פסק דין השופט יגאל פליטמן בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת מיכל אריסון-חילו; בל 3049/02) בו נדחתה תביעת המערער להכיר במחלה בריאותיו כבפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן- החוק), על פי תורת המיקרוטראומה. הרקע העובדתי, כפי שנקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי, הינו כדקלמן: "(א) התובע יליד שנת 1940. (ב) התובע עבד בתור פועל ייצור, במפעל ישאסבסט, מפעל איתנית דהיום, בנהריה, במשך כ - 11 שנים, החל מתאריך 24.8.1960 ועד ליום 30.11.1971. (ג) במשך כל תקופת עבודתו היה התובע חשוף לאסבסט. (ד) התובע עבד במשך כל תקופת עבודתו בארבע מחלקות: (1) צירה - מחלקה לייצור אביזרי אסבסט צמנט. (2) הצ"ק ייצור - מחלקה לייצור לוחות אסבסט צמנט. (3) הצ"ק עבוד - מחלקה לעיבוד לוחות אסבסט צמנט. (4) מצא - מחלקה לייצור צינורות אסבסט צמנט. (ה) בעבודתו עבד כל הזמן בחשיפה לאבק אסבסט יבש, אותו שאף כל הזמן לריאות. (ו) האבק הנ"ל כיסה את כל גופו של התובע, משום שמעבידתו לא סיפקה לו אמצעי מיגון מאבק האסבסט. (ז) התובע עבד ששה ימים בשבוע, תשע שעות לפחות ביממה, וכל הזמן הזה היה חשוף לאסבסט, לסיבי האסבסט ולאבק שלו. (ח) התובע לא השתמש באמצעי מיגון, משום שאלה לא סופקו לו על ידי מעבידתו. (ט) בשנת 1999 התגלתה אצל התובע מחלת סרטן הריאות". ההליך בבית הדין האזורי: בית הדין האזורי מינה כמומחה יועץ רפואי את פרופ' קרמר, אשר התבקש לקבוע, האם ישנו קשר סיבתי רפואי בין חשיפתו של המערער לאסבסט בעבודתו לבין המחלה בריאותיו. פרופ' קרמר חיווה דעתו, כי ייתכן והלימפומה הפוליקולרית שנמצאה בבית השחי השמאלי של המערער בשנת 1999 הופיעה על רקע הקרנה לגזזת שעבר בילדותו. באשר לגוש שנמצא בריאתו השמאלית של המערער בחודש מאי 2000, קבע פרופ' קרמר, כי ללא ביופסיה לא יוכל לקבוע את הקשר לאסבסט. פרופ' קרמר קבע, כי אם ימצא בבדיקת הביופסיה כי מדובר בלימפומה, אזי מסקנתו תהיה כי אין קשר לחשיפה לאסבסט, ואילו אם ייקבע כי מדובר בסרטן הריאה, הרי שהקשר ידוע ומוכח, ואף נקבע כמחלת מקצוע בקשר לחשיפה לאסבסט. בפני פרופ' קרמר הוצג חומר רפואי נוסף, אולם פרופ' קרמר קבע כי הוא אינו עונה על השאלה מהו הגוש הריאתי באונה השמאלית העליונה של המערער, והפנה את המערער לרופא המטולוג או אונקולוג, אשר יחווה דעתו בשאלה זו. בעקבות המלצה זו, המציא המערער לבית הדין האזורי את חוות דעתו של פרופ' מנחם בן שחר, שהוצגה בפני פרופ' קרמר, ממנה עולה כי מדובר בלימפומה- סרטן בלוטות הלימפה שהתפשט. פרופ' קרמר קבע, כי לאור זאת, הוא אינו יכול למצוא קשר בין החשיפה לאסבסט לבין גידול מן הסוג המצוי אצל המערער. בפני פרופ' קרמר הוצגה שאלת הבהרה נוספת בעקבות חוות דעתו זו. פרופ' קרמר קבע כי לדעתו, אין כל קשר בין התפתחות הלימפומה לבין החשיפה לאסבסט. לאחר קבלת תשובה זו, ביקש המערער לפסול את חוות דעתו של פרופ' קרמר. בקשתו זו נדחתה משקביעתו של פרופ' קרמר ברורה וסבירה, ולא נמצאו בה פגמים המצדיקים פסילתה. עוד ביקש המערער להתיר לו להגיש לפרופ' קרמר חוות דעת של מומחה מטעמו, פרופ' רביד, וכן שאלות הבהרה וחומר מקצועי נוסף. בקשה זו נענתה בחיוב. פרופ' קרמר שלל את חוות דעתו של פרופ' רביד, שנסמכה, לדעתו, על תיאורי מקרים קלושים. בהגדרות מחלות המקצוע של משרד הבריאות, כמו גם בספרות הרפואה, אין הכרה בלימפומה כקשורה לחשיפה לאסבסט, ועל מנת לבסס טענה כזו, נדרש מחקר פרוספקטיבי ולא תיאורי מקרים בודדים. בית הדין האזורי סמך ידיו על חוות דעתו של פרופ' קרמר, ועל