פסק-דין השופט ח' מלצר: האם יורשיו, או מנהל העיזבון של מי שהגיש תביעה לפי חוק פיצוי לנפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 (להלן - החוק, או חוק הפיצוי לנפגעי גזזת) רשאים להמשיך ולנהל את תביעתו על פי החוק גם לאחר פטירתו, אף אם טרם התקבלה החלטה סופית בתביעתו? זו השאלה העומדת לפנינו בעתירה זו, שהוצא בה צו-על-תנאי. העתירה מכוונת כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ב-ע"ע 1518/04 עזבון המנוח מאיר אלבז ז"ל נ' מדינת ישראל - המרכז הארצי לפיצוי נפגעי גזזת (לא פורסם, 15.9.2005) (להלן - פסק הדין, או עניין אלבז), אשר במסגרתו נדחה הערעור על פסק-דינו של בית הדין האזורי בחיפה ב-ע"ב 2201/03 ובגדרו נקבע, בין היתר, כי חוק הפיצוי לנפגעי גזזת איננו מזכה בגימלה, תובעים אשר נפטרו טרם שנקבע שיעור נכותם בוועדה הרפואית הפועלת מכוח החוק. יוער כי פסק דין זה שייך ישירות לענייננו מכוח הסכמה דיונית של העותרים 2 ו-3 והמשיבה 2 בעתירה שלפנינו, במסגרת ההליכים שהם ניהלו בבית הדין האיזורי לעבודה בחיפה, הסכמה שעל פיה האמור בפסק הדין יחול עליהם. נוכח העובדה שהנושאים העולים בעתירה מורכבים מעט, הרי שעל מנת לרדת לשורש הדברים נציג ראשית לכל דברי רקע רלבנטיים. העתירה והשתלשלותה המנוחה המנוחה, שעיזבונה הוא העותר 2, הגישה בתאריך 19.7.01 תביעה לפיצוי על פי חוק הפיצוי לנפגעי גזזת. המנוחה נפטרה בתאריך 10.12.2001, כ-5 חודשים לאחר הגשת התביעה וטרם שהיה סיפק בידה להופיע בפני ועדת המומחים הפועלת מכוח החוק (ותפקידה לקבוע אם מגיש התביעה הוא מי שניתן לו טיפול בהקרנה). יצוין, כי למנוחה נשלח זימון להופיע בפני ועדת המומחים - לתאריך 21.3.02 (כ-8 חודשים לאחר הגשת התביעה). הזימון יצא כבר לאחר מותה של המנוחה כיוון שלמשיבה לא היה ידוע על דבר מותה. לאחר פטירתה של המנוחה הגיש, בתאריך 12.3.02, האלמן שלה, הוא העותר מס' 3 (להלן - העותר), תביעת שאירים מכוח סעיף 10 לחוק, אשר התקבלה ובמסגרתה קבעה ועדת מומחים שלמנוחה אכן ניתן בשעתו טיפול בהקרנה וועדה רפואית מצאה כי מחלתה המנויה בתוספת לחוק גרמה למותה. לאחר שהעותר קיבל את מענק השאירים, בתאריך 6.12.02, הפסיקה המשיבה 2 (להלן - המשיבה, או המדינה), בתאריך 10.12.02, את הטיפול בתביעתה של המנוחה, שכאמור בירורה לא נסתיים עובר למותה בועדות השונות שהוקמו לצורך זה מכוח החוק. על החלטה זו של המדינה "לסגור" את תיק התביעה הוגש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. במסגרת ההליך שהתנהל בבית הדין האזורי הגיעו, כאמור, הצדדים שם להסכמה דיונית (להלן - ההסדר הדיוני) ולפיה הערעור שהגישו העותרים יימחק וכי פסק הדין שיינתן בעניין אלבז הנ"ל (שהיה באותה עת תלוי ועומד) - יחול על המקרה שלפנינו. עוד הסכימו הצדדים כי אם בפסק הדין בעניין אלבז לא תימצאנה תשובות לנסיבות הערעור בעניינה של המנוחה - שמורה לעותרים הזכות לחדש את ערעורם. לאחר הסכמה זו פסק בית הדין האזורי לעבודה בחיפה בתביעת אלבז. בית הדין האזורי הנכבד אימץ בפסק דינו את עמדת המדינה בקובעו כי תובע שנפטר במהלך הליכי בירור תביעתו מכוח חוק הפיצוי לנפגעי גזזת- אין להמשיך ולברר את תביעתו וזאת בהתאם לאמור בסעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), החל על תביעה שכזו, בשינויים המחוייבים, נוכח הוראות סעיף 19 לחוק הפיצוי לנפגעי גזזת, כפי שבית הדין פירשם. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, שדחה אותו ואימץ את נימוקי פסק הדין של בית הדין האיזורי. אשר על כן, בשים לב להסדר הדיוני שבין הצדדים לעתירה שלפנינו, חלה ההכרעה בעניין אלבז גם על עניינם של העותרים 2 ו-3 שבכאן, ואולם הם לא השלימו עמה ועתרו לבית משפט זה כנגדה. לעתירתם צורפה כעותרת מס' 1 גם העמותה לקידום ענייני מוקרני הגזזת, שהיא עמותה רשומה (עמותה מס' 1-663-036-58), ומטרתה לקדם את ענייניהם של מוקרני ו/או נפגעי מחלת הגזזת. העותרים טוענים כי על בית משפט זה להתערב בהלכה העולה למעשה מפסק הדין בעניין אלבז, שכן אי התערבות בו תנציח, לשיטתם, טעות משפטית הגוררת שלילת תשלומים המגיעים כדין מכוח החוק לציבור גדול של נפגעי הקרנות הגזזת ויורשיהם, בהם העותרים 2 ו-3. העותרים מדגישים עוד כי אין זה סביר, לגישתם, להתלות את זכאותם בפועל של נפגעי הגזזת לתשלום מכוח החוק בגורם שמצוי כולו בשליטתה הבלעדית של המשיבה והוא משך זמן בירור התביעה לפי החוק. לגופו של עניין טוענים העותרים כי פרשנות המדינה לחוק הינה פרשנות דווקנית המביאה לתוצאה קשה, שכן בירור התביעה על פי החוק אורך זמן רב (לעיתים עד שלוש שנים) וכך נוצר מצב שבו זכאים פוטנציאליים רבים אינם מגיעים למימוש זכותם על פי החוק ונפטרים במהלך ההליך. עוד טוענים העותרים כי פרשנות החוק, כפי שאומצה על ידי בתי הדין לעבודה, יוצרת הפליה בין נפגעי הגזזת לבין נכים המוכרים ככאלה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן - חוק הנכים), וכן