פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. המערערים הם עורכי דין עצמאיים, אשר הגישו תביעה לבית הדין האזורי בחיפה (בל 002358/03; השופטת נאווה וימן ונציגי הציבור מר עמי בר-טל ומר דב כספי), בה השיגו על גובה המקדמות שחייב אותם המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לשלם לגבי המחצית השנייה של שנת 2002. 2. המסגרת הנורמטיבית של תביעה זו היא חוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002 ו-2003) (ס"ח התשס"ב - 2002, 428, להלן - החוק המתקן) אשר היה בר תוקף מיום 1.7.2002 ועד ליום 30.6.2003 (להלן - התקופה הקובעת). 3. השינוי המהותי הנוגע לענייננו שהוכנס בסעיף 9(9)(ב) לחוק המתקן הוא ביטול תקרת ההכנסה על פיה חושבו דמי הביטוח של עובדים עצמאיים, ושעמדה בטרם נחקק החוק המתקן על חמש פעמים השכר הממוצע במשק (להלן - התקרה). בנוסף לכך הוגדלו בחוק המתקן שיעורי דמי הביטוח. 4. בעקבות חקיקת החוק המתקן שלח המוסד למערערים פנקסים חדשים לתשלום מקדמות, שבהם הוגדל סכום המקדמות של המערערים החל מיום 1.7.2002 - מועד תחילת החוק המתקן - בשל ביטול התקרה והגדלת שיעור דמי הביטוח בחוק המתקן. 5. המערערים פנו למוסד ובקשו להקטין את המקדמות, בטענה שחלה ירידה בהכנסותיהם, וזה נענה באופן חלקי והקטין במידה מסוימת את גובה המקדמות. 6. המוסד חישב את סכום המקדמות החדשות על ידי חלוקת ההכנסה השנתית ל - 12 חודשים המתחלקים לשתי תקופות. בתקופה הראשונה של השנה מיום 1.1.2002 ועד ליום 30.6.2002 (להלן - המחצית הראשונה) חושבו המקדמות בהתאם לחוק טרם תיקונו. בתקופה השנייה מיום 1.7.2002 ועד ליום 31.12.2002 (להלן - המחצית השניה) חושבו המקדמות בהתאם להוראות החוק המתקן, דהיינו, ללא הגבלת התקרה ועל פי שיעורי הביטוח החדשים. 7. המערערים טענו, כי חישוב זה של המוסד שגוי, באשר הוא מבוסס על הכנסה חודשית ממוצעת. חישוב זה גורם לכך שהכנסה שהופקה במחצית הראשונה "מועברת" למחצית השנייה, בה הייתה ההכנסה נמוכה, או לא הייתה הכנסה כלל. בדרך זו מוחלות הוראות החוק המתקן באופן רטרואקטיבי על ההכנסה במחצית הראשונה, למרות שתחולת החוק המתקן היא רק מתחילת המחצית השנייה. לדידם של המערערים, חישוב זה גורם לעיוות, משום שהוא מתעלם מההכנסה החודשית האמיתית בפועל במחצית השנייה שהייתה נמוכה, ולא היה מקום להטיל עליה חיוב בדמי ביטוח על הכנסה שבחלקה מקורה במחצית הראשונה. 8. המוסד טען, כי ההכנסות במחצית הראשונה הינן חלק בלתי נפרד מההכנסה השנתית, ואין מדובר בגלגול הכנסות ממחצית אחת לשנייה ובחקיקה רטרואקטיבית. 