התקף לב - ויכוח עם לקוח

פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (השופטת דינה אפרתי כדן יחיד; בל 7946/05) בו נדחתה תביעת המערער להכיר באוטם שריר הלב שעבר ביום 9.12.2002 כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. 2. המערער הגיש תביעה לתשלום דמי פגיעה למשיב (להלן- המוסד) ביום 27.2.2005. המוסד דחה את התביעה מן הטעם שעל פי המסמכים שבידו, לא הוכח קיומו של אירוע חריג, שאירע בסמוך לאוטם שהתפתח ביום 9.12.2002. 3. המערער, יליד שנת 1963, עבד בתקופה הרלבנטית כיועץ השקעות בסניף אבן גבירול של בנק לאומי. ההליך בבית הדין האזורי 4. 4. האירוע הנטען תואר על ידי המערער בהודעה שמסר לחוקר המוסד כך: "ביום שני ה- 9.12.02 בשעה 18:30 נכנס לבנק בסניף שבו עבדתי... לקוח שאיתו הייתי בקשרי ידידות ועבודה. הלקוח הגיע אלי מאחר והוא מכיר אותי וטען בשאלה או טענה מדוע הבנק לא פרסם את רשימת קרנות הנאמנות שיהיו מחויבות במס והקרנות הפטורות ממס, הסברתי ללקוח שקיבלנו הודעה כי בימים הקרובים תתפרסם רשימה מסודרת של כל הקרנות מכל הסוגים הפטורים והחייבים במס וללקוח יהיה די זמן כדי להתארגן לפני תחילת 1/1/03 שבו מתחילים לגבות מס... הלקוח לא קיבל את התשובה שלי, כיוון שהייתי לבד במחלקה מבין הפקידים, נישארתי אני ומורשה החתימה, והחל לצעוק עלי בטענה שהבנק מתעלל בו וגורם לו לחסר יכולת להחליט בזמן מה יעשה עם כספו. אני ביקשתי מהלקוח להירגע כיוון שהיו בינינו קודם יחסים טובים מאוד ציפיתי שהוא יפסיק ויקבל את התשובות שלי, מורשה החתימה הגיע אלי כדי לעזור לי מול הלקוח ולנסות לשכנע אותו שהבנק אחראי ויפרסם את הרשימות במועד. בסיום השיחה שלוותה בצעקות רמות הלקוח הלך לביתו, ואני נשארתי בבנק עד שעה 19:10 לערך. הלכתי הביתה כאשר הרגשתי שהאירוע היה מסעיר ביותר וחשתי חסר נוחות. בבית סיפרתי על מה שקרה לאשתי וגם היא הייתה נרגשת. מאחר והמדובר ביום ארוך מאד עקב פיצול היום למשמרת בוקר ומשמרת אחה"צ הרגשתי עייפות והלכתי לשון בסביבות 22:00 שעה מוקדמת יחסית. באמצע הלילה הרגשתי תחושות מוזרות בידים וברגליים וחשבתי שיש לי התכווצות שרירים חזקה ולא חשבתי שיש לי משהו בלב. סה"כ אני בריא בד"כ. נכנסתי למקלחת ואחרי כשעה חשתי טוב יותר ובשעות הבוקר הלכתי לעבודה בערך בשעה 7:30. בשעה 8:30 כשהייתי בעבודה חשתי שוב לא טוב וחברי לעבודה הזמינו אמבולנס שלקח אותי לביה"ח איכילוב. אחרי בדיקות דם מצאו שמדובר באירוע לבבי". 5. 5. בעדותו בפני בית הדין האזורי העיד המערער, כי "מדובר בלקוח מבוגר שהיו לי איתו יחסי עבודה מצויינים אותו לקוח מעולם לא התלונן מולי על מקרים קודמים…אני עובד מצטיין ולכן נפגעתי ביותר כשמשהו צועק עלי במיוחד ומדובר בלקוח עם יחסי עבודה טובים…הצעקות היו בעוצמה גבוהה ובסביבה זה נישמע לכן מיד אחרי כמה דקות הגיע מורשה החתימה והלקוח צעק עליו. אני לא צעקתי עליו לא התרגזתי באותו רגע, חס וחלילה, ניסיתי להרגיע את הלקוח בשקט הצעתי לו כוס מים ותוך כדי כך ביקשתי ממנו שינסה לקבל את התשובות שהם מוסמכות ביותר. הויכוח היה כרבע שעה אחרי כ- 5 דקות הגיע אלינו מורשה החתימה. אחרי שהוא הגיע מאחר ומורשה החתימה הוא סמכות מעלי הויכוח נמשך בעיקר בין הלקוח למורשה החתימה. אני ניסיתי רק לעזור למורשה החתימה…למחרת בבוקר שאנחנו הפקידים מתכנסים לפני תחילת העבודה סיפרתי להם על מה שקרה בערב אתמול". 6. 6. באשר להגשת התביעה בחלוף למעלה משנתיים מקרות האירוע הנטען העיד המערער, כי "אני לא יודע לאחרונה מטפלת בעניין עורכת דין והיא הגישה את התביעה...