ביחס למדיניות שנוקט בה המוסד לביטוח לאומי בתביעות המוגשות לו מכוח עילה של נכות כללית, במסגרתן הוא מאפשר המשך בירור התביעה גם לאחר מות הנכה נוכח תפיסתו שההכרה בזכאותו של הנכה הינה הצהרתית בלבד, שכן הזכאות מתגבשת עם התקיימות התנאים המזכים, גם אם זו טרם הוכרה. העותרים טוענים איפוא בהקבלה כי מרגע שנקבע על ידי ועדת מומחים (ולו בדיעבד לאחר המוות) כי לתובע ניתן טיפול בהקרנה במשמעות החוק -יש להמשיך ולראות בו כתובע, ואין בפטירה כדי לשנות מסטטוס זה. הנה כי כן, לשיטת העותרים זכאות המנוחה לתשלומים מכוח החוק התגבשה כבר במועד חקיקת החוק, או למצער, במועד הגשת תביעתה, שכן כל מה שנותר למנוחה לעשות טרם שנפטרה, על מנת לקבל את המגיע לה, היה לעבור ועדת מומחים ו-וועדה רפואית, שהיתה קובעת אם מחלתה היא זו המנויה בתוספת לחוק וכן את שיעור הנכות שנבע ממחלתה (ממנה מתבקשת הזכות לגימלה). העותרים מדגישים בהקשר זה כי תביעתה של המנוחה לא נדחתה, אלא שבירורה לא הושלם בשל איטיות פעילותו של המנגנון המינהלי המטפל בסוג זה של תביעות. לחילופין טוענים העותרים כי הם זכאים להמשיך בניהול התביעה וכן לקבל התשלומים המובטחים בחוק - מכוח מעמדם כיורשים, בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק הירושה , התשכ"ה-1965. עמדת המדינה גורסת כי אין להתערב בפסק הדין, נשוא העתירה, שכן המדובר בסוגיה מובהקת מתחום הביטחון הסוציאלי, אותה ייעד המחוקק מלכתחילה לבחינה ממצה במערכת בתי הדין לעבודה דווקא. המשיבה מוסיפה וטוענת כי לא נפלה כל טעות בפסק הדין, וודאי לא נפלה בו טעות משפטית מהותית, המצדיקה התערבות בפסק הדין על ידי בית המשפט הגבוה לצדק. לגופו של עניין סומכת המשיבה ידיה על הפרשנות המשפטית לחוק הפיצוי לנפגעי גזזת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה. מעבר לכך טוענת המדינה כי על בית משפט זה להביא בחשבון, בבואו לפרש את החוק, גם את המשמעות הכלכלית של הפרשנות המוצעת על ידי העותרים לחוק הפיצוי לנפגעי גזזת. המדינה טוענת כי ההערכה של הגורמים המקצועיים הנוגעים בדבר הוא כי עד עתה הוגשו תביעות לפי החוק על ידי אחוז קטן יחסית של מוקרני גזזת (כ-20% בלבד) וכי העלות המוערכת של הפרשנות המוצעת על ידי העותרים רק לגבי אוכלוסיית התובעים הללו (שלא לדבר על אלה שטרם תבעו) הינה כ-70 מיליון שקלים. באשר לטענה בדבר משך הזמן שבין הגשת התביעה לבין ההחלטה בה, טוענת המדינה כי מדיניות ועדת המומחים השתנתה לאחרונה והיא משתדלת עתה להקדים את הדיון בעניינם של תובעים מעל גיל 65, או של כאלה הנמצאים במצב רפואי קשה. המדינה מדגישה כי אף שהמנוחה נפטרה לפני שהוחלה המדיניות האמורה של ועדת המומחים, הרי שהיו אמורים לחלוף שמונה חודשים בין מועד הגשת תביעתה לבין מועד הדיון שנקבע בפני הוועדה (ואשר לא התקיים לבסוף עקב פטירתה), וזהו זמן סביר בנסיבות. במהלך הדיון שהתקיים בעתירה, לאחר שהוצא בה צו על תנאי, התעוררה סוגיה אגבית נוספת, והיא האם על המדינה לפנות באופן יזום ואישי לכל מי שעברו טיפולים בהקרנה בעבר (ופרטיהם בידיה) וליידע אותם על אפשרות הגשת התביעה. התברר כי ועדה ציבורית שדנה בנושא המליצה שלא לעשות כן, כאשר הטעם העיקרי לכך הוא החשש כי פניה שכזו עלולה לזרוע במוקרני הגזזת (שלא כולם חלו) חרדה ופניקה שלא לצורך. לאחר שהוצגו העובדות הכרונולוגיות הרלבנטיות, יש צורך עדיין לסקור את התשתית הנורמטיבית העומדת בבסיס העתירה - כדי שטיעוני הצדדים יובנו לאשורם. זאת נעשה עתה. הרקע הנורמטיבי ופרשנות החוק בבית הדין לעבודה חוק פיצוי לנפגעי גזזת נחקק בשנת 1994 ונכנס לתוקפו בתאריך 1.1.1995. סעיף 1 לחוק קובע כי נפגע הוא מי שועדת מומחים קבעה שניתן לו טיפול בהקרנה וועדה רפואית, או ועדה רפואית לעררים, קבעה שלקה במחלה (אחת המחלות המנויות בתוספת לחוק) והוא נמצא בישראל. בחוק נוסדו שלוש ועדות: ועדת מומחים שתקבע כי הפונה עבר טיפולי הקרנה (בתקופה הנקובה בסעיף 1 לחוק מתאריך 1.1.46 ועד תאריך 31.12.60) וועדה רפואית, או ועדה רפואית לעררים, שתקבע אם לקה התובע באחת המחלות המנויות בתוספת לחוק, וכן תקבע את אחוזי הנכות של התובע הנובעים מן המחלה. נפגע שנקבעו לו אחוזי נכות של 40% או יותר, זכאי לקבל מהמדינה פיצוי חד-פעמי בהתאם לגובה אחוזי הנכות שנקבעו לו (סעיף 2 לחוק). כמו כן מי שהוגדר כנפגע על פי החוק ועקב המחלה שבה לקה נקבעו לו 40% נכות או יותר, זכאי גם לקיצבה חודשית בהתאם לגובה אחוזי הנכות שנקבעו לו (סעיף 3 לחוק). זאת ועוד - נפגע שנקבעו לו פחות מ-40% נכות ולא פחות מ-5% נכות זכאי למענק במקום קיצבה (מכוח סעיף 4 לחוק). החוק אף מקנה זכויות לשאירים: שאיריו של נפגע (שהוכר כמוקרן גזזת על ידי ועדת המומחים), אשר ועדה רפואית קבעה כי מחלה המנויה בתוספת לחוק גרמה למותו רשאים להגיש תביעת שאירים על פי סעיף 10. סעיף 19 לחוק הפיצוי לנפגעי גזזת החיל לתוך החוק, בשינויים המחויבים, מספר הוראות מחוק הביטוח הלאומי, ובהן את סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כדלקמן: "הזכאי לגמלה בכסף, שנפטר בלי שגבה את מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאיריו כמשמעותם בפרק י"א, על אף הוראות סעיף 303(ג)" (הקובע כי: זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה ). סעיף 18(ב) לחוק הפיצוי לנפגעי גזזת קובע בנוסף לכך כדלקמן:"תשלום המשולם לפי חוק זה אינו ניתן להעברה, לערבות, או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות לפי פסק דין של בית דין מוסמך" (ואולם סעיף בדומה לסעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי - לא נכלל בו). בית הדין האזורי בחיפה, בפסק דינו הרלבנטי לנשוא העתירה, ניתח את סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי וסקר את פסיקת בתי הדין לעבודה ביחס לסעיף זה. בסופו של דיון הוא מצא כי הפרשנות שניתנה לסעיף גורסת כי על מנת להיכלל בגדרו, הזכות לגימלה צריכה להיות מוכרת עוד בחייו של התובע. מכאן שרק אם נותר חוב גימלה שהתגבש וטרם נגבה (ראו את פסק הדין המנחה לעניין זה: דב"ע נב/65-0 עזבון המנוח מרקו ויינטראוב ז"ל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 171) - יחול סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי. באשר ליישום סעיף זה ופרשנותו לגבי חוק הפיצוי לנפגעי גזזת, קבע בית הדין כי יש לבחון האם התקיימו בתובע קודם שנפטר, התנאים הקבועים בסעיפים 2 או 3 לחוק. לצורך כך, דרוש שוועדת מומחים תקבע כי התובע עבר טיפולי הקרנה וגם שוועדה רפואית תמצא כי התובע חלה באחת המחלות המנויות בתוספות וייקבעו לו אחוזי נכות. הערה: בכל מקום בפסק דין זה בו מדובר בלשון זכר - גם לשון נקבה במשמע, אלא אם כן הקשר הדברים מחייב אחרת. רק בהתקיים התנאים המזכים, כך קבע בית הדין האיזורי לעבודה, ניתן לומר כי התבססה זכאותו של הפונה לגימלה מכוח החוק, ועל כן תובע שנפטר במהלך הליך בירור תביעתו טרם שנקבע כי חלה במחלה המנויה בתוספת לחוק, או שנקבעו לו אחוזי נכות, איננו נחשב עדיין כמי שהוא זכאי לגימלה מכוח החוק, במשמעות של סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי, החל כאמור על ענייננו. הנה כי כן יורשיו של תובע שכזה לא יכולים לבוא במקומו כי לגביו טרם נוצר חוב לגבי תשלום הגימלה במשמעות סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי. בית הדין הארצי לעבודה אימץ בעניין אלבז את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה - מטעמיו, והסוגיה הניצבת בפנינו איפוא עתה היא האם יש מקום להתערבות של בית משפט זה בהלכה העולה למעשה מפסיקה זו. בכך נדון להלן. דיון והכרעה לשיטתי לא נפלה טעות משפטית בפסק הדין בעניין אלבז ומכאן שאין מקום להתערבותו של בית משפט זה בנושא, הן בכלל והן בפרט, בהתאם למבחנים שנקבעו לצורך כך בהלכת חטיב (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986). עיינו גם: בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(4) 443, 453 (2003)). מסקנה זו יש לסייג ולא להחיל אותה על אותם מקרים מיוחדים שבהם התנהלותה המעכבת מאוד של המדינה היא שהביאה לכך שלא התקבלה החלטה סופית בתביעה שהוגשה על ידי נפגע גזזת (שמטבע הדברים איננו צעיר עוד), אגב מודעות לעובדה שהטיפול בעניין נמשך זמן רב ביותר מעבר לסביר (מה שלא אירע במקרה של תביעת המנוחה). עתה אביא את הטעמים למסקנותיי. לצורך הכרעה בעתירה שלפנינו עלינו לבחון אם החוק מקנה ליורשים (או למנהלי העיזבון) של נפגעי הגזזת אפשרות "להיכנס בנעליהם" של הנפגעים ולהמשיך את תביעתם. מעיון בחוק הפיצוי לנפגעי גזזת מסתבר כי החוק איננו מתייחס לסוגיה זו במפורש, אלא נותן לנו שני "סימני דרך" לפתרון: האחד בסעיף 8(ב) לחוק (המפנה גם לסעיף 10 לחוק) והאחר בסעיף 19 לחוק. נדון איפוא בתחילה בשתי ההוראות הללו ולאחר מכן - אם לא נמצא בהן תשובה מספקת - נבחן הדבר גם באספקלריה של עקרונות כלליים. סעיף 8(ב) לחוק קובע כי ועדת המומחים תדון בתביעה ותקבע אם לתובע, או לאדם שמכוחו מוגשת תביעת שאירים, כאמור בסעיף 10 לחוק (להלן - תביעת שאירים) ניתן טיפול בהקרנה. מכאן מתבקש לכאורה שהחוק מבחין רק בין שני סוגים של תביעות: תביעה שבה הטוען לפגיעה הוא עצמו תובע, או תביעת שאירים הבאים מכוחו של אדם כאמור. דא עקא שסעיף 8(ב) הנ"ל לא עוסק (וממילא לא נותן תשובה ממצה) לסיטואציה המיוחדת שעניינה באדם שהגיש תביעה להכרה כנפגע ונפטר תוך כדי הטיפול בתביעתו. ממילא אין בסעיף האמור תשובה לשאלה האם תביעה כאמור היא בגדר עזבונו של אדם - העוברת ליורשיו. נוכח ניתוחנו זה - יש לבדוק שמא לאמור בסעיף 19 לחוק יש נגיעה לסיטואציה מיוחדת זו ובכך נעסוק מיד בסמוך. סעיף 19 לחוק מחיל כאמור על תביעה לפי החוק מספר סעיפים מחוק הביטוח הלאומי, בשינויים המחויבים, ובהם את סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי, אשר מתייחס למצב שבו נפטר מי שזכאי לגמלה