9. א. בית הדין האזורי דחה את טענות המערערים וקיבל את דרך החישוב של המוסד. בית הדין האזורי קבע, כי טענת המערערים, לפיה היה מקום לקבוע את בסיס המקדמות לשנת 2002 על פי ההכנסה החודשית בפועל בכל חודש וחודש באותה שנה, תוך התחשבות בהכנסה האמיתית במחצית השנייה של השנה שהייתה נמוכה יותר, אין לה בסיס בחוק. על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי או החוק), בסיס ההכנסה הוא שנתי ומחולק ב- 12. דרך חישוב זו נובעת מן העובדה, שהכנסתו של עובד עצמאי היא הכנסה שנתית, ולא הכנסה מקרית בחודש זה או אחר. ב. בית הדין האזורי קבע עוד, שחישוב המוסד, לפיו החיל את הוראות החוק המתקן על הכנסת המערערים במחצית השנייה, ואת הוראות החוק טרם תיקונו על הכנסה במחצית הראשונה היא נכונה, ואינה מצביעה על כל תחולה רטרואקטיבית של החוק המתקן. בית הדין האזורי הצביע על הנזק שעלול להיגרם למערערים על פי דרך חישובם, בתביעה לגמלה המבוססת על הכנסת המבוטח, בנסיבות בהן ההכנסה טרם קרות האירוע המזכה הייתה נמוכה, או לא הייתה הכנסה כלל. 10. א. המערערים חזרו בערעורם, בעיקרו של דבר, על טענותיהם בבית הדין האזורי, לפיהן על פי שיטת החישוב של המוסד יובאו בחשבון לעניין חישוב דמי הביטוח הכנסות שהופקו על ידי המערערים במחצית הראשונה, בה חל המצב המשפטי הקודם, ויצטרפו להכנסות במחצית השנייה, אשר לגביה חל המצב המשפטי החדש. דרך זו, אליבא דטיעון המערערים, יצרה, למעשה, שינוי חקיקה רטרואקטיבי הפוגע באושיות המשפט, בה בשעה שהדרך הנכונה לחישוב דמי הביטוח, היא התחשבות בהכנסתם בפועל של המערערים במחצית השנייה ולא בהכנסה הממוצעת. ב. המערערים הוסיפו וטענו, כי לא היה מקום לפסוק במקרה זה בשאלת המקדמות בלבד, אלא היה על בית הדין האזורי לפסוק מהו גובה התשלום הסופי של דמי הביטוח על פי דיווחיהם השנתיים שהוגשו על ידי המערערים זה מכבר, אך המוסד טרם קבע להם שומה סופית. ג. אליבא דטיעון המערערים, סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי אינו קובע, כי יש לחשב את ההכנסות החודשיות של המערערים על דרך הממוצע. מהוראות סעיפים 334, 353(א) ו-336 לחוק למדים, כי ההתייחסות לגבי דמי הביטוח היא חודשית ולא שנתית. המערערים צרפו לסיכומיהם בבית הדין האזורי את מלוא הנתונים לגבי הכנסותיהם הממשיות בפועל לגבי כל חודש וחודש בשנת 2002, אך בית הדין התעלם מנתונים אלה. 11. המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי והוסיף בתמצית את הטענות הבאות: א. החוק המתקן ביטל את תקרת החיוב בתשלום דמי ביטוח לתקופה הקובעת, אך לא חל שינוי בהוראת סעיף 345 לחוק, לפיה הכנסתו של מבוטח עובד עצמאי תחושב בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי ופקודת מס הכנסה, והחישוב יהיה שנתי ולא חודשי. על המוסד היה לחלק את ההכנסה ב-12 חודשים, ולא לבדוק את הכנסתו של עובד עצמאי מדי חודש בחודשו. המוסד חילק את הכנסתם של המערערים ל-12 חודשים, ורק בתקופה הקובעת ולא קודם לכן, חויבו המערערים בתשלום דמי ביטוח על פי החוק המתקן. ב. טענות דומות לטענות המערערים ניתן היה להעלות גם לפני חקיקת החוק המתקן, לגבי עצמאי שהרוויח את כל הכנסתו השנתית בחודש ינואר וביתר השנה היו לו הפסדים. ג. להבדיל מעובד המקבל את התמורה עבור עבודתו תוך התייחסות ליחידת זמן של חודש לכל היותר, העובד העצמאי מקבל תקבולים לא כפונקציה של כמות העבודה שהשקיע בחודש מסוים, אלא לכל אורך תקופה לא מוגדרת. הן פקודת