ביטוח לאומי דחה תביעה להכרה בפגיעה בעבודה, מן הנימוק שלא נמצא כי האירוע הנטען גרם לנזק פיזי ולאי כושר עבודה, אלא אי הכושר לעבודה שניתן נובע ממצב תחלואתי טבעי. להלן פסק הדין בערעור: פסק דין השופט יגאל פליטמן בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט יוסף יוספי ונציג הציבור מר שלום בראשי; בל 2768/04), בו נדחתה תביעת המערער לקבוע, כי ביום 29.10.2003 אירעה לו תאונת עבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן- החוק). המערער תבע תשלום דמי פגיעה מהמשיב (להלן- המוסד) בגין התאונה שאירעה לו, לטענתו, ביום 29.10.2003. ביום 28.3.2004 דחה המוסד את תביעתו, מן הנימוק שלא נמצא כי האירוע הנטען גרם למערער לנזק פיזי ולאי כושר עבודה, אלא אי הכושר לעבודה שניתן למערער עבור התקופה שמיום 29.10.2003 ועד ליום 28.12.2003, נובע ממצב תחלואתי טבעי. ההליך בבית הדין האזורי: 3. המערער טען בתביעתו, כי ביום 29.10.2003 התכופף במשרדו על מנת להרים דבר מה מהרצפה, חש מעין "קליק" בצווארו ונתקף בכאבים עזים. בהמשך, התכופף שוב בחצרי משרדו על מנת להרים דבר מה נוסף ושוב נתקף בכאבים עזים. בעקבות זאת, נפגע המערער בכל חלקי גופו ובפרט בצוואר, והיה מצוי באובדן כושר עבודה מלא במשך כחודשיים ימים. 4. בית הדין האזורי הגיע לכלל מסקנה, כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדות המערער. זאת, מן הטעמים הבאים: א. המערער סיפר בעדותו, כי נתקף כאבים עזים בשני המקרים שאירעו בסמיכות, וכי לפיכך נאלץ לפרוש לביתו. יחד עם זאת סיפר, כי לא היו עדים לאירוע, וכי לא אמר לאיש מהסובבים אותו דבר. בית הדין קמא מצא את הדבר תמוה ובלתי סביר; מנכ"ל חברה הנתקף בכאבים עזים ונאלץ לפרוש לביתו, סביר כי יודיע למזכירתו או למי מעוזריו אודות כך. בנוסף, אין זה סביר כי לא היו עדים לאירוע, אשר ארע כביכול במשרדי החברה ולאחר מכן ארע שוב במוסך אשר בחצרי החברה, האמור להיות מקום הומה אדם. ב. המערער מסר גרסאות סותרות באשר לאופן קרות האירוע ובאשר למקום האירוע, כמו למשל גרסתו הראשונית לפיה היה מקרה אחד בלבד בחצרי החברה, ולאחר מכן הוסיף גרסה לפיה היו שני מקרים, האחד במשרד והשני במוסך. גם הודעתו של התובע לחוקר המוסד לא תאמה את הגרסה אשר הציג, לרבות בעדותו בפני בית הדין קמא. ג. מן המסמכים הרפואיים עולה, כי המערער לא סיפר על האירוע לרופא קופת החולים וגם לא לרופא בחדר המיון, וגם עובדות אלה תמוהות. ד. המערער הציג גרסאות סותרות לאופן קרות האירוע: האם הרים משא כבד, או שמא הרים דבר קל והנזק ארע עקב ההתכופפות כשלעצמה. כך, למשל, המציא המערער תעודה רפואית מאת רופא אורטופד, ושם נכתב כי, לדברי המערער, הכאבים נובעים "ממאמץ ניכר פרי התכופפות והרמת משא כבד", וכי הדבר מתאים לפריצת הדיסק החריפה אשר ארעה לו. והנה, בדיון בפני בית הדין האזורי העיד המערער, כי התכופף להרים עט או נייר, ואח"כ להרים דבר אשר אינו חפץ כבד. עוד הסביר המערער בפני בית הדין קמא כי "הקליק והכאב נגרמו מהתכופפות". ה. המערער, אשר סבל כביכול מכאבים עזים, פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי רק לאחר 5 ימים. לאור האמור, קבע בית הדין האזורי כי אין לקבל את עדות המערער ואת גרסתו, ועל כן יש לדחות את התביעה. ההליך בפנינו: 5. המערער טען בערעורו, כי המחלוקת בעניינו הינה רפואית בלבד, ולא משפטית, לאור העובדה שהמוסד דחה את תביעתו מן הנימוק שכאביו נובעים מ"מצב תחלואתי טבעי". בכתב ההגנה שהוגש מטעם המוסד, התקבלה גרסת המערער, לפיה הגורם למצבו הינו ההתכופפות. אשר על כן, כלל לא נדרש בית הדין האזורי לדון בגרסה העובדתית, אלא למנות מומחה רפואי אשר ידון בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי בין האירוע לבין כאביו של המערער בצווארו ובגבו. לחילופין