פסק דין השופטת רונית רוזנפלד 1. האם כדין חושבו דמי הפגיעה להם היה המערער זכאי בהתאם להוראת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד -1984? זו השאלה העומדת לדיון במסגרת ערעור זה. בית הדין האזורי בנצרת (השופטת עידית איצקוביץ ונציג הציבור מר איבראהים בויראת; בל 2059/05) דחה את תביעתו של המערער כנגד המשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי או המוסד) בה ביקש להורות על חישוב דמי הפגיעה בגין תאונה שבה נפגע בעבודה ביום 27/04/99, לפי הכנסותיו בשנת המס 1998, ולא כפי שחושבו על ידי המוסד לביטוח לאומי, על בסיס הכנסותיו בשנת המס 1997. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, כי תביעת המערער כנגד המוסד לביטוח לאומי התיישנה, ואף לגופו של עניין דינה להידחות, באשר כדין הפעיל המוסד לביטוח לאומי בנסיבות העניין את הוראת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד - 1984 (להלן תקנה 11). על כך הערעור שלפנינו. 2. העובדות הרלבנטיות כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק הן כדלקמן: א. המערער הינו נהג העוסק בהובלות במסגרת קואופרטיב "תבור", והוא רשום במוסד לביטוח לאומי כעצמאי, מאז 01/01/93. ב. ביום 27/04/99 נפגע המערער בתאונה שהוכרה כתאונה בעבודה. ביום 24/06/99 הגיש למוסד לביטוח לאומי את תביעתו לדמי פגיעה עבור תקופת אי הכושר שנגרמה לו עקב התאונה.. ג. עד למועד התאונה שילם התובע מקדמות בהתאם לדו"ח הכנסות על פי שומה עצמאית, שהפכה, ביחס לשנת 1997, לשומה סופית. ד. ביום 16/09/99 התקבל במוסד לביטוח לאומי דו"ח שומת הכנסה לשנת המס 1998, מטעם משרד רואה החשבון קנואת (שהינו קרוב משפחה של המערער). הכנסותיו של המערער לפי הדוח של שנת 1998 היו גבוהות במידה משמעותית לעומת אלו של שנת 1997 , על פיהן שולמו המקדמות עד למועד התאונה. ה. בהודעות המוסד לביטוח לאומי מיום 29/07/99 ומיום 11/10/99 על אישור תשלום דמי הפגיעה בגין תקופת אי הכושר צוין מפורשות כי בהתאם להוראת תקנה 11 "ההכנסה לפיה חושבה הגמלה וכן ההכנסה לפיה חושבו דמי הביטוח באותה שנה יראו כהכנסה לפי שומה סופית. על כן לשנת 1999, גם אם תתקבל שומה, לא יערך חישוב הפרשים הן לעניין גימלה והן לעניין דמי ביטוח" (להלן -ההודעה למערער בעניין שיעור דמי הפגיעה, ההדגשה שלי ר.ר) . ו. תביעת התובע לבית הדין האזורי לעניין בסיס השכר לצורך חישוב דמי הפגיעה הוגשה ביום 31/07/05. 3. פסק הדין של בית הדין האזורי בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי המערער קיבל את ההודעה בענין שיעור דמי הפגיעה במהלך שנת 1999. על כן, משהגיש את תביעתו לבית הדין בענין בסיס החישוב של דמי הפגיעה רק בחודש יולי 2005 תביעתו התיישנה. בקביעתו זו הסתמך בית הדין האזורי על תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל- 1969 (להלן - תקנות המועדים), לפיהן, המועד להגשת תביעה לבית הדין כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי הינו שישה חודשים מיום מסירת ההודעה על החלטת המוסד לתובע. בית הדין דחה בהקשר זה את טענת המערער כאילו לא חלה בנסיבות העניין הוראת ההתיישנות שבתקנות המועדים, מן הטעם שההודעה בעניין שיעור דמי הפגיעה אינה בגדר "החלטה" בתביעה כמשמעה בתקנות אלו. אף שקבע כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, נדרש בית הדין האזורי לבחינת התביעה לגופה. בית הדין עמד על תכליתה של הוראת תקנה 11 לתקנות המקדמות, ועל ההלכה הפסוקה כפי שפרשה אותה, על דרך הצמצום, וקבע, בשים לב להלכה הפסוקה, כי בנסיבות הענין אין הצדקה לסטות מהוראתה המפורשת של תקנה 11, ואין לאפשר חישוב דמי הפגיעה בהתאם לדו"ח הכנסות שהתקבל במוסד לביטוח לאומי לאחר הפגיעה. בהפנותו לעדותו של רואה החשבון של המערער ציין בית הדין האזורי כי לא הייתה מניעה כלשהי לדווח קודם לתאונה, על שינוי או גידול בהכנסות התובע, אם באמצעות הגשת שומה עצמית בהתייחס לשנת 1998, ואם בדרך פשוטה של בקשה לשינוי מקדמות. משלא נעשה הדבר, אין הצדקה לסטות מהוראת תקנה 11. בהתייחס לטענת המערער שביקש להסתמך על דוחות מע"מ שהגיש על בסיס הכנסתו כפי שהייתה בפועל, קבע בית הדין האזורי, כי בדוחות המע"מ אין משום ראיה מספקת לשיעור ההכנסה, ואין בהם הצדקה לסטייה מהוראת תקנה 11. על כן קבע בית הדין האזורי כי דין תביעת המערער להידחות גם לגופה. 