פסק דין השופט יגאל פליטמן בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (סגנית השופטת הראשית אורלי סלע; בל 7634/04) בו נדחתה תביעת המערער להכיר במחלה בריאותיו כבפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן- החוק). הרקע העובדתי, כפי שנקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי, הינו כדקלמן: "א. התובע יליד 1951, עובד מגיל 14 בעבודות שיפוצים וצבע - בעיקר צבעות בנין (פרט ל-3 שנים בסביבות גיל 40-37 בהן עבד כלוטש יהלומים); ב. במהלך עבודתו נחשף התובע לחומרים כלהלן: מדלל טינר 21 ניטרי. מדלל טרמפנטין. צבע ראשון סינטטי. צבע פוליאורטן. צמר סלעים. צבע איתן לברזל מדולל בטינר 21. צבע פונדציק נגד עובש על בסיס של טינר. דר' ל. נוימן. צבע המרייט. פולי קראפט. צבע מטאלי. מדלל מטאלי. דבק מגע. צבע פלסטי. אקרינול. סופר לק. צבעי שמן. מלט. סיד. גבס. פלטות גבס (אותן חותכים באמצעות דיסק). מעבר לכך - במהלך העבודה היומיומית חותכים בגבס ו/או מגרדים באמצעות נייר זכוכית החומרים הבאים: ברזל, אזבסט, גבס וטיח. בזמן החיתוך או הגירוד העובד נושם את האבק או החלקיקים העפים מחומרים אלה (בעיקר בעת חיתוך בדיסק). ג. חשוף בממוצע 3-2 שעות ביום לחומרים אלו. ד. החל מ-4/00 עובד חלקית, 4 שעות ליום. ה. לא מעשן ולא עישן. ו. סובל ממחלת ריאות". בית הדין האזורי מינה כמומחה יועץ רפואי את ד"ר היימר, אשר התבקש לקבוע, האם ישנו קשר סיבתי רפואי בין נסיבות עבודתו של המערער כפי שתוארו לעיל, לבין המחלה בריאותיו. ד"ר היימר חיווה דעתו, כי המערער סובל ממחלת ריאות חסימתית בחומרה בינונית, באופן חד צדדי בריאה השמאלית בלבד, וכי מחלה זו אינה מחלה תעסוקתית, אלא מקובל לחשוב כי היא נרכשת בתקופת הילדות עקב תהליך זיהומי. עם זאת, קבע ד"ר היימר, כי אין שום אפשרות להפריד בין המחלה העיקרית הדומיננטית של המערער שאינה קשורה לעבודתו, לבין האפשרות שהחשיפה לחומרים בעבודתו החמירה את תלונותיו. לסיכום קבע ד"ר היימר, כי מדובר במחלת ריאות כרונית שאינה קשורה למקום עבודתו. ד"ר היימר הגיש חוות דעת משלימה, לאור שאלות הבהרה שהוצגו לו, ובה קבע, כי מחלתו היסודית של המערער אינה קשורה לתנאי תעסוקתו לאורך השנים, וכי לא ניתן לקבוע האם הנזק שנגרם הוא שולי בחשיבותו יחסית למחלה היסודית, לאור העובדה שחולים אחרים במחלה הזאת מציגים את אותה הפרעה, גם ללא חשיפה לחומרים איתם עסק המערער. לסיכום קבע ד"ר היימר, כי מחלתו של המערער אינה מחלת מקצוע, וכי הוא אינו יכול לשלול החמרה במצבו של המערער עקב תנאי עבודתו, ואף אינו יכול לקבוע מבחינה כמותית מה חלקה של העבודה בהחמרה הזאת, יחסית להתפתחות הטבעית של המחלה הבסיסית. לאור חוות דעתו של ד"ר היימר, דחה בית הדין האזורי את התביעה, בציינו, כי על פי ההלכה הפסוקה, ביטויים כגון "יכול להיות", "השפעה מסוימת" וכיוצא באלה, אין די בהם כדי לקבוע את הקשר הסיבתי הדרוש. במקרה דנן, דיבורו של ד"ר היימר לפיו "אין לשלול החמרה", אין בו כדי לענות על חובת הוכחת הקשר הסיבתי שבין המחלה לבין העבודה, כנדרש בסעיף 79 לחוק. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי, בו ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים (עב"ל 1080/04), לפיה יוחזר עניינו של המערער לבית הדין האזורי, על מנת שימונה מומחה רפואי נוסף, אשר יתבקש לענות לשאלות שהוצגו בפני ד"ר היימר. בית הדין האזורי מינה כמומחה יועץ רפואי נוסף את ד"ר שפיצר, אשר קבע באופן חד משמעי, כי למחלה ממנה סובל המערער אין כל בסיס תעסוקתי, וכי הנסיון לייחס את מחלתו לגורמי תעסוקה להם היה חשוף, משולל כל בסיס רפואי. לסיכום קבע ד"ר שפיצר, כי אין כל קשר בין תנאי עבודתו של המערער לבין מחלתו, וכי תנאי עבודתו אף לא השפיעו בצורה משמעותית על מחלתו. גם בפני ד"ר שפיצר הוצגו שאלות הבהרה. ד"ר שפיצר השיב עליהן, כי להערכתו ולמיטב שיפוטו, לעבודתו של המערער אין כל קשר למחלתו, אלא הזיהומים החוזרים שהיו לו במשך השנים, הינם תוצאה של העיוותים הקיימים בסמפונות מילדות. חשיפה לחומרי בניין ולצבעים אינה גורמת לזיהומים בדרכי הנשימה. מסיבה זו הגיע ד"ר שפיצר למסקנה, לפיה יש לשלול את האפשרות של מיקרוטראומות שגרמו להחמרה בתפקוד הריאות במקרה של המערער. בית הדין האזורי הסתמך על חוות דעתו החד משמעית והמנומקת של ד"ר שפיצר, וכן על חוות דעתו הקודמת של ד"ר היימר, ודחה את התביעה. בערעורו בפנינו טען המערער, כי שגה בית הדין האזורי עת התייחס רק למסקנתו של ד"ר היימר לגבי המקור למחלתו של המערער, מבלי שהתייחס לקביעותיו האחרות באשר לאפשרות ההחמרה והנזק המצטבר שנגרמה עקב תנאי עבודתו של המערער. בית הדין האזורי אף לא התייחס לסתירות שבין חוות דעתם של שני המומחים, ולא נימק מדוע בחר להסתמך על חוות דעתו של ד"ר שפיצר. עוד טען המערער, כי בית הדין האזורי לא התייחס לחלופת המיקרוטראומה שנטענה על ידיו. המערער טען גם, כי שגה בית הדין האזורי כאשר לא התיר לו להציג לד"ר שפיצר שאלות הבהרה נוספות המתייחסות לספרות הרפואית הרלבנטית, וכאשר לא נענה לבקשתו לפסול את חוות דעתו של ד"ר שפיצר. בישיבת קדם הערעור הסבנו את תשומת לב המערער לכך, שגם אם תוכר פגיעתו כתאונת עבודה, עדיין שיעורה יהיה נמוך משיעור קצבת הנכות הכללית המשולמת לו היום. המערער בחר להמשיך בדיון. לאור זאת, ביקשו הצדדים כי ב"כ המוסד יכתיב סיכומיו לפרוטוקול, וכי ב"כ המערער תגיש סיכומיה בכתב. ב"כ המוסד טען, כי שני המומחים שמונו בתיק זה מסכימים, כי המחלה איננה קשורה לעבודתו של המערער. באשר לטענת ההחמרה, ד"ר היימר כתב שאין ביכולתו לקבוע את מידת ההשפעה של תנאי עבודתו של המערער על מחלתו הקיימת, ואילו ד"ר שפיצר קבע, כי ההשפעה איננה משמעותית, ועל כן צדק בית הדין האזורי כאשר דחה את התביעה. בסיכומיו חזר המערער, בעיקרו של דבר, על טיעוניו בערעור. דיון והכרעה: לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות, וכי דינו של פסק הדין של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. נוסיף, כי ד"ר היימר חזר וכתב, כי אין ביכולתו לקבוע את מידת השפעת תנאי עבודתו של המערער על הופעת מחלתו. ד"ר שפיצר, לעומת זאת, קבע באופן חד משמעי, מנומק ומפורט, כי אין כל קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המערער לבין מחלת ריאותיו, וכי גם אם לחשיפה של המערער לחומרים בעבודתו הייתה השפעה כלשהי על מחלתו, הרי שאין מדובר בהשפעה משמעותית. משכך, לא הוכיח המערער במידת הוודאות הנדרשת של למעלה מ-50% קיום קשר סיבתי משמעותי בין תנאי עבודתו לבין מחלתו. זאת ועוד. ד"ר שפיצר נימק את מסקנותיו באופן בהיר וחד משמעי, ופירטן בהרחבה. ד"ר שפיצר התייחס לשאלות ההבהרה הרבות שהופנו אליו על ידי המערער, וחזר ונימק את קביעתו באשר לשלילת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של המערער לבין מחלת ריאותיו. אשר על כן, לא ראה בית הדין האזורי כל סיבה אשר בגינה אין להסתמך על חוות דעתו של ד"ר שפיצר, ואף אנו לא מצאנו כל טעות משפטית המצדיקה את התערבותנו בפסק דינו. 15. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות. חשיפה לחומרים מסוכנים