פסק-דין השופט שמואל צור 1. המשיב היה זכאי לגמלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א- 1980 (להלן- חוק הבטחת הכנסה או החוק). לימים, הודיע המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) למשיב על שלילת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה מן הטעם שהוא עושה שימוש קבוע ברכב. על החלטת המוסד ערער המשיב בפני בית הדין האזורי. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב לגמלת הבטחת הכנסה. מכאן ערעור המוסד בפנינו. הרקע העובדתי וההליך בבית הדין האזורי 2. המשיב, יליד שנת 1954, גרוש ואב לשלושה ילדים. המשיב נכה בשיעור 100% והוא סובל ממחלות שונות. החל מחודש נובמבר 1999 היה זכאי המשיב לקצבת נכות, אך גמלתו עוקלה בשל אי תשלום מזונות לילדיו. החל מחודש פברואר 2002 היה המשיב זכאי לגמלת הבטחת הכנסה. 3. ביום 25.9.2003 הודיע המוסד למבקש על שלילת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש דצמבר 2002, מן הטעם שעשה שימוש קבוע ברכב, אותו העביר להוריו. לטענת המוסד, אין עדות לכך שהמשיב זקוק לרכב לצרכים רפואיים. 4. המשיב הגיש לבית הדין האזורי בתל-אביב תביעה לביטול החלטת המוסד השוללת את גמלת הבטחת ההכנסה. המשיב טען כי החל חודש נובמבר 2002 אין בבעלותו כל רכב מכל סוג שכן הרכב שהיה ברשותו נמכר להוריו תמורת סך של 30,000 ש"ח. עוד טען המשיב כי לאחר התקף לב נוסף שעבר ביום 13.7.03, הוא נעזר ברכב שנמכר לצורך נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים, עריכת קניות או ביקור ילדיו. לטענתו, קודם למועד זה אומנם השתמש ברכב, אך לא באופן קבוע. 5. בית הדין האזורי (סגנית השופט הראשי חגית שגיא; בל 4324/03) קיבל את תביעת המשיב. בית הדין האזורי קבע, בין היתר, כי מאז אפריל 1998 המשיב מקבל תרופה לדילול דם כטיפול במחלת לב ובשל כך הוא נדרש לבצע בדיקות של קרישת דם פעמיים בשבוע והוא במעקב צמוד. עוד נקבע כי המשיב מבצע את הבדיקות, בנוסף לטיפולים רפואיים, הן בקופת חולים והן בבית החולים. לדעת בית הדין המשיב עומד בתנאי הוראות תקנה 10א לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב- 1982 (להלן- תקנות הבטחת הכנסה או התקנות) הקובעת את התנאים להזדקקות לרכב לצורך טיפול רפואי. בית הדין חייב אפוא בית הדין את המוסד לשלם למשיב גמלת הבטחת הכנסה לתקופה שמיום 1.12.02 ועד 30.9.03. טענות הצדדים בערעור 6. בערעור לפנינו טוען המוסד כי שגה בית הדין האזורי בהכרה בזכאותו של המשיב לגמלת הבטחת הכנסה. לטענת המוסד, לא התקיימו במשיב נסיבות רפואיות המצדיקות שימוש ברכב כחריג לכלל ששימוש ברכב שולל זכאות לגמלת הבטחת הכנסה. לטענת המוסד, לא מתקיים במשיב החריג הקבוע בסעיף 9א (ג)(2) לחוק בדבר הזדקקות לרכב לצורך טיפול רפואי לפי תוכנית טיפולים שנקבעה מראש. לטענת המוסד, המשיב אומנם הציג בבית הדין האזורי מסמכים רפואיים המעידים על כך שנדרש לבצע בדיקות קרישת דם, אך הוא לא הביא כל ראיה לכך שבפועל אכן ביצע טיפולים אלה וגם יתר הטיפולים שעשה אצל רופאים שונים אינם עונים לתנאים הקבועים בחוק. מוסיף המוסד וטוען כי גם אם תתקבל טענת המשיב שעשה את בדיקות קרישת הדם, עדיין לא מתקיימים בו הוראות החוק ויש לראותו כמי שעושה שימוש ברכב ללא הצדקה רפואית. לטענת המוסד, לא כל מי שנזקק לטיפולים רפואיים זקוק לרכב. לטענתו, מצבו הרפואי של המשיב וסוג הטיפול שהוא מקבל אינם מביאים אותו לידי נזקקות לשימוש ברכב. לטענתו, השימוש ברכב אמנם יכול להקל על