טען המערער כנגד דחיית גרסתו העובדתית לאירוע, וכנגד מסקנותיו של בית הדין האזורי בפסק דינו. 6. במהלך ישיבת קדם הערעור שהתנהלה בפני עו"ד זאב כרמלי, הסכימו הצדדים, מבלי לחזור בהם מטענותיהם, על מסכת עובדתית כדלקמן: המערער נתקף כאבים עזים תוך כדי התכופפות ונטייה לצד כדי להרים עט או נייר מהרצפה, וכשעתיים לאחר מכן, נתקף שוב בכאבים, תוך כדי התכופפות במוסך להרים חפץ שמשקלו כ-200-100 גרם. פניה לרופא נעשתה כעבור חמישה ימים, כשבתקופה זאת הייתה השבת. המערער הפסיק לעבוד מיד לאחר האירוע. עוד הוסכם, כי שאלת הקשר הסיבתי בין האירועים המתוארים לבין מחלת הגב של המערער, תיקבע על ידי מומחה רפואי שימונה על ידי בית הדין. 7. המומחה שמונה על פי החלטת בית הדין מיום 25.12.2005, ד"ר אליהו סלטי, אורתופד (להלן- ד"ר סלטי), קבע בחוות דעתו, כי אין כל קשר סיבתי בין האירועים המתוארים לבין כאבי הצוואר והגב עליהם התלונן המערער, מהטעמים הבאים: פנייתו הראשונה של המערער לטיפול רפואי נעשתה ביום 8.11.2003, דהיינו- 11 ימים לאחר האירוע, ולא חמישה ימים כפי שתואר. פרק זמן ארוך זה יש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין תלונותיו של המערער לבין האירועים בעבודתו. המערער סבל מכאבים בגבו ובצווארו שנים קודם לאירועים בעבודתו, בין היתר בשל תאונות דרכים שעבר ביום 29.10.2000 וביום 17.8.2001. האירוע הנוכחי לא הביא להחמרה כלשהי במצבו. בכל המקרים הללו, נערך למערער בירור אורטופדי מקיף, ולא נמצא כל ממצא רפואי אובייקטיבי, למעט תלונותיו הסובייקטיביות של המערער. לסיום נקבע, כי "התכופפות ונטיה לצד" כפי שתואר בהחלטה, אינם יכולים לגרום לכאבים בעמוד השדרה הצווארי. לאור האמור הגיע ד"ר סלטי למסקנה, כי מדובר בתהליך תחלואי רגיל, שככל הנראה גורם למערער להתכווצות חוזרת של שרירי הצוואר, וכי אין כל קשר בין התכווצות זו לבין הפעולות שביצע המערער ביום האירוע הנטען. 8. הצדדים הסכימו להעביר שאלות הבהרה לד"ר סלטי, תוך הפנייתו למסמכים שונים מתיקו הרפואי של המערער. ד"ר סלטי השיב, כי אמנם, בעת עריכת חוות דעתו הראשונה, לא היו בפניו תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 4.11.2003, רישומים מביקורו של המערער בקופת החולים ביום 5.11.2003 וכן תשובת בדיקת ה- MRI מיום 26.11.2003, אולם, אין במסמכים אלו כדי לשנות את מסקנתו. זאת, מהטעמים הבאים: מהרישום שנערך בביקורו של המערער בקופת החולים מיום 5.11.2003 עולה, כי תלונותיו של המערער באשר לכאבים בגבו מתחילות זמן רב קודם לאירוע, וכי הרופא ציין, בין השאר, כי מדובר בהתכווצות שרירים. באשר לממצאי בדיקת ה- MRIקבע ד"ר סלטי, כי בהיעדר התאמה בין הממצאים הקליניים לבין בדיקות הדמיה שונות, אין לצילומי ההדמיה כל משמעות רפואית. הממצאים שנמצאו בבדיקה זו, הינם ממצאים דלים, הצפויים גם אצל אנשים בריאים בגילו של המערער. בממצאים אלו יש, לכל היותר, כדי לגרום להתכווצות שרירי הצוואר, אולם אין בהם כדי להעיד על חבלה ישירה או עקיפה. בהיעדר ממצאים קליניים אובייקטיביים, אין לצילומי ה-MRI כל משמעות. 9. במהלך ישיבת קדם ערעור נוספת, הציע עו"ד זאב כרמלי לצדדים הצעת פשרה, אשר הצדדים התנגדו לה. לפיכך, הוחלט כי הצדדים יגישו סיכומיהם בכתב, וכי לאחר מכן יתקיים דיון בפני מותב. 10. המערער ביקש במסגרת סיכומיו, לפסול את חוות דעתו של ד"ר סלטי, ולמנות מומחה אחר תחתיו, שכן, לטעמו, נפלו בחוות דעתו של ד"ר סלטי פגמים רבים, הן מבחינת תוכנה והן מבחינת צורתה. לחילופין ביקש לאפשר לו לחקור את ד"ר סלטי על חוות דעתו, ולחילופי חילופין- למנות מומחה רפואי נוסף. 11. המוסד תמך בסיכומיו בפסק דינו של בית הדין קמא, והוסיף, כי לא עלה בידי המערער להביא ולו ראשית ראיה לקרות האירוע התאונתי, וכי מדובר בערעור על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על התרשמותו הישירה מעדות המערער ומגרסתו. כן טען ב"כ המוסד, כי גם לאור חוות דעתו של ד"ר סלטי יש לדחות את הערעור, באשר נקבע בה באופן מפורש וברור, כי אין קשר סיבתי בין האירועים בעבודתו של המערער לבין כאבי הגב והצוואר עליהם התלונן. 