בכסף, מבלי שגבה את מלוא הגמלה המגיעה לו. במצב דברים זה, חוב הגמלה ישולם לשאיריו, כחריג להוראה המצויה בסעיף 18(ב) לחוק הפיצוי לנפגעי גזזת ועל אף העובדה שבסעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי נקבע מפורשות (מה שאין כך בענייננו) כי זכות לגמלת כסף לפי חוק הביטוח הלאומי איננה עוברת בירושה . מפאת חשיבותו של סעיף 308 לדיוננו, נצטט את לשונו שוב, תוך הדגשות רלבנטיות: "הזכאי לגמלה בכסף, שנפטר בלי שגבה את מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאיריו כמשמעותם בפרק י"א, על אף הוראות סעיף 303(ג)" הנה כי כן, במקרה שלפנינו, זכאות לגמלה בכסף, על פי החוק, מותנית בראש ובראשונה בהתקיימותם של מספר תנאים מצטברים (ראו: הגדרת "נפגע" בסעיף 1 לחוק): א. ועדת מומחים קבעה שניתן לתובע טיפול בהקרנה; ב. ועדה רפואית, או ועדה רפואית לעררים, קבעה שלקה במחלה (מבין אלה המנויות בתוספת); ג. התובע נמצא בישראל. חוזרת איפוא קושיה לדוכתא - האם ניתן לראות במנוחה ובנפגעים אחרים שכמותה כמי ש"זכאים" לגמלה בכסף, אשר לא גבו את מלוא הגמלה המגיעה להם במשמעות סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי, בשינויים המחויבים לענייננו? לתפיסתי, התשובה היא שלילית, בכפוף למצער למצב חריג ומיוחד שבו עקב התנהלות מעכבת מאוד של המדינה התמשכו ההליכים יתר על המידה , הרבה מעבר לסביר, נושא שאדון בו בפיסקאות 26-24 שלהלן. עתה אבהיר ואנמק. ככלל, ניתן לחלק, בהתייחס לחוק, את מי שניתן לטעון לגביהם כי היו נפגעי גזזת ונפטרו - לארבע קטגוריות: (א) מי שלא הספיקו להגיש תביעה בחייהם. (ב) מי שהגישו תביעה וטרם הופיעו בפני ועדת מומחים לפני מותם. (ג) מי שוועדת המומחים קבעה שעברו טיפול בהקרנה, במשמעות החוק, אך עניינם לא נדון בפני הועדה הרפואית טרם מותם, או שזו דחתה את תביעתם וערעורם לא נדון בפני ועדה רפואית לעררים עובר למותם. הערה: קטגוריה זו כשלעצמה כוללת מספר תתי-מקרים, שיתכן ויש מקום לאבחן ביניהם ואולם מאחר והעניין לא עלה במסגרת העתירה - נשאיר את הבחנות המשנה השונות בצריך עיון. (ד) מי שוועדת המומחים קבעה שעברו טיפול בהקרנה, במשמעות החוק, והועדה הרפואית, או ועדה רפואית לעררים, קבעה שלקו במחלה המנויה בתוספת וכן אישרה להם אחוזי נכות, שמזכים לגימלת-כסף במשמעות החוק (להלן - אחוזי נכות מזכים). על פני הדברים נראה כי המשותף לכל אחד מהבאים בגדרי אחת מן הקטגוריות (א)-(ג) שלעיל הוא שלכאורה לא התקיימו בהם התנאים המקימים "זכאות" על פי החוק (וממילא לא התגבש עדיין כלפיהם חוב כלשהו לגימלת כסף), דהיינו: קביעה של ועדת המומחים כי התובע עבר טיפול בהקרנות וקביעה של הוועדה הרפואית הרלבנטית כי לקה במחלה המנויה בתוספת לחוק, בצירוף אחוזי נכות מזכים. אין לקבל פרשנות אחרת, אשר לפיה עצם הגשת התביעה לפי חוק הפיצוי לנפגעי גזזת - היא שמקימה את הזכאות לגמלה, שאם תאמר כן תאיין את הפרשנות המתבססת על לשון החוק, המפרטת בדיוק - בסעיף ההגדרות - מיהו "נפגע" ולאחר מכן מונה את התנאים המזכים לפיצוי חד פעמי (סעיף 2 לחוק), לקיצבה חודשית (סעיף 3 לחוק), או למענק במקום קיצבה (סעיף 4 לחוק). בהקשר זה יצוין כי כבר נאמר בעבר כי סעיף הגדרות בחוק איננו קובע כיצד יש לפרש, אלא מהו הפירוש (אהרון ברק פרשנות במשפט, כרך ב' (פרשנות החקיקה) 138 (תשנ"ג)). ויוער, מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם האופן שבו פורש סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי בפסיקת העבודה, שקבעה כי רק זכות שהתגבשה, ולא זכות ערטילאית, מאפשרת תשלום החוב שנוצר לשאירים (ראו: דב"ע נב/36-0 עזבון המנוח מרקו ויינטרוב נ' המוסד פד"ע לא 289; ב"ל (ת"א) 367/03 שיוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 25.6.2006)). התוצאה הנ"ל מתבקשת גם מעקרונות כלליים, שכן זכות התביעה שמכוח החוק כאן נראית כזכות שהיא "לבר העיזבון" במשמעות ההבחנות אותן הציע פרופ' טדסקי במאמרו: זכויות מלבר לעיזבון משפטים יא 20 (1981). מכאן שסעיף 1 לחוק הירושה , התשכ"ה-1965 ככזה - לא חל עליה. היא אף נראית כ"זכות אישית", שאיננה ניתנת להמחאה, שכן ממהותה (כמבואר להלן) מתבקשת הגבלת עבירותה, וכך הדבר אף ביחס לתשלומים הנובעים הימנה, שעבירותם הוגבלה במפורש לפי הדין (ראו: סעיף 18(ב) לחוק). עיינו: שלום לרנר המחאת חיובים 256-229 (2002); השוו: דעת הרוב ב-ד"נ 16/82 פקיד השומה, ת"א נ' לידור, פ"ד לט(2) 757 (1985). עתה נדון בסוגיות נוספות שהעלו העותרים כתימוכין לגישתם ונראה כי אין בהן כדי לשנות מהמסקנה הנ"ל. מענק השאירים העותרים מעלים את השאלה האם יורשי הנפגע יכולים להיבנות, לצורך קבלת מענק וקיצבה שהיו מגיעים לנפגע אילולא נפטר, מהחלטה שתתקבל בתביעת השאירים מכוח סעיף 10 לחוק? הטיעון מתנתב כך: על מנת לקבל מענק שאירים, צריך שוועדה רפואית תקבע כי מחלה המנויה בתוספת לחוק גרמה למותו של נפגע. כזכור, נפגע מוגדר בסעיף 1 לחוק כמי