התקף אסטמה - עורך דין

פסק דין חלקי זהו פסק דין חלקי בשאלה האם ארע למר אלטבאואר ז"ל (להלן: "המנוח" או "מר אלטבאואר") "אירוע חריג" בעבודה, לצורך הכרתו כתאונת עבודה, כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"), וזאת בסמוך או בתכוף ליום 6/12/98, המועד בו סבל המנוח מהתקף אסטמה קשה. רקע א. מר אלטבאואר, היה עורך דין במקצועו ושותף במשרד עוה"ד סוכובולסקי ושות'. ב. בשנת 1995 נפטר עו"ד סוכובולסקי ועקב כך התפרקה השותפות במשרד. בין הצדדים לשותפות הוסכם כי מר אלטבאואר ימשיך להפעיל את המשרד בירושלים. ג. מר אלטבאואר היה חולה אסטמה כרוני. ד. ביום 6/12/98, נתקף מר אלטבאואר בביתו בהתקף אסטמה קשה (להלן: "ההתקף"). ה. מר אלטבאואר פנה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד" או "הנתבע") והגיש הודעה על פגיעה בעבודה וכן בקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה. ו. במכתב מיום 20/12/00, הודיע המוסד כי תביעתו של מר אלטבאואר נדחתה וזאת מכיוון שההתקף לא היה תאונת עבודה כמשמעה בחוק. ז. ביום 20/6/01 הגיש המנוח כתב תביעה (ב"ל 1990/01), כנגד החלטת המוסד. ח. ביום 11/11/03, דחה המותב, בראשות כב' השופט (כתוארו אז) ארי תיבון, את תביעתו של המנוח וקבע כי ההתקף לא התרחש במהלך העבודה, בדרך אליה או ממנה ולפיכך אינו "תאונת עבודה". ט. ביום 18/4/04, הגיש המנוח ערעור על פסק הדין הנ"ל לבית הדין הארצי. י. ביום 19/11/06, ניתן תוקף פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה יוחזר עניינו של המנוח לבית דין זה בכדי לבחון האם התקיים במקרה דנן "אירוע חריג" בעבודה אשר גרם להתקף. יא. במסגרת הדיונים בימים 16/4/07, 7/7/08, 6/10/08, 30/12/08, העידו בפנינו עדי המנוח: עו"ד משה ליפקה, מר דוד סדן, הגב' נעמי אלטבאואר והגב' דנה גל אלטבאואר וכן עדי הנתבע: מר זאב ורמוט ועו"ד נורית ביינרט. יב. ביום 30/5/09, נפטר מר אלטבאואר ולפיכך התובעת עתה היא רעייתו של המנוח, הגב' נעמי אלטבאואר, בשמו. 4. דיון א. המנוח היה עו"ד, אשר התמחה בענייניה המשפטיים של הכנסיה, וטיפל בעניינים אלה, במסגרת השותפות, במשרד בירושלים. לאחר פטירתו של עו"ד סוכובולסקי ז"ל, החל המשרד, בו היה המנוח שותף, להתפרק באופן הדרגתי. כך העיד בפנינו מר משה ליפקה, פרוטוקול הדיון מיום 16/4/07, עמ' 4 ש' 6-18: "ש. ומה קרה, איזה בעיות. ת. המשרד לא התפרק ביום אחד, מתחילים את ההליכים, המשרד התחיל להתקיים, אני ישבתי עוד שנה במשרד, והוא (הכוונה לאלטבאוואר - י.