ספרתי בהמשך אחרי כיותר משנה וחצי לעורכת דין ידידה והיא אמרה לי שהיא תעזור לי במילוי הטפסים היא החלה לטפל בנושא". 7. 7. מטעם המערער הוגשו לבית הדין האזורי תצהיריהם של רעייתו של המערער, הגב' מריאלה אפרוני, וכן תצהיריהם של מר מנחם ורנר, גב' מרים אלפסי וגב' אנה ברצמן, שעבדו בתקופה הרלוונטית עם התובע. אף אחד מהמצהירים מטעם המערער לא נכח בעת האירוע הנטען. המצהירים כולם, למעט רעייתו של התובע, התייחסו לבוקרו של יום ה- 10.12.2002, וכולם הצהירו בנוסח זהה כדלקמן: "ככל הזכור לי, בבוקרו של יום 10.12.02, עת התכוננו לפתיחת יום העבודה בסניף (הננו נוהגים להתכנס ולחלק בינינו את מטלות היום) ראיתי כי התובע אינו מרגיש בטוב. לשאלתי, ענה לי התובע, כי יום קודם, בשעות הערב, לקראת סוף יום העבודה וסמוך מאד לשעת סגירת סניף הבנק, הגיע לסניף לקוח וותיק מאד של התובע. התובע סיפר, כי הוא נכנס שלא באשמתו לויכוח קשה ביותר עם אותו לקוח, שצעק עליו והאשימו בנושאים הקשורים לעבודתו. התובע סיפר לי, כי הוא לקח קשה מאד את אותן האשמות, ולמעשה הוא לא ישן כל הלילה כתוצאה מכך, וכי הוא הרגיש כאבים בכל גופו. ככל שזכרוני אינו מטעני, בערך בשעה 08:00 בבוקר, התובע הרגיש שוב רע מאד, נתנו לו לשתות מיום וניסינו להרגיעו, אולם הוא המשיך להרגיש חולשה כללית, לחץ בחזה ורעידות. לאור מצבו הגרוע של התובע, כאמור, נאלצנו להזמין עבורו מייד ניידת טיפול נמרץ...". 8. 8. אשתו של המערער התייחסה בתצהירה לדברים שסיפר לה המערער בערבו של יום האירוע הנטען כאשר הגיע הביתה, לטענתה "כולו עצבני, כעוס ומופנם", וכן תיארה את התנהגותו של המערער בהמשך הערב ובמהלך הלילה. 9. 9. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער להכיר כ"אירוע חריג" אשר הוביל לאירוע האוטם. זאת, משלא שוכנע כי ביום 9.12.2002 נגרמה למערער התרגזות או התרגשות יוצאת דופן, שיש בה משום אירוע חריג לעבודתו היומיומית של המערער. בית הדין האזורי נימק קביעתו זו בטעמים הבאים: א. א. המערער לא הביא כל נימוק המניח את הדעת מדוע הגיש תביעתו למוסד רק ביום 27.2.2005. חלוף הזמן והשיהוי בהגשת התביעה יש בהם כדי להפריע לחקר האמת- להעיד את אותו לקוח שהיה, לטענת המערער, מעורב בויכוח, הוא האירוע החריג הנטען. ב. ב. החומר הרפואי אינו תומך בגרסת המערער, שכן לא נרשם בו דבר קיומו של אירוע כלשהו בעבודתו של המערער. סביר היה להניח, כי לו היה המערער נתון בסערת רגשות כפי שטען, היה מציין זאת בפני רופאיו, על מנת לקבל טיפול הולם. ג. ג. המערער העיד כי הוא עובד יום יום במתח ובלחץ נפשי, משך כעשרים שנה, וכי הוא רגיל לסוג כזה של עבודה. ד. ד. המערער העיד כי הלקוח נכנס כשהסניף עוד היה פתוח, וכי הלקוח צעק עליו צעקות רמות. אולם, איש מן העובדים האחרים לא שמע את הצעקות. גם מורשה החתימה העיד כי הוא אינו זוכר את המקרה של הריב עצמו, וזאת למרות שהמערער טען בהודעתו לחוקר המוסד, כי מורשה החתימה הגיע לעזור לו בויכוח עם הלקוח. בתביעתו למוסד, לעומת זאת, לא טען המערער כי מורשה החתימה נכח באירוע, אלא ציין את שמותיהם של עובדים אחרים. זאת ועוד. נסיונו של מורשה החתימה לתמוך בגרסת המערער לא היה משכנע, שכן הוא העיד כי למרות שאינו זוכר את האירוע, הרי שמדובר בלקוח רגזן וכעסן, אשר וויכוח כזה מתאים להתנהגותו. אולם עדות זו סותרת את עדות המערער, לפיה היה שרוי עם הלקוח, קודם לאירוע, ביחסי עבודה מצוינים. ההליך בפנינו 10. 