שועדת מומחים קבעה שניתן לו טיפול בהקרנה, אשר וועדה רפואית, או ועדה רפואית לעררים, קבעה שלקה במחלה (מבין אלה המנויות בתוספת) ושנמצא בישראל. למעשה, על מנת לקבל מענק שאירים, נערך בירור דומה לבירור שנערך בבחינת תביעתו של מי שטוען שהוא נפגע גזזת (בצירוף התנאי שמותו של הנפגע נגרם מהמחלה). הטענה איפוא היא כי אם ממילא מתכנסות אותן ועדות בעניינו של מי שנפטר, לגבי מענק השאירים - מדוע שהכרעותיהן וקביעותיהן לא יוחלו בדיעבד גם לגבי תביעתו ה"רגילה" של אותו נפגע? התשובה המסתברת לכך היא שיש להבחין בין מענק השאירים לבין הקיצבה והמענקים המגיעים לנפגע עצמו וזאת בשים לב לתכלית החוק ולפרשנות שיש לנקוט לגביו, כמבואר להלן. מטרת החוק הינה לפצות על פי הדין (אך במהות של לפנים משורת הדין), את מי שעברו טיפולים באמצעות הקרנות כנגד מחלת הגזזת על ידי המדינה, או מוסדות שפעלו מטעם המדינה, או בתאום עמה (ראו: בג"ץ 625/06 העמותה לקידום מוקרני הגזזת נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (לא פורסם, 2.8.2007); ע"א 9106/07 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' פז (לא פורסם, 6.1.2009) (להלן - ענין פז)). הצורך בחקיקת החוק נבע, בין היתר, מכך שבפסיקה נקבע כי המדינה, או המטפלים מטעמה, או בתיאום עימה - בעיקרון לא התרשלו בכך שטיפלו במחלת הגזזת באמצעות הקרנות, שכן באותה עת הרוב בקהילה הרפואית סברו שזו הדרך הראויה לטפל במחלת הגזזת (ראו: עניין פז, פיסקה 7 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל; ת"א (ירושלים) 350/92 דהאן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 9.9.1996)). הנה כי כן מדובר בחוק שתכליתו סוציאלית ונועד לסייע כלכלית לאותם מטופלי הקרנות, המתמודדים עם המחלות הקשות שבהן לקו (מבין אלו המפורטות בתוספת לחוק), ככל שלקו בהן. בעניין פז נקבע על ידי השופטת ע' ארבל, כי נוכח תכליתו הסוציאלית של החוק, יש לפרשו בגישה כזו שאיננה מונעת מן הנפגע פיצוי כלשהו (יוער עם זאת כי הדברים נאמרו ביחס לפרשנות סעיף 11 לחוק ולאפשרות העומדת בפני נפגע גזזת לתבוע את המדינה גם במסלול נזיקי רגיל). לתפיסתי, במקביל לגישה פרשנית זו, יש להביא בחשבון גם את ייחודיותו של חוק הפיצוי לנפגעי גזזת, המאפשר, כאמור, פיצוי שהוא למעשה במהות בגדר "לפנים משורת הדין" לאותם נפגעים, שיתכן ולא היו זוכים לפיצוי כלל במסלולים המשפטיים הרגילים אילולא החוק וכן לשקול את המסגרת והמשמעויות השונות של ההתחייבות שנטלה על עצמה המדינה בחקיקת החוק, גם אלה הכספיות. לאור תפיסה זו -גישה פרשנית, שתוביל למסקנה כי יורשיו של הנפגע רשאים להיכנס בנעליו מכח החוק ולהמשיך ולנהל את תביעתו - נראית מרחיבה מדי. לשיטתי, עצם הענקת מענק השאירים לשאיריו של הנפגע, שהלך לעולמו, מגשימה את התכלית הסוציאלית של החוק ומסייעת לבני משפחתו של נפגע שנפטר כתוצאה ממחלה המנויה בתוספת לחוק - להתמודד, כלכלית, עם הקשיים שנוצרו להם ככאלה עקב מחלת הנפגע. בהיבט אחר הדבר גם עולה בקנה אחד עם העמדה הפרשנית שאומצה על ידי השופטת ע' ארבל, בעניין פז, ולפיה יש לפרש את החוק כך שלא תישלל מנפגעי ההקרנות פיצוי כלשהו, שכן בנקיטה בדרך זו נשמרת זכותם של השאירים לפיצוי כספי מסוים (אף אם לא מלא). גישה זו הולמת גם את הכלל הרווח בחקיקה הסוציאלית, בדבר אי העברת זכות לגימלה - בירושה , המבוטאת למשל, בסעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי. אמנם סעיף זה לא הוחל כאמור במישרין על חוק הפיצוי לנפגעי גזזת, ואולם סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי, שהוחל לענייננו בחוק, בשינויים המחויבים, מתייחס לנושא העברת הזכות בירושה ומהווה חריג מסוים ומוגבל לכלל האמור (הדבר בא לידי ביטוי בכך שמצוין בלשון סעיף 308 הנ"ל, שהוא בא לקבוע כלל "על אף הוראות סעיף 303(ג)"). יוער, כי בבסיס כלל זה, בדבר אי העברת זכות לגימלה בירושה , היכולה להילמד - על פי פרשנות מסוימת - גם מהוראת סעיף 18(ב) לחוק - ניצבת תכלית הקיצבה החודשית, שהיא לספק את צרכי מחייתו השוטפים של הזכאי לגמלה (השוו: דב"ע נו/173-0 המוסד לביטוח לאומי נ' עזבון המנוחה לאה נאור, פד"ע ל 129 (1996)). מכאן שעם מותו של התובע בטל צורך זה (אלא אם כן נוצר - עוד בחייו - חוב מגובש לגביו כתוצאה מהכרתו כזכאי, דהיינו שנפטר לאחר שאושר כזכאי וטרם שקיבל בפועל תשלומים המגיעים לו עד אותה עת; זוהי למעשה קטגוריה (ד) הנזכרת בפיסקה ?17 שלעיל). טעם נוסף וחשוב המצדיק מסקנה זו יידון בסעיף ?21 שלהלן, אגב הבחנה שבין חוק הפיצוי לנפגעי גזזת לבין חוק הנכים. שלילת ההקבלה לחוק הנכים טענות נוספות שאותן מעלים העותרים הן כי סעיף 39א לחוק הנכים, הדומה מעט בנוסחו לסעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי (וקורא כך: "נפטר נכה ובשעת מותו הגיעו לו תשלומים מכוח החוק, ישולמו הסכומים על אף האמור בדיני הירושה , לידי מי שהנכה הורה בכתב לקצין התגמולים; לא