ש.) המשיך לשבת בירושלים, ואחרי שנה, שנה וחצי הדברים התפרקו גם באופן פורמאלי. ש. אמרת בתצהיר הנוכחי המשלים וגם בתצהיר הקודם, שהתובע עבר תקופה ותנודות לא קלות ופשוטות בעבודה. תפרט לי איך זה התבטא ומה עבר על התובע. ת. עיקר העבודה של המשרד בירושלים היה במערכת הטיפול בכנסיות, והתובע היה מומחה והוא היה בעל מהלכים וקשרים והוא עמד בקשר יום יומי בעיקר עם הכנסיות, הלקוחות שלו בעיקר היו הכנסיות, זה היה עיקר הבסיס הכלכלי של המשרד. מה שקרה ובזה זה התחיל באופן טבעי היו כנסיות גם מבחוץ, במשרד שיש תנודות שאחרי מנסים לנגוס, זה לא סוד שלכנסיות בירושלים יש רכוש עצום, אז ניסו כל מיני אנשים לנגוס, אבל ברגע שהיתה חלוקה פנימית הכל לכאורה היה צריך לבוא על מקומו בשלום". ב. מהעדויות עולה כי התפרקותה של שותפות זו הייתה מלווה קשיים ומריבות, אשר סבו על שאלת השליטה בנכסי השותפות. בשלב כלשהו הוסכם בין הצדדים כי המנוח יקבל את משרד השותפות בירושלים. כך בעדותו של מר דוד סדן פרוטוקול הדיון מיום 7/7/08, עמ' 3 ש' 1-7 וכן בעדותה של הגב' נורית ביינרט, בתו של עו"ד סוכובולסקי ז"ל (להלן גם: נורית). בפרוטוקול הדיון מיום 6/10/08, עמ' 21 ש' 4- 10 השיבה נורית: "ש. אחרי שאביך נפטר, בשנת 95, התחילו סוג של מלחמות ירושה בשותפות. ת. כן, היה. ש. הרטבי רצה להגדיל את חלקו, והיו ויכוחים. ת. כן, כל מיני דברים. היתה אווירה לא טובה, השותף המרכזי נפטר. ש. ואיפה היה יוחנן בסיפור הזה. ת. קשה לי להגיד לך, כי השותפים ניהלו איתו כל מיני משאים ומתנים. הוא היה בירושלים ומה שאני יודעת שבסופו של דבר נגמר איתו בהסכם". בהמשך עדותה של נורית, בפרוטוקול הדיון מיום 6/10/08, עמ' 21 ש' 15-22 נשאלה והשיבה: "ש. התובע קיבל את הסניף הירושלמי. ת. נכון. ש. ואתם נשארתם משרד משפחתי. ת. כן, נשארנו עם קליינטים שנשארו איתנו. ש. איך חילקתם את הלקוחות. ת. לא היתה לנו גישה למשרד בירושלים, אנחנו לא חילקנו עם יוחנן את הלקוחות. ש. הלקוחות של ירושלים אלו היו הכנסיות. ת. כן". ג. מהעדויות ששמענו השתכנענו, כי גם לאחר פירוק השותפות והסערה שהתעוררה, לא תמה מסכת הקשיים והמאבקים על שליטת השותפים לשעבר, בתיקי הלקוחות. כך העיד בפנינו חברו של המנוח, מר דוד סדן, בפרוטוקול הדיון מיום 7/7/08, עמ' 4 ש' 12- 18: "ת. התובע היה אדם ישר והגון, כנראה שהוא הרגיש אז שהם מנסים למשוך ממנו תיקים על מה שסוכם לפני כן שישאירו לו. ש. ומה התבטא מכך, ומה יצא מזה. ת. היו ויכוחים כל הזמן כנראה. לפי מה שאני יודע לא הגיעו לבית משפט ולא הרביצו מכות. ש. ממה ששמעת ממנו מה הוא אמר. ת. שמנסים לנשל אותו כל הדרך". וכך גם העיד מר משה ליפקה, אשר עבד במשרד, בפרוטוקול הדיון מיום 16/4/07, עמ' 5 ש' 3-20: "ש. ואילו בעיות צצו לאחר פירוק השותפות. ת. היו בעיות שלא קשורות לעניין שהקליינטים בעצמם אולי חשבו פחות מחוייבות או הרגישו ... לא יודע בדיוק מה, היתה תחושה של סוג