4. עיקרי הטענות שבערעור א. בית הדין נצמד לטענת ההתיישנות בצורה דווקנית כשברור שלחלוף הזמן אין כל משמעות. בית הדין טעה כשלא הפעיל שיקול דעת, וכשלא הצטרף לפסיקות קודמות לפיהן לא ראוי שהמוסד לביטוח לאומי יטען להתיישנות. המוסד לביטוח לאומי צריך היה ליידע את המערער אם הוא סבור שהפעלת תקנה 11 מקפחת אותו, עליו להציג את עמדתו ולנמקה. ההסתמכות על ההתיישנות כמגנה על תקנה 11, הינה תקנה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. ב. המערער הוכיח את הנסיבות שבגינן הוכפל שכרו, שאין להן כל קשר עם התאונה. ג. בית הדין טעה כשקבע שהיה זה מחובתו של המערער להודיע על הגדלת שכרו בצורה משמעותית. רואי החשבון, ובכללם רואה החשבון של המערער, יודעים כי בסופו של יום המוסד לביטוח לאומי מעדכן את החישוב השנתי בהתאם לשומה המוגשת, ואין כל דחיפות בהודעה על הגדלת ההכנסה. אף לא מוטל כל קנס על מי שלא הקדים להודיע על ההגדלה. ד. התייחסות בית הדין לדוחות המע"מ ככאלו שאינם מהווים ראיה מספקת לשיעור ההכנסה, מציבה רף גבוה מאד להוכחה. שנים עשר דוחות המע"מ שהגיש המערער קודם לתאונה, מגבשים במצטבר את הדיווח השנתי. ה. היה על המוסד לביטוח לאומי להפנות את המקרה למסלול של וועדת חריגים או להגיע עימו להסדר פשרה. 5. עיקרי טענות המשיב א. תביעת המערער התיישנה. החלטת המוסד לביטוח לאומי בענין תביעתו של המערער לתשלום דמי פגיעה הנה "החלטה" כמשמעה בתקנות המועדים ומשכך, המועד להגשת תובענה כנגד אותה החלטה הינו שישה חודשים מיום מסירת ההודעה למערער אודות ההחלטה, דהיינו החל מיום 12/07/99. ב. בדוחות המע"מ אין משום ראיה מספקת לגבי שיעור הכנסתו של המערער, בהיותם מלמדים על מחזור עסקאות המערער ועל הוצאותיו שכללו תשומות מע"מ. לכן לא ניתן ללמוד מהם מהי ההכנסה החודשית שאותה יש להביא בחשבון לצרכי השומה למס ההכנסה או לתשלום דמי הביטוח. ג. המערער, כמו גם רואה החשבון שלו, ידעו שניתן לפנות למוסד לביטוח לאומי לדווח על השינוי בהכנסות המערער בשנת 1998 ולבקש בזמן אמת תיקון המקדמות. למרות זאת, המשיך המערער לשלם דמי ביטוח בהתאם לרשום בפנקסי המקדמות שנשלחו אליו בתחילת שנת 1998. זאת, אף שהכנסותיו היו גבוהות בהרבה מאלו שבשנה הקודמת. מדובר במקרה שבו המערער נמנע מלהודיע על הגידול בהכנסותיו אף שיכול היה לעשות כן. הודעה על הגידול בהכנסות נמסרה רק לאחר התאונה, במהלך שנת 1999. באשר לדעתנו: 6. לאחר שנתנו דעתנו לפסק הדין, לטענות הצדדים ולכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, בין בדבר התיישנותה של התביעה ובין בדבר תחולת הוראתה של תקנה 11. אי לכך הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991. על האמור אנו מוצאים לנכון להוסיף ולהטעים דברים אחדים כמפורט להלן. 7. במוקד המחלוקת שבין הצדדים נמצאת הוראת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד - 1984, שזה לשונה: "אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמית לפני הפגיעה כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו;.............." וכבר נקבע כי תכלית התקנה כפולה, מחד, לדאוג לכך כי הכנסת המבוטח לפני התאונה, היא שתשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה- מטרה זו יסודה בחשש שהכנסתו של העובד העצמאי תפגע עקב התאונה, וממילא סופה להיות נמוכה יותר בעקבותיה; ומאידך, מכוונת הוראת התקנה לשמש בלם לניסיונות מרמה של מבוטחים, עובדים עצמאיים, נפגעי תאונת עבודה, שמתוך מגמה להגדיל את גמלתם ינסו לתקן, לאחר התאונה, את גובה שומתם כלפי מעלה, ובכך להגדיל את שיעור הגמלה (דב"ע נה/ 68-0, המוסד לביטוח לאומי-סמיר סנונו פדע כח' 412, 415 להלן - פרשת סנונו). 