הורה - ישולמו לבן-זוגו, ובאין בן-זוג - ליורשיו"), פורש בפסיקה כמאפשר ליורשי נפטרים להיכנס בנעליהם ולהמשיך בהליכי תביעה בשמם. בכל הנוגע לטענה זו - מקובלת עלי עמדת המדינה ולפיה יש להבחין בין חוק הנכים לבין חוק הפיצוי לנפגעי גזזת וכי להבחנה זו השפעה על האפשרות להקיש מסעיף 39א לחוק הנכים לענייננו. הטעם להבחנה נעוץ בכך שחוק הנכים הוא המסלול הבלעדי הפתוח בפני מי שנפגע בעת שירותו הצבאי, שכן סעיף 6 לחוק הנזקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב - 1952 מונע כל אפשרות להגיש תביעה כנגד המדינה במסלול נזיקי "רגיל" (השוו גם: ע"א 303/75 מדינת ישראל נ' רפאל, פ"ד כט(2) 601, 605 (1975); ע"א 507/79 ראונדאף נ' חכים, פ"ד לו(2) 757, 799 (1982); רע"א 11990/04 מדינת ישראל - משרד הבטחון נ' שוורץ (לא פורסם, 31.12.2008)). אשר על כן, בחוק הנכים אומץ ההסדר המקובל בדין הנזיקי הכללי, הבא לידי ביטוי בסעיף 19 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המורה כדלקמן: "נפטר אדם - כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי העניין". מאידך גיסא בחוק הפיצוי לנפגעי גזזת - משפטית לא ננעלה הדרך מנפגע, או משאיר שלו, להגיש תביעה לפיצויים גם מכוח חוק אחר, ובלבד שלא יפרע פעמיים (ראו: סעיף 11 לחוק וכן בעניין פז, דעת הרוב של השופטת ע' ארבל בהסכמת השופט ס' ג'ובראן. המשנה לנשיאה, א' ריבלין העדיף להשאיר שם סוגיה זו בצריך עיון, אך נטה לדעה שהתנאי הוא שלא יהיה מצב של כפל תביעות). להבחנות אלו ולמשמעותן ביחס להוראות מעין אלו - השוו גם לאמור ב-בג"ץ 166/05 המועצה האיזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(2) 481, 621-620 (2005). הנה כי כן לפי שיטת הרוב בענין פז - ליורשים פה יש פתרון לבר החוק, שכן אפילו שתביעת הנפגע שמכוח החוק (שלא הסתיימה בקביעת אחוזי נכות מזכים) - מופסקת עם מותו, הם רשאים עדיין לתבוע מכוח פקודת הנזיקין בשם העיזבון (ככל שיש להם עילה), ובלבד שלא יפרעו פעמיים (והכל במגבלות סעיף 11 לחוק). שלילת טענת ההפליה ביחס למדיניות הננקטת בביטוח הלאומי לגבי תובעי נכות כללית שנפטרו טענה אחרת שמעלים העותרים עניינה בהפליה שהם טוענים לה, ביחס שננקט כלפיהם - בהשוואה למדיניות שנוהג בה הביטוח הלאומי בכל הנוגע לתביעות נכות כללית. ממכתבה של מנהלת תחום מיכון ותשלומים (נכות) במוסד לביטוח לאומי, גב' יפה פלולי, המצורף לעתירה כנספח י', עולה כי הביטוח לאומי מוכן להוסיף ולטפל בתביעות נכות כללית שהוגשו על ידי זכאים ונפטרו במהלך הבירור ואף מוכן לקבל תביעות שהוגשו על ידי יורשי הנכה אחרי הפטירה (על אף הוראות סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי). עם זאת, על פי מדיניות המוסד, בנסיבות שבהן הנכה איננו עוד בחיים ולא ניתן להגיע להחלטה על סמך המסמכים הרפואיים והאחרים שהגיש - התביעה נדחית ומופסק הטיפול בה. עמדת המדינה גורסת כי המוסד לביטוח לאומי פועל במישור זה לפנים משורת הדין ואין להחיל את מדיניותו זו - במקרה שלפנינו. הנני סבור כי עמדה זו אכן ניתנת להצדקה ומספר טעמים לדבר: טעם ראשון, נעוץ בהבדל שבין הגמלאות והתשלומים השונים המשתלמים מכוח שני החוקים והתכלית שבבסיסם. טעם שני עניינו בכך שבעוד שגמלת נכות כללית הינה "גמלה גבייתית", המושתתת על שיטת מימון שבסיסה הוא תשלום חובה של דמי הביטוח הלאומי, הקיצבה והמענק מכוח חוק הפיצוי לנפגעי גזזת הינן "לא גבייתיות", והן משתלמות מאוצר המדינה ללא שקדמה להם גבייה כלשהי (להבחנה זו - ראו: יצחק אליאסף, הביטוח הלאומי בישראל שנתון משפט העבודה - ד', 9, 19-16 (תשנ"ד)). שיטות המימון השונות משליכות על הקושי הקיים בחיוב המדינה לנקוט גם גישה של לפנים משורת הדין במקרה של חוק הפיצוי לנפגעי גזזת, שכן המדובר בהגדלה תקציבית משמעותית ביותר, שלא נצפתה מראש על ידי המחוקק ועל ידי האוצר. טעם שלישי יסודו בכך שבביטוח הלאומי תשלום רטרואקטיבי ניתן למספר חודשים בלבד, בו בזמן שבהתאם לחוק הפיצוי לנפגעי גזזת, כפי שהוא מיושם, הזכאות לגימלה ניתנת מהיום בו לקה הנפגע במחלה מזכה, כהגדרתה בחוק, והכל בכפוף לכך שהזכאות לא תהא לפני 1.1.1995 - יום כניסת החוק לתוקף (ראו: סעיף 20 לחוק). זאת ועוד -אחרת. קיים קושי בכפיית מידה של "לפנים משורת הדין" על המדינה, הנאמנה על כספי הציבור, שכן שימוש בנורמה של "לפנים משורת הדין" לעיגון משפטי של עילות וסעדים עלול לגרום לחוסר וודאות ולתחושה של שרירותיות (ראו: ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 787 (1979); עיינו גם: רון ש' קליינמן, כפיית נורמות של "לפנים משורת הדין" על גופים ציבוריים ספר שמגר (כרך א') 467, 504-502 (2003) והאסמכתאות הנזכרות שם). מכל האמור לעיל עולה כי דין טענת העותרים להידחות, שכן אין מקום לאפשר ליורשיו של נפגע הקרנות גזזת להמשיך ולנהל את הליכי התביעה שמכוח החוק (בשונה מתביעת נזיקית שעדיין יש בידיהם להגיש, אם תימצא להם עילה