המשיב, אולם אין הוא נזקק לרכב במובן התכלית החוק. 7. המשיב תומך בפסיקת בית הדין האזורי. לטענתו, הוא אינו מסוגל לעבודה לאחר התקף הלב השני שאירע לו בחודש דצמבר 1998. לטענתו הוא סובל ממחלות שונות וזקוק לשימוש ברכב אך ורק לצורך קבלת טיפול רפואי. לטענתו, הוכח ממסמכים רפואיים שהוצגו בבית הדין האזורי שהוא עשה בדיקות דם וצילומי רנטגן במעבדות ובמרפאות של בית חולים ושקיימת לגביו תוכנית טיפולית. לטענתו, הוכח כי מצב בריאותו קשה ולכן לא יעלה על הדעת כי עליו "להיסחב" בתחבורה ציבורית על מנת לקבל טיפול רפואי לו הוא זקוק. עוד טוען המשיב כי ממסמך של לשכת הבריאות המחוזית עולה כי דרגת נכותו מגיעה ל- 60% ותנועתו בדרכים ללא רכב עלולה לערער את מצב בריאותו. בנסיבות אלה, כך טוען המשיב, הוא עומד בקריטריונים של שימוש ברכב לצורך רפואי. דיון 8. חוק הבטחת הכנסה מעניק זכות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה. תכליתו של החוק היא להבטיח הכנסה מינימלית לאדם שאין ביכולתו לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו. נפסק כי חוק זה הינו "חוק סוציאלי המיועד להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה כדי מחייתם, הכנסה מינימלית לשם סיפוק צרכים חיוניים, קרי, לשם שמירה על כבודם כבני אנוש" (עב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי - זהבה עמר; טרם פורסם). 9. חוק הבטחת הכנסה, מעצם טיבו, נועד לחול על אנשים חסרי יכולת השתכרות (סעיף 2 לחוק). לעניין זה נקבע בחוק כי, לצורך בחינת "הכנסתו" של המבוטח יש להביא בחשבון, בין היתר, כל הכנסה מנכס (סעיף 9(א)(4) לחוק) ובכלל זה הכנסה מנכס שהוא רכב (סעיפים 9(א)(5) ו-9א' לחוק). העיקרון שבבסיס הוראות החוק הוא שמי שבידו להחזיק רכב לצרכיו, אינו זקוק לתמיכה מכספי ציבור ומכאן ששימוש של קבע ברכב שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. כך, בפסק הדין בפרשת עמר נקבע כי המבוטח לא יהא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה אם הוכח שעשה שימוש קבוע ברכב, כאשר "השימוש ברכב מצביע על כך שלמשתמש די אמצעים כספיים כדי להתפרנס בכבוד" (סעיף 10 לפסק הדין). במקרה כזה קמה חזקה לפיה "מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה ולרשותו סכום כסף העולה על קצבת הבטחת הכנסה" (סעיף 11 לפסק הדין וכן ראו עב"ל 1066/04 המוסד לביטוח לאומי - נחשון לוי; טרם פורסם). 10. עם זאת, לעניין שימוש ברכב נקבעו חריגים שאחד מהם נוגע לשימוש ברכב לצרכים רפואיים . חריג זה קבוע בסעיף 9א'(ג) לחוק הקובע לאמור: "לא יראו רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה אם מתקיים אחד מאלה: (1) ... (2) התובע, או בן משפחתו של התובע, זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם, לפי תכנית טיפולית שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים, והכל לפי כללים ותנאים שקבע החוק;... (4) - (7)". בהתאם להוראה זו נקבע בתקנה 10א'(א) לתקנות הבטחת הכנסה תשמ"ב - 1982, כי- "התובע העושה שימוש ברכב מנועי יצרף לתביעתו אישור רפואי המעיד כי הוא או בן משפחתו זקוקים לרכב לצורך קבלת טיפול רפואי במתקן רפואי לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או שש פעמים בחודש לפחות בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים". השאלה שבפנינו היא האם התקיימו במשיב התנאים הקבועים בחוק ובתקנות לעניין שימוש ברכב לצרכים רפואיים שיש בהם כדי למנוע את שלילת גמלת הבטחת