מס הכנסה והן חוק הביטוח הלאומי בודקים את הכנסת העצמאי לאורך יחידת זמן של שנה. ד. פרשנות המערערים עלולה לפגוע בתשלומי גמלאות המבוססים על הכנסת המבוטח. דווקא פרשנות המוסד מתחשבת בכך שמדובר בחוק סוציאלי הדואג לאינטרסים של מבוטחים במקרה שיתבעו גמלאות מחליפות הכנסה. ה. ההצעה לבחינת הכנסות על פי דו"חות חצי שנתיים אין כל תוקף חוקי ועלולה לגרום להשתמטות במס. ו. אם צודקים המערערים בגישתם, שהמועד הקובע לחישוב הכנסתם הוא מועד קבלת ההכנסה ולא מועד תשלום המקדמות, הרי באותה מידה היה מקום להגדיל את המקדמות, אילו הפיקו את כל הכנסתם במחצית השנייה. 12. א. בחינת טענות הצדדים בערעור זה מביאה אותנו למסקנה שצדק בית הדין האזורי בפסיקתו. ב. נקודת המוצא לפסיקת הדין בערעור זה היא שהכנסת עובד עצמאי לצורך חישוב דמי ביטוח היא הכנסה שנתית ולא הכנסה חודשית. דבר זה נלמד כבר מכותרת סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי שהיא: "חישוב הכנסתו השנתית של מבוטח אחר" (ההדגשה הוספה - ע.ר.). בגדר ההגדרה של "מבוטח" אחר מצוי גם עובד עצמאי (סעיף 345(א) לחוק). לעומתו, מוגדרת הכנסת "עובד" כהכנסה חודשית (כותרת סעיף 344 לחוק). ג. ככלל הכנסת עובד נמדדת ביחידת זמן, שאינה עולה בדרך כלל על חודש, והיא פונקציה של עבודתו באותו חודש, כשבדרך כלל מדובר בהכנסה חודשית קבועה, כפוף לשינויים בשכר מסיבה זו או אחרת. לעומת זאת, הכנסת מבוטח עובד עצמאי מעצם מהותה אינה מתפרשת על פני תקופות מוגדרות, אלא על פני תקופות בלתי מוגדרות, שלא תמיד ניתן לשייכן דווקא לחודש מסוים. ד. ההכנסה בשנה השוטפת נקבעת על פי השומה הסופית של ההכנסה, אולם כל עוד לא נקבעה שומה סופית, ישולמו מקדמות (סעיף 345(ב) לחוק). כך נעשה גם במקרה זה. ה. לעומת זאת, התקופה לתשלום דמי ביטוח גם לעובד עצמאי היא חודשית (סעיף 336 לחוק הביטוח הלאומי; תקנה 2(א)(1) לתקנות הביטוח הלאומי (גביית דמי ביטוח), התשי"ד - 1954) והוא הדין בתשלום המקדמות המחולק אף הוא ל - 12 תשלומים חודשיים (תקנות 1 ו-9(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד - 1984 וסעיף 337(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי). ו. חלוקת המקדמות ל - 12 אינה אלא כלי טכני לחלוקת התשלום השנתי לתשלומים חודשיים, ואינה משנה את מהות ההכנסה כשנתית. ההכנסה החודשית נגזרת מההכנסה השנתית, ואינה אלא פועל יוצא שלה. ז. נקודת מוצא זו מובילה למסקנה, כי לא ההכנסה החודשית בפועל היא הקובעת במקרה זה, לא היא המדווחת, ולא היא שצריך לדווח עליה. ההכנסה השנתית היא הקובעת, כאשר פשיטא שההכנסה החודשית הממוצעת היא פועל יוצא של חלוקת הכנסה זו ב - 12. דרך חישוב זו היא הגיונית מתבקשת ונסמכת על הוראות חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו. ח. כאשר המערכת כולה סובבת סביב ציר ההכנסה השנתית, אין כל רלוונטיות לשוני, גם אם קיים, בין ההכנסה החודשית הממוצעת להכנסה החודשית בפועל בחודש זה או אחר. ההכנסה הממוצעת היא הקובעת ולא ההכנסה