כאמור) גם לאחר מותו. כאן המקום לציין עם זאת כי לכלל הנ"ל שניסחנו (על פיו אין זכות התביעה שמכוח החוק עוברת בירושה ליורשיו לגבי תביעה שהוגשה בחייו של תובע וזכאותו לגביה לא נקבעה עד מותו) יש להציב, למצער, יוצא מן הכלל אחד: במקרים שבהם התנהלותה המעכבת של המדינה מקימה מניעות (יתכן וחריג אפשרי נוסף עניינו במקרים שבהם נפטר תובע טרם שנשמע ערעורו, ואולם בכך כאמור לא נעסוק כאן). על חריג מוצע זה נרחיב את הדיבור בפיסקאות הבאות. טיפול ממושך יתר על המידה (מעבר לסביר) בתביעות לפי החוק אחת הטענות שמעלים העותרים היא כי המנגנון המטפל בתביעות לפי החוק הינו מנגנון מסורבל ובשל כך הטיפול בתביעה אורך זמן רב. זאת ועוד - בשל העובדה שמדובר לרוב בתובעים מבוגרים וחולים, התמשכות ההליכים עשויה להוביל לכך שהתובע יילך לעולמו עוד טרם שהתקבלה החלטה סופית בעניינו ובשל כך יש לאפשר, לשיטתם, ליורשיו להיכנס בנעליו. נראה לי כי יש לעתים ממש במהות העומדת בבסיס טענה זו (אף כי לא במבנה המשפטי בגדרו הוצגה)- זאת בנסיבות מיוחדות וחריגות. לפיכך במצבים שבהם הטיפול בתביעה לפי החוק התמשך עד מאוד, הרבה מעבר לסביר - לתפיסתי לא תוכל המדינה להעלות טענה ולפיה יש מקום לסיים הטיפול בתביעה "ולסוגרה". אבהיר הדברים להלן. החובה המוטלת על הרשות לפעול ביעילות ובמהירות ראויה נלמדת מסעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981 (להלן - חוק הפרשנות), הקובע: "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו - משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות". חובה זו לפעול במהירות ראויה בנסיבות הוחלה על ידי בית משפט זה במקרים רבים, גם מבלי להיזקק לחוק הפרשנות (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית 717 (1996) (להלן - זמיר); בג"ץ 608/88 פינקלשטיין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מג(2) 395, 402 (1983)). מהירות ראויה הינו מונח שסתום, ועל כן המהירות הראויה תיבחן על פי מהות הסמכות המופעלת ובהתאם לנסיבות המקרה (ראו: זמיר, שם בעמ' 719). יוער, כי בפסיקה נקבע כי טיעון של עומס עבודה רב וכוח אדם מצומצם - ככלל אין בו כדי לפטור את הרשות המינהלית מקבלת החלטה במועד (כאשר נקבע בחיקוק מועד שכזה), אם כי בהחלט ניתן לראות בכך שיקול אחד במכלול השיקולים הבוחנים את סבירות המהירות שבה פעלה הרשות (השוו: בג"ץ 466/89 קמחי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, פ"ד מג(4) 322 (1989) (להלן - עניין קמחי)). הנפקות של פעולה מינהלית שלא במהירות הראויה משתנה ממקרה למקרה, ומצאנו בפסיקה מקרים שבהם השתהות הרשות המינהלית הרבה מעבר לסביר הובילה לכך שבית משפט זה הוציא צו המחייב את הרשות לעשות מעשה מסוים, ולעתים אף נקצב זמן לרשות (עיינו: עניין קמחי; השוו: בג"ץ 679/84 מאור נ' שר התחבורה, פ"ד לט(2) 825 (1985); זמיר, שם בעמ' 726). לתפיסתי, בכל הנוגע לטיפול בתביעות על פי חוק פיצוי לנפגעי גזזת, יש חשיבות מיוחדת לפעולה מהירה של הרשות המינהלית וזאת בשים לב לכך שהתובעים-בכוח הינם אנשים מבוגרים וחולים. גם המדינה הצהירה, במסגרת תצהיר התשובה שהוגש מטעמה, כי המדיניות הנוכחית של ועדת המומחים היא להקדים את הדיון בעניינם של תובעים מעל לגיל 65, או במצב רפואי קשה. בהתאם להצהרה זו של המדינה וכן בהתאם לחובתה של המדינה לפעול במהירות הראויה, בשים לב לנסיבות העניין, נראה לי כי אם תועלה בעתיד טענה כי תוך כדי הימשכות ההליכים שנגררו הרבה מעבר לסביר (השוו: עניין קמחי)- נפטר תובע כזה בטרם התקבלה החלטה כלשהי בתביעתו, אזי יהיה מקום לחייב את המדינה להמשיך ולבחון את התביעה בהתאם למסמכים הרפואיים הקיימים ולסיים הטיפול בה. קביעה זו איננה תולדה של מדיניות "לפנים משורת הדין", אלא נובעת היא לגישתי, מכך שכאשר המדינה פועלת בתחום זה בסרבול ובאיטיות יתר, מכוונת או רשלנית, תוך מודעות למאטריה ולנפשות הפועלות - הדבר מקים לה מעין-מניעות מפני "סגירת" התיק. משמעה של חסימה מניעותית זו היא שהמדינה לא תוכל להשמיע טענה בדבר הצורך לדחות תביעה של תובע שהלך לעולמו, עת הסיבה לכך שלא התקבלה החלטה סופית בעניינו היא הימשכות ההליכים הרבה מעבר למידה הראויה (ובלבד שהדבר נבע מרשלנות, או חו"ח מזדון, או חוסר תום לב של הגופים הרלבנטיים המטפלים מטעם המדינה במכלול). העיגון המשפטי לכך מקורו בהוראות סעיפים 27 ו-28, ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן - חוק החוזים), שיש להחילן כאן מכוח סעיף 61(ב) לחוק האמור. עיינו: גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, 491-488 (2005); השוו: ע"א 4541/91 לוביאנקר נ' שר האוצר, פ"ד מח(3) 397, 414-410 (1994); בג"ץ 640/77 ברנובסקי נ' מנהל אגף המכס והבלו, פ"ד לב(2) 75 (1978). למכלול זה משתרבבות הטענות שהושמעו מטעם העותרים בכל הנוגע לצורך ליזום פניה אישית מטעם המדינה לתובעים-בכוח שטופלו בהקרנות ולידעם בדבר החוק