הפסקת תשלום הבטחת הכנסה רטרואקטיבית

פסק דין השופטת נילי ארד 1. ענייננו בערעור זה, בפסיקתו של בית הדין האזורי בבאר שבע (סגנית שופט ראשי, השופטת יהודית גלטנר הופמן; בל' 2781/05) לפיה נדחתה תביעת המערער לתשלום גמלת הבטחת הכנסה עקב שימוש ברכב, תוך חיובו רטרואקטיבית בהחזר הגמלה ששולמה לו. העובדות 2. המערער רשום כ"דורש עבודה" בשירות התעסוקה. למערער שולמה גמלת הבטחת הכנסה בעקבות תביעות שהגיש בתאריך 7.11.00 ובתאריך 27.5.03. באוקטובר 2004 הופסק תשלום הגמלה למערער לאחר שנראה נוהג ברכב מסוג סובארו שמספרו 7193203 (להלן: הרכב). הרכב היה בבעלות אביו המנוח של המערער ולאחר פטירתו הועבר הרכב לבעלות האם ונרשם על שמה, למרות שאינה בעלת רשיון נהיגה. המערער מתגורר בדירה עם אמו שהיא בעלת נכות נפשית בשיעור 100% ופוליסת הביטוח לרכב רשומה על שמו. 3. חוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי, מר אמיתי ישראל, ציין בדו"ח חקירה מיום 2.11.04 כי לפי בירור שנערך עם שכניו של המערער "הרכב מסוג סובארו נמצא בשימושו של התובע" וכי בביקורים שנערכו בבית מגוריו של המערער ביום 12.10.04 וביום 14.10.04 "לא נמצא איש, הרכב לא ניראה באזור המגורים". המערער, בהודעה לחוקר המוסד מיום 27.2.05, אישר כי הוא נוהג ברכב מידי פעם, כי הוא היחיד הנוהג ברכב מאחר ולאמו אין רישיון נהיגה. האם שילמה את ההוצאות השוטפות על הרכב ורשיון הרכב רשום על שמה, ואילו תעודת הביטוח של הרכב הינה על שמו. 4. במכתב מיום 17.3.05 שכותרתו "גימלה להבטחת הכנסה - הודעה על חוב" הודיע המשיב (להלן: המוסד) למערער "כי בתאריך 17/3/2005 נוצר על שמך חוב בסכום 28815 ש"ח, עקב תשלומים שלא הגיעו לך על פי חוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980. סכום ההצמדה נכון להיום 106 ש"ח". במכתב מיום 22.3.05 הוסיף המוסד והודיע למערער על הפסקה רטרואקטיבית של תשלום גמלת הבטחת הכנסה בזו הלשון: "אנו מצטערים להודיעך על הפסקת תשלום גמלת הבטחת הכנסה החל מחודש 11/2000 הואיל ובשימושך רכב מספר 9193203. בהתייעצות עם ההנהלה, הוחלט לשלול זכאותך מיום 11.2000 מאחר ועפ"י חקירה שנעשתה, אתה היחיד שהינך משתמש ברכב". המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי נגד שלילת גמלת הבטחת הכנסה ועל חיובו בהחזר רטרואקטיבי של התשלומים שקיבל. פסק הדין של בית הדין האזורי 5. בית הדין האזורי דחה את התביעה על בסיס חומר הראיות שהובא לפניו ומהימנות העדים ולאור הוראות החוק וההלכה הפסוקה. מסקנתו הייתה כי המערער "נהג ברכב מנהג בעלים" ועל כן אין הוא זכאי לתשלום גמלת הכנסה. את מסקנתו השתית בית הדין האזורי על ממצאים ומסקנות אלה: המערער אישר בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי ובעדותו בבית הדין כי עשה שימוש ברכב וכי "רק הוא זה שנהג והשתמש ברכב"; "גרסתו, כי השתמש ברכב רק בתקופה שלא קיבל גימלת הבטחת הכנסה לא הוכחה ו"גירסה 'משופצת' זו עלתה רק בעדותו בבית הדין"; המערער "נשא בהוצאות הדלק כאשר השתמש ברכב"; המערער "לא הגיש בקשה להכיר בשימוש ברכב לצרכים רפואיים עבור אמו או סבתו, לאחר שאביו נפטר" ו"לא הציג כל תעודה רפואית לתמיכה בגרסתו"; נדחתה טענת המערער לפיה מנהל סניף המוסד לביטוח לאומי "אמר לו שלא יהיו בעיות אם ינהג ברכב במצבו" משטענה זו "אינה הגיונית, אינה סבירה ואף לא הוכחה". הערעור 6. בערעורו חזר המערער על טענותיו בבית הדין האזורי שעיקרן באלה: בהיותו בן יחיד, ולאחר פטירת אביו שהיה המפרנס היחיד במשפחה, נפל עליו עול הטיפול באמו הסובלת ממחלת נפש; לבקשת אמו לא נמכר