37. כפי שראינו (סעיף 30 לעיל), הסכם הסולחה קובע כי הוא נותן פיצוי בעבור כל הנזקים, בעבר בעתיד ובהווה, שנגרמו ו/או ייגרמו לצד ג'. כן ראינו (סעיף 32 לעיל) כי הסכם זה מסלק את זכויות התביעה ההדדיות שבין הנתבע לצד ג'. לא ראינו בהסכם הסולחה כל התייחסות לתביעות מיטיבים למיניהם, לרבות המוסד לביטוח לאומי. ברגיל, כתבי ויתור מנוסחים בצורה מפורטת יותר, המביאה לידי ביטוי ויתור ומחילה באופן סופי ומוחלט על כל זכויות ו/או תביעות מכל מין וסוג שהוא, שנגרמו ו/או ייגרמו, הכרוכות או הנוגעות במישרין או בעקיפין לארוע הנטען, לרבות תביעות מיטיבים ולרבות תביעות המוסד לביטוח לאומי. משכך הם פני הדברים, משכנע יותר לומר כי אומד דעתם של הצדדים, כפי שמשתמעת מתוך הסכם הסולחה, היתה שלא לכלול תביעות מיטיבים במסגרת הסכם הסולחה. לו רצו לעשות כן - היו צריכים לציין זאת מפורשות בהסכם הסולחה. על כן, אני קובע כי לא ניתן לראות בהסכם הסולחה ככתב ויתור הכולל בחובו גם תביעות מל"ל כמיטיב, אלא לכל היותר ככתב ויתור המסלק תביעות אישיות הדדיות בין הצדדים. כאמור, לו רצו הצדדים לכלול בו יותר מהכתוב בו, היו צריכים לעשות כן בצורה ברורה וחד משמעית, כדרך שכתב ויתור צריך להיות. 38. משכך הם פני הדברים, מקובלת עלי עמדת צד ג', על-פיה לא ראה עצמו מנוע, בעקבות הסכם הסולחה, מלהגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, תביעה שבעקבותיה נולדה תובענה זו. 39. ניתן גם לומר שפרשנות זו של הסכם הסולחה גם משתמעת מתוך הנסיבות. התובע פירט בתצהיר עדותו הראשית את נזקיו הנטענים כתוצאה ממעשה התקיפה הנדון, העולים לכדי מאות אלפי שקלים. התובע הוא בחור צעיר יליד שנת 1972, שבזמן ארוע הפגיעה היה בגיל 25 שנים. כפי שצויין לעיל, הנכות שנקבעה לו ע"י המל"ל, הקשורה במישרין לתאונה הנדונה, הגיעה לכדי נכות סופית של 40%. הסבירות והנסיון מלמדים כי שיעור נכות כזה מקנה זכות לפיצוי בשיעור גבוה לאין ערוך מסכום הסכם הסולחה על סך של 125,000 ₪. פער משמעותי זה יכול ללמד כי לא רק שהסכם הסולחה לא מנע מצד ג' הגשת תביעה למל"ל, אלא יתכן שבמסגרת הסכמת צד ג' לסכום הסולחה, הוא לקח בחשבון אפשרות לתבוע את המל"ל בתביעת נכות כללית עקב פציעתו הנדונה, כפי שאף ציין בא-כוחו בסיכומיו (עמ' 24 לפרו' ש' 28-30). 40. לנוכח כל הנ"ל אני קובע כי הסכם הסולחה, שלא כלל תביעות המיטיבים כנגד הנתבע, לרבות תביעת המל"ל דוגמת זו הנדונה, אינו מקנה לנתבע זכות שיפוי מהתובע, הוא אשר צריך לשאת בסכום התביעה בעצמו ולבדו, מכח אחריותו הנזיקית ותקיפתו ופציעתו של צד ג'. 41. לנוכח כך, אין לנתבע זכות שיפוי מצד ג' בגין התובענה הנדונה, ודין ההודעה לצד שלישי להידחות. סוף דבר 42. דין התביעה העיקרית נגד הנתבע להתקבל. 43. דין ההודעה לצד שלישי, במסגרת יחסי הנתבע צד ג', להידחות. 44. אני מחייב הנתבע לשלם לתובע, את סכום התביעה בשיעור של 43,574.98 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום הגשת התביעה בתאריך 15.8.04 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבע גם ישא בהוצאות המשפט של התובע ובשכ"ט עורך דינו, בסכום כולל של 10,000 ₪ ומע"מ כדין, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל. 45. אני דוחה ההודעה לצד שלישי, ומחייב המודיע (הנתבע) לשלם לצד השלישי, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ ומע"מ כדין, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל. משפט פליליאלימותנכותתקיפהביטוח לאומי