החודשית בפועל. ט. לאור נקודת מוצא זו הצעת המערערים להסתמך על דו"חות חודשיים או חצי שנתיים המשקפים את ההכנסה החודשית בפועל - אינה מתיישבת עם השיטה הנורמטיבית הקיימת ומנוגדת לה, ולכן לא ניתן לקבלה. כל מי שמבקש לשנות שיטה זו יצטרך לפעול לשינוי החקיקה. י. המבנה המשפטי שבנו המערערים בסוגיה זו בטעות יסודו, מפני שהוא מבסס על הרצוי מבחינתם, אך לא המצוי הנורמטיבי הקיים, לפיו ההכנסה הקובעת לחישוב דמי ביטוח של מבוטח עצמאי היא ההכנסה השנתית ולא ההכנסה החודשית בפועל. בשל טעותם זו טענו המערערים "לגלגולם" של הכנסות שהופקו בפועל במחצית הראשונה למחצית השנייה ולתחולה רטרואקטיבית של החוק המתקן. ולא היא. השיטה הקיימת של שומת ההכנסה השנתית לא יכולה להניח את קיומם של "גלגולים" למיניהם ממחצית למחצית באשר בהכנסה חודשית ממוצעת עסקינן. יא. שיטת חישוב המערערים לא תמיד תהא לטובתם. כך אם הכנסתם במחצית השנייה הייתה גבוהה במיוחד, בעוד שהכנסתם במחצית הראשונה הייתה נמוכה במיוחד, הוראות החוק המתקן היו ודאי גורמות לחיובם בדמי ביטוח במחצית השנייה בהתאם. יב. המערערים היו עלולים גם להיפגע, בתביעה לגמלה מחליפת הכנסה, אילו הכנסתם בתקופה שלפני קרות האירוע המזכה הייתה נמוכה. יג. לא למותר לציין, כי דרך חישוב דמי הביטוח של עובד עצמאי על בסיס השומה השנתית כשהיא מחולקת ב-12 הייתה קיימת גם לפני החוק המתקן. בעניין זה לא שינה החוק המתקן מאומה. כך לפני החוק בטרם תיקונו, אילו הייתה הכנסת המערערים כולה בחודש ינואר, בעוד שביתרת השנה לא הייתה להם כל הכנסה, היה עליהם לשלם דמי ביטוח על פי ההכנסה החודשית הממוצעת בכפוף לתקרה גם לגבי יתרת התקופה, בה לא הייתה להם כל הכנסה, אלא שהמערערים לא הוטרדו מדרך חישוב זו כל עוד דמי הביטוח היו נמוכים. משגדלו דמי הביטוח עקב ביטול התקרה, קפץ באופן טבעי רוגזם של המערערים עקב ההגדלה "המכאיבה" בדמי הביטוח, אך הפגם שמבקשים המערערים למצוא "בשיטה הממוצעת" היה קיים גם בטרם חקיקת החוק המתקן, אך באותו זמן לא מחו על כך. יד. כשאלה פני הדברים, המסקנה היא שבדין חישב המוסד את הכנסות המערערים במחצית הראשונה על פי החוק בטרם תיקונו ובמחצית השנייה על פי החוק לאחר תיקונו - הוא החוק המתקן. חישוב זה אינו רטרואקטיבי, אלא רטרוספקטיבי, והוא החישוב הנכון (ע"א 1613/91 אורית ארביב נ. מדינת ישראל פד"י מ"ו (2) 765). החוק המתקן יחול על ההכנסה השנתית המחולקת ב - 12 לפי מועד התשלום של כל תשלום ותשלום, כאשר תשלומי המחצית הראשונה יחושבו כאמור על פי החוק לפני תיקונו ותשלומי המחצית השנייה יחושבו על פי החוק המתקן, וכך גם עד לתום התקופה הקובעת. טו. נוסיף ונציין, כי אין מקום לטענות המערערים, לפיה פסק בית הדין האזורי בנושא המקדמות ולא בשומה הסופית. תביעתם של המערערים הייתה בנושא המקדמות, ובדין פסק בית הדין האזורי במה שנתבקש לפסוק. טענתם של המערערים בעניין דינה להידחות. 13. סוף דבר - הערעור נדחה בעיקרו של דבר מטעמיו של בית הדין האזורי. אין צו להוצאות. מקדמהביטוח לאומי