הרכב לאחר מות אביו בשל ערכו הרגשי ולמעשה משמש הרכב לשעת חירום בלבד; הרכב איננו בבעלותו ולא היה בבעלותו, התשלומים עבור אחזקת הרכב בוצעו מחשבון הבנק המשותף של הוריו ובשל חוסר תפקודה של אמו טיפל בתשלומים השוטפים; המערער לא נהג ברכב בתקופות בהן קיבל הבטחת הכנסה "אלא לעיתים נדירות ולצרכים דחופים" של אמו וסבתו; המערער מלין על התנהלות המוסד לביטוח לאומי כלפיו תוך שציין כי בשיחה עם מנהל סניף המוסד לביטוח הלאומי, עובר להגשת התביעה לגמלת הבטחת הכנסה, ובבירורים עם פקידות בסניף, לא הובאה לידיעתו האפשרות להגשת הכרה בשימוש ברכב לצרכים רפואיים; "החוקר השתמש בדיווחו בתיאור שלא עולה בקנה אחד עם" התבטאויותיו של המערער בחקירה; כאשר החוקר הגיע לביתו היה המערער בחופשת מחלה ו"הרכב כל העת חנה בחנייה המשותפת לכל דיירי הבניינים" הנמצאים ברחוב בו הוא מתגורר; בטופס הבטחת הכנסה לא מצוינת השאלה אם קיים ברשות הוריו של המבוטח רכב. על כל אלה הוסיף וטען כי "שלילת הזכאות באופן רטרואקטיבי הינה שלילה דורסנית". 7. המוסד לביטוח לאומי, תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, תוך שסמך על ממצאיו של בית הדין לרבות בנוגע לשימוש שעשה המערער ברכב, והוסיף והטעים: "שלילת הזכאות אינה נובעת מהיות האם בעלת הרכב אלא משימושו הקבוע של המערער ברכב"; למרות טענות המערער בדבר שימוש ברכב לצורך טיפול באמו "לא הוגשה בקשה לשימוש ברכב מטעמים רפואיים". בהתייחס לטענות המערער על חיובו בהחזר רטרואקטיבי של הגמלה טען המוסד כי תביעת המערער לגמלת הבטחת הכנסה מיום 22.3.05 נדחתה "רטרואקטיבית ל- 7.11.00 הואיל ולהנחת דעת פקיד המשיב, נעשה שימוש קבוע ברכב לפחות לאורך כל התקופה הזו"; וכי ככל שהמערער סבור כי דרישת התשלום הרטרואקטיבית היא "דורסנית" הרי ש"שליחת יד לקופה הציבורית במשך תקופה ארוכה, תוך העלמת העובדה כי המערער משתמש ברכב באופן קבוע ויודע כי דבר זה שולל זכאות לגמלה - היא דורסנית לא פחות". דיון והכרעה 8. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולחומר שהובא לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי לא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בממצאיו העובדתיים של פסק הדין ובמסקנותיו המשפטיות המבוססות היטב בדין ובהלכה הפסוקה. על כן ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991. על האמור נוסיף הערותינו שלהלן. 9. הלכה מושרשת היא, כי מבוטח לא יהא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה אם הוכח שעשה שימוש של קבע ברכב מנועי. באשר "השימוש ברכב מצביע על כך, שלמשתמש די אמצעים כספיים כדי להתפרנס בכבוד". במקרה כזה קמה חזקה לפיה "מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה ולרשותו סכום כסף העולה על קצבת הבטחת הכנסה".עם זאת "שלילת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מותנית בכך שהמוסד הוכיח כי השימוש ברכב נעשה על ידי המבוטח באופן קבוע ולא באופן אקראי, בודד או חד-פעמי". בענייננו ולפי שקבע בית הדין האזורי הוברר מהודעתו של המערער לחוקר המוסד ומעדותו בבית הדין, כי "מדי פעם" נהג ברכב. בנוסף, כי ביטוח הרכב נעשה על שמו ולפי העולה מטענתו בבית הדין האזורי, הוא זה שנשא בתשלום הוצאות הדלק לרכב כאשר נסע בו לצרכיו. בראיות אלה די כדי לבסס טענת המוסד בדבר השתתפות המערער בהוצאות אחזקת הרכב באופן המקים חזקה שלא הופרכה, לפיה עשה המערער השימוש קבוע ברכב . לבסוף נציין, כי לפי שקבע בית הדין האזורי, עדות המערער בפני חוקר המוסד לא תאמה את הגירסה שהציג, אף לא הוכח כי דו"ח החוקר ומסמכים שהוצאו מטעמו אינם מהימנים. בנסיבות אלה בדין ניתן משקל מכריע להודעת המערער בפני החוקר "אשר ניתנה בטרם קיבל המערער ייעוץ משפטי והיה מודע להשלכות דבריו" . 