8. בית דין זה הוסיף וקבע בקשר לתחולת הוראתה של תקנה 11 ובשים לב לתכליתה, כי "הסטיה" ממנה אפשרית "באותם מקרים מתאימים בהם מסר המבוטח דוח עדכני בנוגע להכנסותיו טרם קרות התאונה וללא קשר אליה למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה. במקרים שכאלה, לא ההכנסה ששימשה בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח צריכה לשמש כבסיס לחשוב הגמלה של הנפגע בעבודה אלא אותה הגמלה צריכה להשתלם על יסוד דוח ההכנסה העדכני" (עב"ל 51013/98 גאדה האנו- המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10/02/02 להלן - פרשת האנו, וכן ראו בפרשת סנונו בפסקה 8, ובעב"ל 20/99 יעקב סדיק - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.2.02 ). בפרשת האנו הוסיף בית הדין וקבע כי בדוחות מע"מ אין משום ראיה מספקת לשיעור ההכנסה, ואין הם מהווים דוח עדכני בנוגע לשיעור ההכנסה טרם קרות התאונה. 9. המערער, המבקש לבוא בגדרו של החריג לתקנה 11, כך שהוראת התקנה לא תחול לגביו, טוען כי יש לראותו כמי שהודיע, עוד טרם קרות התאונה, אודות השינוי בהכנסתו שתשמש בסיס לתשלום דמי הביטוח. בדין דחה בית הדין האזורי טענה זו של המערער. מעדות המערער בבית הדין האזורי עולה כי כבר בתחילת שנת 1998 עלתה הכנסתו בשיעור ניכר, וכי עדכן את רואה החשבון שלו אודות העליה בשכרו. על אף זאת המשיך ושילם את המקדמות באותם השיעורים כפי ששילם בשנים שלפני כן. בחודשים הראשונים של שנת 1999 (לפני התאונה) לא פנה למוסד לביטוח לאומי ולא הודיע על השינוי שחל בהכנסתו, שהפכה להיות גבוהה בהרבה מזו שלפיה הוא משלם את המקדמות. מעדות רואה החשבון של המערער בבית הדין האזורי עולה כי ידע על כך שעוד בשנת 1999 שילם התובע מקדמות על בסיס שומה של שנת 1996. לפי גישתו של רואה החשבון כפי שעולה מעדותו בבית הדין האזורי, אף שידע אודות העליה המשמעותית בהכנסתו של המערער מתחילת שנת 1998, לא המליץ למערער לתקן את המקדמות ולהודיע על כך למוסד לביטוח לאומי, באשר לדבריו "אנו עושים את זה לעיתים רחוקות, אני מדבר על עצמי ואני חושב על שאר ציבור רואי החשבון אין הרבה בקשות להעלות את המקדמות וזה הפנקס היחיד שהרו"ח אין לו נגיעה ישירה אליו כי הוא מונפק עם סכומים והכל משווה גם עם דוח המע"מ שאנו עורכים אותו ....". מתברר איפוא כי המערער, ולפחות רואה החשבון שלו, הפועל מטעמו, בחר במודע במדיניות של שב ואל תעשה, ולא עדכן את המוסד לביטוח לאומי אודות השינוי המשמעותי בהכנסה. יודגש כי החיוב על פי השומה הסופית של שנת 1996 היה בשיעור נמוך בצורה משמעותית ביחס לזה שהיה מחויב בו המערער לו היה מדווח על הכנסתו, בשיעורה האמיתי, כפי שהיה בשנת 1998. 10. הנה כי כן, לא רק שהמערער לא הודיע על השינוי שחל בהכנסתו, אלא שלשיטתו, אף אין לצפות ממנו, וממבוטחים בכלל, להודיע על שינוי שחל בהכנסותיהם לצורך עדכון המקדמות שהם משלמים. בנסיבות אלו אין לראותו כמי שעמד בתנאים כפי שקבעה הפסיקה, להקלה עם המבוטח שנפגע בתאונת עבודה, כך שתקנה 11 לא תחול עליו אם מסר ההודעה אודות השינוי בהכנסתו. דוחות המע"מ שהגיש המערער לשלטונות מס ערך מוסף אינם בבחינת "דוח עדכני" שמסר המבוטח בנוגע להכנסותיו טרם קרות התאונה, שבהגשתו יש כדי לבסס סטייה מהוראתה של תקנה 11. דו"חות מע"מ מלמדים על מחזור עסקאותיו של המבוטח ועל הוצאותיו. אין הדוחות הללו מלמדים על הכנסתו החייבת של המבוטח אותה יש להביא בחשבון לצורכי השומה למס הכנסה או לעניין תשלום דמי הביטוח. אשר על כן, לאור כל האמור, לא נותר אלא לקבוע כי דינו של הערעור להידחות. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות בערעור. דמי פגיעה