של רפיון שזה יכול להטריד כל משרד באופן טבעי. היה גם תהליך של פלסטיניזציה של הכנסיות, וזה מקבל ביטוי בכך שעו"ד דין שהם יהודים ישראלים נדחקו אם ייצגו כאלה, והתובע חש בכך מאוד, היה אירוע עם עו"ד חורי שבשלב מסויים זה הגיע לזה שהוא באופן אישי הגיש תביעה נגד התובע... ת. ... אז עלה על פני השטח ניסיונות של קבוצות סוכולוסקי אביבה האלמנה, הבן שלה ובתה נורית והחתן שלה רצו לחזור בהם מההסכם, שהם רצו לחזור ולטפל בתיקים שלפי ההסכם. התובע היה צריך לטפל בכנסיות בירושלים שזה טיפול כולל, וזה הגיע לשיאו בשלב מסויים, זה שינה לגמרי את כל כללי המשחק שאנו לא רגילים לזה כעורכי דין, שהם פשוט נכנסו פיזית למשרד ולקחו תיקים. זה היה כמה ימים לפני הארוע שקרה לו". ד. השאלה הנשאלת היא האם בתוך המתיחות הגדולה שהייתה בין השותפים לשעבר, התרחש אירוע ספציפי אשר עורר אצל המנוח סערת רגשות חריגה באופיה. מהעדויות שנשמעו עולה כי התשובה חיובית, וכי מספר ימים לפני מועד ההתקף ארע אירוע בו נכנסה נורית למשרד בירושלים, וכי המנוח סבר כי הגיעה על מנת לקחת חומר שנמצא במוקד המחלוקות שבין הצדדים. כך בעדותה של רעיית המנוח, הגב' נעמי אלטבאואר, פרוטוקול הדיון מיום 7/7/08, עמ' 10 ש' 9- 19: "ש. את כן זוכרת שהוא סיפר לך שהאירוע היה בשעות הצהריים. ת. כן, כי הוא סיפר לי שזה היה אחרי שהוא חזר מארוחת הצהריים, וגם המזכירה לא היתה, אני זוכרת את המילים שהוא אמר, 'רציתי להכניס את המפתח וראיתי שהדלת פתוחה, נכנסתי וראיתי אותה'. ... ת. זה בדיוק העניין. כשהוא היה מקלל כנראה שבאמת היתה לו סיבה. בדרך כלל נכון שהוא היה אדם רגוע, אבל באותו יום הוא היה נגרש ברמות בלתי רגילות, וזה בעיקר העליב אותו, הוא נעלב". משה ליפקה, העיד לעניין זה (פרוטוקול הדיון מיום 16/4/07, עמ' 7 ש' 7-20): "ת. זה לא אותם אירועים, אני אסביר. הוא היה מוטרד, אני מתאר דבר שהוא היה מוטרד. האירוע של הכניסה למשרד זה היה אירוע חריג ושונה... אני מבלי לדעת שזה רלבנטי, בעדות שלי בבית הדין בפעם הראשונה תיארתי את הדבר הזה, ובאמת הוא היה דבר שונה לגמרי, הוא חרג מכל דבר אחר והגדתי אותו אפילו כ"בום". אני אמרתי את זה, וההכוונה היתה שנכנסו ולקחו תיקים פתאום". ובפרוטוקול הדיון מיום 16/4/07, עמ' 8 ש' 20 עד עמ' 9 ש' 3: "ש. התובע סיפר לך על האירוע הזה. ת. כן. ש. באותו יום. ת. כן. הוא התקשר ואמר לי אתה לא תאמין... ש. ת. לפי מה שהוא סיפר היא נכנסה למשרד עם מפתח שהיה לה, והיא חיפשה בתיקים, והוא תפס אותה, והוא מנע את זה, והוא התרגז מאוד, וזה הוציא אותו מדעתו, ואז הוא לא ידע אם זה לא היה גם קודם כיוון שהוא לא ידע מזה". וכך גם העיד מר דוד סדן פרוטוקול הדיון מיום 7/7/08, עמ' 4 ש' 21- עמ' 5 