הכנסה בשל השימוש שהוא עושה ברכב. 11. לפי הוראות החוק והתקנות, הצורך ברכב לשם טיפול רפואי מותנה בקיומם של שני תנאים: האחד - מדובר בטיפול רפואי הניתן מחוץ לבית המבוטח והשני - קיומה של תכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש לתקופה של יותר מ-90 ימים. נפסק כי תנאים אלה משקפים תכלית של צורך בקבלת טיפול רפואי כאשר השימוש ברכב הוא חיוני ולא נעשה לשם הקלה גרידא על המבוטח: "המדובר במי שעקב מצבו הרפואי וסוג הטיפול הרפואי הדרוש לו זקוק לשימוש ברכב לצרכים רפואיים ואין באפשרותו לקבל את הטיפול הרפואי בדרך אחרת. כך למשל נזקק לרכב הוא מי שיש להעבירו ממשכנו למתקן רפואי במהירות ובדחיפות לצורך קבלת הטיפול הרפואי בשל מחלה קשה או מי שיש לו קושי רב בניידות. ודוק. אין המדובר במי שעושה בדיקות שגרתיות תקופתיות ולצורך כך הוא צריך לפקוד את המרפאה המרוחקת מביתו לעתים מזדמנות. זאת מן הטעם שאין מצבו הרפואי וסוג הטיפול הרלבנטי לעניינו מביאים אותו לידי נזקקות לרכב. השימוש ברכב יכול להקל עליו, אולם אין הוא נזקק לרכב במובן התכלית החקיקתית". (דברי סגנית הנשיא אלישבע ברק בעב"ל 72/03 צבי רודא - המוסד לביטוח לאומי; לא פורסם). לא יכול להיות ספק שמטרת החוק והתקנות היא למנוע שלילת גמלת הבטחת הכנסה למי שעושה שימוש ברכב לצרכים רפואיים במצבים חיוניים ומיוחדים בלבד. מדובר לא רק בטיפול רפואי חיוני אלא גם במצב בו קיים חשש שבלא השימוש הרכב לא יוכל המבוטח לקבל את הטיפול או שיקשה עליו הדבר באופן בלתי סביר. 12. בענייננו, בתקופה הרלבנטית, המשיב נזקק לבדיקות מעקב שגרתיות אחר השפעת תרופה שקיבל לדילול דם. בדיקות אלה נעשו מחוץ לביתו בתדירות מסויימת. אף אם נתעלם מכך שבדיקות אלה לא נעשו במסגרת של "תכנית טיפול שנקבעה מראש" במובן סעיף 9א'(ג)(2) לחוק, לא היה בפני בית הדין האזורי כל נתון המצביע על כך שבתקופה הרלבנטית מצבו הרפואי של המשיב חייב אותו להשתמש ברכב פרטי דווקא לצורך ביצוע הבדיקות. עצם הצורך בבדיקות תקופתיות בתדירות זו או אחרת אינו מלמד בהכרח על חיוניות השימוש ברכב הפרטי מטעמים רפואיים או על כך שהמבוטח אינו יכול להשתמש לצורך כך בתחבורה ציבורית. אישור רפואי שהמציא המערער על הזדקקותו לרכב לצורך קבלת טיפולים לא היה מפורט די צורכו ועל כל פנים אישור זה הוא מיום 7.6.2006 (נספח 6/ג לעיקרי הטיעון מטעם המערער) והוא לא נוגע לתקופה הרלבנטית לענייננו (דצמבר 2002 עד ספטמבר 2003). 13. מעבר לכך, לא מתקיים במשיב התנאי של קבלת טיפולים רפואיים לפחות שש פעמים בחודש במשך 90 ימים לפחות. לא זו בלבד שלא הוצגה כל תכנית טיפולית אלא שמדו"ח מיום 22.2.06 על ביקור אצל גורמים רפואיים שונים בתקופה 1.12.02 - 30.9.03 שהגיש המשיב לבית הדין האזורי עולה כי הוא ביקר מומחים שונים וביניהם קרדיולוג פעם בחודש (פברואר, יולי ואוגוסט 2003), אצל כירורג הגיע לטיפול אחד במרץ 2003, אצל אנדוקרינולוג ביקר פעם אחת בספטמבר 2003, עשה פיזיותרפיה פעם אחת בחודש יולי 2003 ומספר פעמים ביקר רופא משפחה (פעמיים בחודש ספטמבר 03, שלוש פעמים בחודש אוגוסט 03, ופעמיים בחודש יולי 2003). על פני הדברים, לא ניתן לראות בדו"ח האמור תוכנית טיפולים שנקבעה למשיב מראש ועל כל פנים, אין הוא משקף קבלת טיפולים בתדירות המינימלית הקבועה בחוק ובתקנות. 14. סוף דבר- ערעור המוסד מתקבל ומתאשרת עמדת המוסד כי המשיב אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה בתקופה הרלבנטית בשל שימוש ברכב. אין צו להוצאות. הבטחת הכנסה