10. ערעורו של המערער בפנינו כוון כנגד כל קביעותיו של בית הדין האזורי. המערער טען, כי אם התעורר ספק, היה על בית הדין להעדיף את הפרשנות המיטיבה עם המבוטח, על פי הפסיקה הנוהגת בכגון דא. בית הדין האזורי התעלם מחוות הדעת הקרדיולוגית שצירף לתביעתו, ממנה עולה כי קיים קשר סיבתי ישיר בין האירוע בעבודתו של המערער לבין האוטם. גרסתו של המערער נתמכה בעדותם של חמישה עדים שונים ובלתי תלויים ולא נסתרה כלל, ועדות זו תומכת בגרסתו לאירוע, גם ללא רישום במסמכים הרפואיים. בית הדין האזורי אף לא הטיל ספק במהימנות גרסתו של המערער. בית הדין האזורי לא קבע כי לא היה אירוע כלל, אלא כי לא הוכח שהאירוע גרם למערער התרגזות או התרגשות יוצאת דופן. אולם, מדובר בלקוח חשוב וותיק של הבנק, עימו היו למערער יחסי עבודה מצוינים לאורך השנים. משום כך, עבור המערער מדובר היה באירוע חריג ביותר שהמערער לא חוות כדוגמתו מעולם. לפיכך, בהתחשב בכך שעל פי הפסיקה אמת המידה לבחינת אירוע חריג היא סובייקטיבית, יש לקבוע כי אכן אירע אירוע חריג בעבודתו של המערער. לפיכך, ולו גם אם התעורר ספק באשר לקרות האירוע, היה על בית הדין האזורי למנות מומחה יועץ רפואי, על מנת שיקבע את הקשר הסיבתי שבין האירוע בעבודתו של המערער לבין האוטם בו לקה. באשר לטענת השיהוי: בית הדין האזורי התעלם מטענת המערער בתצהירו לפיה מייד לאחר שיצא מבית החולים פנה לעורכת הדין דניאלה זיברי, ככל הנראה בחודש ינואר 2003, על מנת שתייצגו בהליכים השונים הקשורים לאירוע האוטם בו לקה, בין היתר, בפניה למוסד. לטענתו, חתם על טופס הודעה על פגיעה בעבודה כבר ביום 23.8.2004, ומעולם לא השהה או עיכב את טיפולו בעניין. מה גם שטענת השיהוי לא נתקבלה על ידי בית הדין האזורי. 11. 11. בישיבת קדם הערעור ביקשו ב"כ הצדדים כי הודעת הערעור תיחשב לסיכומים מטעם המערער, וכי ב"כ המוסד תכתיב סיכומיה לפרוטוקול אשר ייחשבו לסיכומים בכתב מטעמה, וכן כי ב"כ המערער יהא רשאי להגיש סיכומי תשובה תוך 30 יום. לאחר מכן יוחלט על אופן המשך ההליך, לרבות מתן פסק דין על ידי המותב על סמך הסיכומים וכל חומר התיק. 12. 12. ב"כ המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין קמא מנימוקיו, והדגיש, כי אין כל אזכור לאירוע במסמכים הרפואיים, וכי יש לתת לעובדה זו משקל רב, במיוחד בשים לב לשיהוי בו הוגשה תביעתו של המערער למוסד. העדויות שנשמעו מטעם המערער בבית הדין קמא, אינן מתייחסות לאירוע עצמו, אלא הן רק באות לתמוך בגרסתו של המערער שניתנה למחרת האירוע. 13. 13. ביום 28.11.2007 הגיש המערער בקשה להוספת ראיה חדשה, בה ביקש להתיר לו להגיש תצהיר של באת כוחו בהליך שהתנהל בפני בית הדין קמא, עו"ד דניאלה זיברי, המתייחס לשאלת פער הזמנים שבין קרות אירוע האוטם לבין הגשת התביעה למוסד. לאחר קבלת תגובת המוסד ותשובת המערער לתגובת המוסד, הוחלט ביום 16.12.2007 כי הבקשה תידון לאחר הגשת סיכומי המערער. ביום 12.3.2008 הוחלט, כי הבקשה תידון במסגרת פסק הדין. 14. 14. המערער חזר בסיכומיו בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור, והדגיש, כי טענת המוסד בפני בית הדין האזורי הייתה, כי הספק אינו מתעורר באשר לעצם קרות האירוע, אלא באשר לעוצמתו ולמועדו. לפיכך, משאמת המידה לאירוע חריג הינה סובייקטיבית, הרי שיש לקבוע, כי אכן אירע אירוע חריג בעבודתו של המערער. עוד נטען, כי די היה בראיות הרבות שהביא להוכחת האירוע, אף מבלי הרישום במסמכים הרפואיים, על מנת שייקבע כי הביא ראשית ראיה לקרות האירוע, ועל מנת שימונה מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי. דיון והכרעה: 15. 15. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולראיות שבתיק, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות, מן הנימוקים שלהלן: א. א. שאלת קיומו של אירוע חריג בעבודה, אשר יש בו כדי להוביל לפרוץ אוטם שריר הלב אשר מבוקש להכיר בו כתאונת עבודה, הינה שאלה שההכרעה בה עובדתית בעיקרה. בית הדין האזורי, לאחר שבחן ופירט את הראיות והעדויות שהוצגו בפניו בהרחבה, קבע, כי לא הוכח אירוע חריג בעבודתו של המערער, בסמוך לפני קרות האוטם. כלל פסוק הוא, כי לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים. מקרה זה אינו מצדיק סטיה מכלל זה, משמסקנותיו של בית הדין האזורי מעוגנות היטב בחומר הראיות, וניתוחו המשפטי נכון. ב. ב. בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת האירוע בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על-מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו. אולם, מעיון בחומר הרפואי בתיקו של המערער עולה, כי דבר האירוע הנטען לא נזכר, ולו ברמז, באף לא אחד מן המסמכים הרפואיים שנרשמו לאחר האוטם, אלא נרשם כי התקבל בשל כאבים בחזה, הא ותו לא. דבר האירוע אף לא נזכר בדו"ח העובדת הסוציאלית מיום 15.12.2002, וזאת למרות שהמערער נשאל על המצב בעבודתו, וענה כי הוא עובד בעבודה רווית מתח. יש לייחס משקל רב להיעדר הרישום במסמכים הרפואיים בבוא בית הדין להכריע, האם התקיים אירוע חריג בעבודתו של המערער כפי הנטען, אם לאו. היעדר הרישום במסמכים הרפואיים יכול להעיד גם, כי המערער עצמו לא קישר בין האירוע הנטען לבין האוטם במועד בו אירע. ג. ג. באשר לטענת השיהוי ולבקשת המערער לצרף ראיה חדשה: טענת השיהוי לא היוותה בסיס לדחיית התביעה על ידי בית הדין האזורי, כפי שנטען על ידי המערער, אלא היוותה נימוק מדוע קשה כיום להגיע לחקר האמת, בין היתר, על ידי חקירת אותו לקוח אשר צעק על המערער ביום האירוע הנטען. לפיכך, אין לקבל את בקשתו של המערער להוספת תצהירה של עורכת דינו בערכאה קמא, משום שאף לו יוכיח המערער כי השיהוי נגרם שלא כתוצאה מרשלנותו לשקוד על הטיפול בענייניו במקרה זה, אין בכך כדי לשנות את עצם העובדה שהשיהוי גרם לקושי בהוכחת האירוע הנטען. במצב דברים זה, יש להסתמך בעיקר על המסמכים הרפואיים שניתנו בסמוך לאירוע, להבדיל מעדויות שניתנו כעבור שנים לאחריו. מן המסמכים הרפואיים לא עולה, כאמור, בנסיבות המקרה שבפנינו, גרסה פוזיטיבית המאשרת את גרסתו של המערער בעדותו, ואף לא משתמע מהם, כי האוטם קרה על רקע של אירוע קודם. זאת ועוד. כלל פסוק הוא, כי לא יותר לבעל דין לצרף ראיה לאחר שלב ההוכחות, אם לא הוכיח כי לא היה ביכולתו להציג ראיה זו קודם לכן. המערער לא הראה כל נימוק המצדיק התרת הבאת הראיה בשלב כה מאוחר של הדיון- בשלב הערעור, לאחר קיום ישיבת קדם ערעור, ואף לא הראה מדוע נבצר ממנו מלהציג תצהיר זה בשלב ההוכחות בפני בית הדין באזורי, במיוחד לאור העובדה שמדובר בתצהירה של עורכת דינו אשר ייצגה אותו בפני הערכאה קמא. ה. בשולי הדברים נציין, כי משנקבע שלא הוכח אירוע חריג בעבודתו של המערער, ממילא מתייתר הצורך להתייחס לחוות הדעת הקרדיולוגית מטעם המערער, בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע לבין האוטם בו לקה. לאור האמור, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור, משלא הוכח אירוע חריג בעבודתו של המערער בסמוך לבוא האוטם ביום 9.12.2002, ומטעמיו של בית הדין האזורי. 16. 16. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות. ויכוחהתקף לב / אוטם שריר הלבלקוחות