ש' 10: "ש. בסעיף 8 (מקריאה). למה אתה קורא שיא? ת. אני הכרתי את התובע, הוא היה אדם מאוד רגיש, אבל באותו בוקר שהוא ישב איתי על כוס קפה וסיפר לי איך שהוא תפס אותה במשרד עם מפתח והיא לוקחת לו תיקים או ניירות, את ראית את הבן אדם אחרת. היחסים בינינו הם יותר מ 20 שנה, ואת רואה כשאדם נראה אחרת. ש. אז לאירוע הזה אתה קורא שיאו. ת. זה מה שהוא הסביר לי, שגונבים לו תיקים, זה העיד על כך שהבן אדם היה חצי גמור. ש. כשהוא סיפר לך את זה כמה זמן אחרי זה, זה היה. ת. למחרת בבוקר. אני עובד בקרים. הוא סיפר לי שהוא תפס אותה במשרד עם מפתח. במשרד שלהם, היום אני יושב פה, והוא אמר לי שתפס אותה במשרד. הוא אמר לי שהם הלכו להחליף מנעול, אבל הוא הסביר לי כבר שחסרים לו תיקים, היה לו יומן עם כל התיקים, והוא אמר לי שחסרים לו תיקים. ש. והוא סיפר לך את זה למחרת בבוקר של המקרה. ת. כן. למחרת בבוקר". ה. אכן, מדברי העדים עלה, כי האירוע הספציפי הנ"ל, אשר נוסף על המתח המתמשך סביב פירוק השותפות ובאבקי השליטה, היה נקודת שבר קשה מבחינתו של המנוח. כך בעדותו של מר משה ליפקה, פרוטוקול הדיון מיום 16/4/07, עמ' 10 ש' 3-14: "ש. בסעיף 7 לתצהירך המשלים אתה אומר שדווקא מאותו אירוע היתה הסלמה בתפקיד התובע... ת. זה היה שבר. הוא פשוט.... אתן דוגמה ואשווה זה כמו שבעל נבגד מגיע הביתה ופותח את הדלת ותופס את אשתו עם מישהו. הוא פשוט נשבר. ש. מה זה אומר. ת. התובע פשוט נאלם דום, הכל נכנס אצלו בפנים, הרגשתי שהוא פשוט נשבר. הוא לא ידע מה לעשות. ש. פיזית מה ראית עליו. ת. אמרתי לאשתי אני מאוד דואג לתובע יקרה לו משהו הוא לא עובר את זה. התובע היה איש שקט, הוא לא צועק, הוא לא הרים את הקול ולא קילל, הוא לא מקלל, אבל ראיתי שהוא בתוך סיר לחץ שיתפרץ החוצה, פשוט חשתי בזה". וכן בעדותו של מר דוד סדן פרוטוקול הדיון מיום 7/7/08, עמ' 7 ש' 8- 13: "ש. בסעיף 12 לתצהירך , (מקריאה). איך ידעת שמשהו יקרה לו? ת. כי ראיתי אותו בן אדם אחר, שבור, דמעות בעיניים, ואמרתי לעצמי זה לא יחזיק מעמד, ידעתי שהוא רגיש והבנתי שמשהו עובר עליו. ש. ולא חשבת להגיד להם לפני כן. ת. אני כמעט הייתי בטוח למה שקורה, אישתו היתה מודעת לכל צעד שהיה עושה שם. כשבאתי אמרתי שידעתי שמשהו יקרה לו". ובפרוטוקול הדיון מיום 7/7/08, עמ' 6 ש' 7-10: "ש. אתה יכול להסביר לנו קצת יותר. ת. אני מכיר אותו, ,התובע היה אישיות מאוד נעימה ומאוד נחמדה, והוא התרגש באותו יום, אפילו דמעות היו לו בעיניים, כי זה היה סה"כ משרד שעבד הרבה שנים יחד והיה להם אמון אחד בשני, וראיתי עליו שהוא בקושי יכל לדבר באותו יום". ו. חיזוק לעובדה כי המנוח אכן היה נתון, בשל האירוע, בקושי נפשי, נמצא בעדותו של מר דוד סדן, אשר