12. בדיון העיקרי חזרו ב"כ הצדדים, בעיקרו של דבר, על טענותיהם בסיכומיהם. ב"כ המוסד הדגיש, כי נטל ההוכחה מוטל על המערער, והוא לא עמד בו. 13. דיון והכרעה: לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ונתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. זאת, הן מטעמיו של בית הדין האזורי בפסק דינו, והן לאור חוות דעתו של ד"ר סלטי, על פי המפורט להלן: א. הערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, והמשקל שנתן לעדויות ולראיות שהובאו בפניו. בית הדין האזורי מצא, כי המערער לא הביא ולו ראשית ראיה לקרות האירוע התאונתי הנטען על ידו, לאור הסתירות הרבות שנפלו בין עדותו לבין חקירתו על ידי חוקר המוסד, ולבין המסמכים הרפואיים השונים שבתיקו המתייחסים לתלונותיו בעקבות האירוע הנטען. כלל פסוק הוא, כי לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים. ערכאת הערעור אף אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות שמצאה הערכאה הדיונית. מקרה זה אינו מצדיק סטייה מכלל זה, משפסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב על חומר הראיות שעמד בפניו, ומשלא נפל כל פגם במסקנתו המשפטית. ב. בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת אירוע של תאונה בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על-מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו. לפיכך, מסקנתו של בית הדין האזורי, לפיה לא ניתן לקבוע כי אכן אירעה למערער פגיעה בעבודתו, לאור הסתירות שנפלו, בין היתר, בין המסמכים הרפואיים השונים באשר לאירוע הנטען- נכונה. כך, למשל, בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה מיום 4.11.2003 נרשם כי "בזמן סיור במוסך התכופף- נתפס הגב והצוואר", מבלי שיוזכר כלל האירוע הראשון לו טען המערער בתביעתו, בו התכופף במשרדו להרים דבר מה. מנגד, ברישום שנערך בעקבות ביקורו בקופת החולים ביום 5.11.2003, לא נכתב כלל כי כאביו של המערער הופיעו בעקבות האירועים הנטענים בעבודתו. ג. באשר לבקשתו של המערער לפסול את חוות דעתו של ד"ר סלטי: למעלה מן הצריך, לטעמנו, ולמרות שלא עלה בידי המערער להוכיח כי נפגע בעבודתו, הוסכם כי ימונה בתיק זה מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע הנטען בעבודתו של המערער לבין כאביו בצווארו ובגבו. ד"ר סלטי חיווה דעתו באופן מנומק וחד משמעי, כי לאירועים הנטענים בעבודתו של המערער אין כל קשר לתלונותיו של המערער באשר לכאבים בצווארו ובגבו. כל הפגמים בחוות דעתו של ד"ר סלטי, להם טען המערער בסיכומיו, ככל שהיו, באו על תיקונם בתשובותיו המלאות והמנומקות היטב של ד"ר סלטי לשאלות ההבהרה שהועברו אליו על פי הסכמת הצדדים, בהסתמך על חומר רפואי נוסף שצורף אליהם. ד"ר סלטי נותר איתן בדעתו, גם לאור החומר הרפואי הנוסף, בדבר היעדר קשר סיבתי רפואי, כאמור, ונימק קביעתו זו באופן בהיר. נציין, כי בעניין הסתמכות על חוות דעת מומחה רפואי, פירשנו דעתנו פעמים רבות, כי "לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה" (עבל 1035/04 דינה ביקל - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן ביום 6.6.2005). משכך הם הדברים, לא מצאנו טעם המצדיק היענות לבקשת המערער לפסול את חוות דעתו של ד"ר סלטי, או למנות מומחה אחר או נוסף תחתיו, ואף לא מצאנו כל טעם שלא להסתמך על חוות דעתו. 14. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות. ביטוח לאומי