ואפשרויות התביעה שמכוחו. אינני רואה צורך ללבן, במסגרת התיק שלפנינו, סוגיה זו, שיש בה פנים לכאן ולכאן, ולו מן הטעם שהנושא לא עלה במסגרת הצו-על-תנאי שהוצא בגדר העתירה ואוזכר רק כחיזוק-אגבי לטענת העותרים שיש לקבל כנתון נוסף במערכת השיקולים הרלבנטיים לפשר העיכובים בהגשת התביעות, לדרכי הטיפול בהן ולמשמעותם של אלה - את העובדה שהמדינה איננה נוהגת ליידע את התובעים-בכוח בדבר זכויותיהם. עם זאת למעלה מן הצורך דומה שראוי לציין שבגדר הטיעון המצומצם עד מאוד ששמענו בסוגיה האמורה - לא ניתן לומר שהגישה אותה הציגה המדינה בנושא (שלפיה עצם יידוע המטופלים בהקרנות - לזכויותיהם לתבוע, היה ונפגעו - עלולה לעורר בהם חרדה שלא לצורך)- היא בלתי סבירה בעליל. אין הערה זו גורעת, כמובן, מחובת המדינה להביא לידיעת הציבור (לרבות התובעים-בכוח ומשפחותיהם), באמצעים המתאימים לכך, נוסף על הפרסום של החוק והתקנות ברשומות (ולאו דווקא בדרך של פנייה אישית יזומה), את דבר קיומו של החוק והמנגנונים השונים לפיצוי הקבועים בו במסגרת תביעה של הנפגע, או שאיריו. זאת ועוד - נראה שאף אם היו תקלות כלשהן בתחילת הדרך בנושא זה, הרי שלפחות באחרונה הדבר השתנה לחיוב והמדינה מסרה כי היא יוזמת פרסומים שונים ומודעות בכלי התקשורת לצורך האמור. על שינוי זה יש לברך ולקוות שהמדינה תוסיף לפרסם ברבים את החוק ואת האפשרויות להגיש תביעות מכוחו. לבסוף נעיר - מבלי לגרוע מהאמור בפיסקה זו עד הנה -כי העובדה שלא נעשית פניה יזומה ואישית לכל התובעים-בכח מחייבת למצער את ההיסק שכאשר כבר מוגשת תביעה - אכן ראוי לדון בה, ככל הניתן, במהירות המירבית האפשרית (אף מעבר לנדרש מכוח חוק הפרשנות). לאחר הדברים הללו, נעבור עתה לבחון האם מתקיים החריג המוצע שפיתחנו - במקרה שלפנינו. כאמור לעיל, המנוחה הגישה את תביעתה ובטרם התברר עניינה באופן סופי - היא נפטרה, למרבה הצער, זאת אף טרם שהספיקה להופיע בפני ועדת המומחים, שאמורה היתה להכריע בשאלה אם ניתן לה טיפול בהקרנה, (כמבואר - כשמונה חודשים היו צפויים לחלוף כאמור בין המועד שבו הגישה את תביעתה לבין המועד שבו התבקשה להופיע בפני ועדת המומחים). עם כל הכאב שבדבר, אין המקרה שלפנינו נכנס לדעתי בגדרי אותם מקרים מיוחדים וחריגים שבהם בשל הימשכותם הרבה של ההליכים מצד המדינה - הרבה מעבר לסביר- יש לאפשר ליורשי הנפגע להפעיל את חריג המניעות המוצע (השוו ודייקו מעניין קמחי הנ"ל). אמנם, קשה לומר כי תקופה זו, בין הגשת התביעה ועד למועד הדיון שהועד בפני ועדת המומחים, היתה תקופה קצרה בנסיבות - ועובדות המקרה המצער שלפנינו מוכיחות. אולם, בשים לב לעומס המערכתי, ובין השאר לזה המוטל על כתפי המכהנים בוועדות השונות הפועלות מכוח החוק ולקושי לגייס יותר רופאים המומחים לעניין, מתקשה אני לומר כי תקופה כוללת של כתשעה חודשים, חורגת בצורה כה בוטה מן הסביר, שיש לראות בה בגדר רשלנות, במשמעות סעיף 28(ג) לחוק החוזים, כך שיש למנוע מהמדינה מלטעון כי מותר היה להפסיק את המשך הטיפול בתביעה. כאן המקום לציין עוד כי לגבי העותרים 2 ו-3 התוצאה הנ"ל מתבקשת, בנוסף לנימוקים המשפטיים העקרוניים שהובאו לעיל, אף מהעובדה שבמסגרת ההסדר הדיוני אליו הם הגיעו בבית הדין לעבודה בחיפה (במסגרת תיק ע"ב 3756/02) הם קיבלו על עצמם, שפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעניין אלבז יחול עליהם ככזה (ולא דובר שם באפשרות שהם יעתרו לבג"צ כנגד ההכרעה בעניין אלבז). החריג היחיד שנקבע בהסכמה האמורה דיבר בכך "כי במידה ובשל השוני בנסיבות לא תימצא בפסק אלבז תשובה לנסיבות הערעור (של העותרים 2 ו-3 - תוספת שלי - ח"מ), יוכלו המערערים להגיש מחדש ערעורם לבית הדין והמשיבה לא תעלה טענות של שיהוי ו/או התיישנות בעניין זה". העותרים 2 ו-3 לא נקטו כידוע בהליך ערעורי שכזה ולכן משלא פעלו בדרך היחידה שנותרה פתוחה בפניהם על פי ההסדר הדיוני הנ"ל (וזאת הם עשו, ככל הנראה, משיקולים ראויים, שעמדו לנגד עיניהם) - אף מטעם זה ראויה עתירתם להידחות. סיכום נוכח כל האמור לעיל אם תישמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את העתירה, בכפוף להערותיי שלעיל בדבר החריג שיש להחילו מכאן ואילך לגבי הימשכות ההליכים, כאשר אלה נגררים הרבה מעל ומעבר לסביר ובתנאי נוסף שמוכח שהאיטיות בטיפול היא מכוונת, או רשלנית. בשים לב לנסיבות העניין אציע עוד כי לא יינתן פה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה למסקנה אליה הגיע חברי ולפיה בנסיבות המקרה דנן אין לאפשר ליורשיה של המנוחה תחיה בר-אור להמשיך ולנהל את תביעתה על-פי החוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד - 1994. באשר לסוגיות האחרות אותן מעלה חברי ובהן החסימה המניעותית אשר יכול ותקום מקום שהליכי התביעה נמשכו "הרבה מעבר למידה הראויה", דומני כי משאין נדרשת בהן הכרעה במקרה דנן מוטב להותירן לעת מצוא. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. קטיניםגזזת