העיד על התרחשות ממשית וחריגה שהבהירה את המצוקה הנפשית בה היה מצוי המנוח לאחר קרות האירוע. כך בעדותו של מר דוד סדן פרוטוקול הדיון מיום 7/7/08, עמ' 6 ש' 3-4: "ש. והוא לא יכל לגשת לליברמן בלעדיך. ת. הוא ממש היה 'על הפנים' באותו יום, וניגשנו יחד, והוא החליף את המנעול". ז. הנה כי כן, מתברר כי ה"אירוע" הנ"ל, היה "אירוע חריג" אשר, על פי עדות הסובבים את המנוח, היה יוצא דופן וספציפי ואשר השליכו על מצבו הנפשי של המנוח, אשר היה בסערת רגשות חריגה. ח. אמנם, לא ננקב מועד מדויק של קרות האירוע, אך מעדותו של מר משה ליפקה ומעדותה של רעיית המנוח, הגב' נעמי אלטבאואר עולה בברור, כי האירוע התרחש ימים ספורים בלבד לפני קרות ההתקף האסמטי. כך בעדותה של הגב' נעמי אלטבאואר, פרוטוקול הדיון מיום 7/7/08, עמ' 11 ש' 15-20: "ש. לגבי הימים שאת מתייחסת אליהם בסעיף 5, מה ראית בימים האלו? ת. הוא היה מאוד שקט, הוא לא רצה לעשות שום דבר, ואז באותה שבת היינו מוזמנים והכרחתי אותו לבוא לחנות בית בתל אביב על אף שהוא לא רצה לבוא, ואז הלכנו לעו"ד ליפקה... אני הצעתי לו ללכת לרופא והוא לא רצה, ולמחרת ביום ראשון בבוקר זה קרה". ט. נציין, כי על אף עדותה של נורית בפנינו, הרי שמתרשומת השיחה שערכה הגב' דנה גל אלטבאואר (להלן: דנה) בזמן אמת, במהלך שיחתה עם נורית ביום 11/12/08, עולה כי נורית כן ביקרה במועד הרלוונטי במשרדו של המנוח. בתרשומת השיחה שרשמה דנה נאמר כי נורית אמרה לה כי: "אולי אני באתי לירושלים באותו יום - ולא זכור לי אם הוא היה במשרד". לאור עדותה האמינה של דנה, מקבלים אנו כי אכן תרשומת זו אוטנטית ונרשמה בזמן אמת. יצויין כי לעניין זה אין זה משנה האם באמת לקחה עימה תיקי לקוחות או חומר אחר מן המשרד. העובדה שנכנסה למשרד, למרות שהמשרד היה כבר בשליטתו של המנוח, והחשש הסובייקטיבי של המנוח כי נערכת כנגדו קנוניה, וכי מוציאים חומר ממשרדו, היא המלמדת על חריגותו של האירוע. עקב כך אף עשה צעד חריג של החלפת המנעול - דבר המלמד על החשיבות שייחס לכניסה זו של נורית למשרד. י. לאור כל האמור לעיל, העדויות שנשמעו וכתבי טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי במועד סמוך להתקף האסטמטי הקשה שחווה המנוח, אכן התרחש "אירוע חריג" בעבודתו של המנוח. לאור זאת יש למנות מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין מצבו הרפואי. 5. סוף דבר : לאור האמור לעיל הרינו קובעים כי לתובע אירע אירוע חריג, מספר ימים לפני שקיבל את התקף האסטמה החריף, התקף שהתרחש ביום 6/12/98. לאור זאת, התיק יועבר למומחה רפואי אשר יחווה דעתו בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין מצבו הרפואי, כולל בדרך של החמרה. אסטמהעורך דין