חוות דעתו המשלימות, לפיהן אין קשר סיבתי בין חשיפת המערער לאסבסט בעבודתו לבין מחלת הלימפומה ממנה הוא סובל. זאת, בשל העובדה שחוות דעתו היו ברורות, עקביות, מבוססות וסבירות, ולא נמצא בהן כל פגם, ובשל העובדה שלא נמצאה כל סיבה להעדיף את חוות דעתו של פרופ' רביד על פני זו של פרופ' קרמר. על כן, דחה בית הדין האזורי את התביעה. ההליך בפנינו: בערעורו בפנינו טען המערער, כי שגה בית הדין האזורי עת העדיף את חוות דעתו של המומחה מטעמו על פני זו של המומחה מטעם המערער, מבלי שנימק מדוע עשה כן. בית הדין האזורי לא הפעיל את שיקול דעתו השיפוטי באשר לאפשרות השפעת החשיפה לאסבסט על היווצרות לימפומה, בהתחשב בעובדה שהוכחת עובדה במשפט אזרחי דורשת וודאות של למעלה מ-50%, בעוד שהוכחה בעולם המדע מחייבת רמת וודאות גבוהה הרבה יותר. זאת ועוד. המערער הפנה למקרה דומה, אשר נדון, בין היתר, בבג"צ, בו נקבע, במסגרת תביעת נזיקין, כי קיים קשר סיבתי רפואי בין חשיפה רבת שנים לאסבסט לבין להתפתחות מחלת לימפומה ממאירה, וזאת, למרות היעדרה של אסכולה רפואית מדעית מבוססת המאשרת קשר זה. בישיבת קדם הערעור ביקשנו מב"כ המערער להודיע האם מקובלת עליה הצעתנו לשקול מחיקת הערעור, תוך שמירת הזכות לטעון לקיום קשר סיבתי בין החשיפה לאסבסט לבין הלימפומה בתביעת נזיקין. ביום 2.7.2007 הודיעתנו ב"כ המערער כי היא מבקשת להמשיך בערעור, וכי אין למערער נימוקים נוספים להוסיף, פרט לאלה שפורטו בערעורו. אשר על כן, נקבע כי ב"כ המוסד תסכם טענותיה בכתב, וכי לאחר מכן יינתן פסק דין על בסיס החומר שבתיק. ב"כ המוסד טענה, כי לפי הפסיקה, ככל שאין בחוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין פגמים גלויים ואין היא בלתי סבירה, הרי שאין בסיס לפסילתה. באשר לפסק הדין אליו הפנה המערער בערעורו, טענה ב"כ המוסד, כי הוא אינו רלבנטי למקרה שבפנינו, שכן נאמר בו מפורשות שהתביעה הוגשה לאחר כשלון התביעה למוסד, כי הבג"צ נדחה בשל טענות פרוצדורליות וכי גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי השתמש בביטויים כמו "לא ניתן לשלול" ו"מתקבל על הדעת", ולא קבע קביעה מוחלטת באשר לקיום הקשר הסיבתי באותו עניין. בנוסף, מדובר במקרה שנדון בין השנים 1995-1999, ועל כן חוות דעתו של המומחה בענייננו, הנכונה לשנת 2005, היא ודאי מעודכנת יותר. דיון והכרעה: לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות, וכי דינו של פסק הדין של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. נוסיף, כי פרופ' קרמר נימק את מסקנותיו באופן בהיר וחד משמעי, ופירטן בהרחבה. פרופ' קרמר התייחס לשאלות ההבהרה הרבות שהופנו אליו על ידי המערער, כמו גם לחוות דעתו של פרופ' רביד, וחזר ונימק את קביעתו באשר לשלילת הקשר הסיבתי בין החשיפה לאסבסט בעבודתו של המערער לבין מחלת ריאותיו, תוך שהוא מתייחס אחת לאחת לטענותיו ולהוכחותיו של פרופ' רביד, ומפריכן. זאת ועוד. פרופ' קרמר הגיע למסקנתו בדבר היעדר הקשר הסיבתי הרפואי על פי הלך המחשבה המקובל בעולם הרפואי כיום, והידע הרפואי המצוי בידו. אשר על כן, לא ראה בית הדין האזורי כל סיבה אשר בגינה אין להסתמך על חוות דעתו של פרופ' קרמר, ואף אנו לא מצאנו כל טעות משפטית המצדיקה את התערבותנו בפסק דינו. בשולי הדברים נוסיף, כי ככל שאכן עבר המערער הקרנות נגד גזזת בילדותו, פתוחה בפניו האפשרות לפנות בתביעה למשרד הבריאות, על פי החוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994. 6. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות. ריאותרפואהאסבסט