10. בנסיבות אלה בדין נקבע כי המערער עשה שימוש קבוע ברכב אשר די בו כדי לשלול את זכאותו לגימלת הבטחת הכנסה. וכי יש לראות בו בעליו של הרכב, החל מחודש נובמבר 2000 עת הוכר כזכאי לגמלת הבטחת הכנסה עד למועד בו נשללה זכאותו לגמלה. שלילה רטרואקטיבית של הזכאות 11. מכאן נפנה לטענת המערער נגד החלטת המוסד בדבר שלילה רטרואקטיבית של זכאותו לגימלה וחיובו בהחזרת הסכומים ששולמו לו. בענייננו, משהגיע המוסד למסקנה כי המערער קיבל גמלת הבטחת הכנסה שלא כדין מחמת שימוש ברכב, הפעיל סמכותו לפי סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי ותבע מן המערער החזר הגמלאות ששולמו לו ביתר בסכום של כ- 30,000 ש"ח. זאת, מבלי שניתנה למערער הודעה מוקדמת על הכוונה להשית עליו חיוב זה. להיבטיה העקרוניים של סוגיה זו וליישומה במקרה שלפנינו, נדרש להלן. 12. סעיף 23 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 מאמץ את הוראתו של סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: החוק) שכותרתו "החזרת גימלאות" ולפיו במקרים בהם "שילם המוסד בטעות או שלא כדין, גמלת כסף או תשלום אחר לפי חוק זה או לפי כל דין אחר" רשאי המוסד לנכות או לתבוע אותם סכומים, בבת אחת או לשיעורין, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות העניין. מטיעוני באת-כוח המוסד לפנינו הוברר, כי המוסד אינו נוהג לתת הודעה מוקדמת למבוטח על הכוונה להפעיל כלפיו את הסמכות לפי סעיף 315 לחוק, לרבות במקרים בהם החוב אותו נדרש המבוטח להחזיר נקבע רטרואקטיבית למן תחילת מועד תשלום הגמלה, שלדעת המוסד שולמה בטעות או שלא כדין. במצב דברים זה נשללת זכות הטיעון מן המבוטח לנסות ולשכנע את המוסד כי אינו חייב בתשלום שהושת עליו, כולו או מקצתו. לשיטתה של באת-כוח המוסד, ניתנת למבוטח הזדמנות להשמיע גרסתו באופן ראשוני ואמיתי, בגביית הודעתו על ידי חוקר המוסד, ומכל מקום ניתן למבוטח יומו משהגיש תביעתו לבית הדין לעבודה. התנהלות מעין זו אין בידינו לקבל. כבר נפסק כי הפעלת סמכותו של המוסד בתביעה להחזרת גמלאות ויישומה, נתונות לביקורתו השיפוטית של בית הדין לעבודה. בית דין זה חזר ופסק כי המוסד לביטוח לאומי כפוף לכללי המשפט המינהלי ולכללי הצדק הטבעי, ומתוקפם חב הוא חובה מוגברת של אמון ושקיפות, תום לב והגינות בהחלטותיו ובהתנהלותו כלפי המבוטחים. זאת, מתוקף היותו רשות ציבורית המופקדת על ביצוע החוק שהוא סוציאלי מעצם מהותו . כך דרך כלל, כך גם במקרה בו הגיע המוסד למסקנה לפיה קמה סמכותו לפי סעיף 315 לחוק לתביעה רטרואקטיבית מן המבוטח להחזרת הגמלאות ששולמו שלא כדין או בטעות ובמצב בו "מבוטח שאינו מוסר למוסד את מלוא הפרטים הנוגעים לעניינו או שמוסר חלילה פרטים שאינם נכונים, עשוי להיחשף לדרישה להחזר הכספים מכח סעיף 315 לחוק". במקרים כאלה מן הדין שהמוסד יקדים ויודיע למבוטח על כוונתו זו, וייתן למבוטח אפשרות להביא טענותיו טרם קבלת החלטה סופית בקביעת סכום החוב, ניכויו מגמלה קיימת, או חיוב החזר כספי של החוב כולו או בחלקו. ודוק. יש להבחין בין מצב בו המבוטח יזם את התביעה לגמלה, לבין מצב בו המוסד הוא שנקט לראשונה בפעולת חיוב כלפי המבוטח. במקרה הראשון, משמיע המבוטח טיעוניו בעצם התביעה שהגיש לזכות שמקורה בחוק, ובשים לב לטיעונים אלה מתקבלת התביעה או נדחית. שונים פני הדברים כאשר היוזמה להגשת התביעה הינה של המוסד, כגון תביעה שמקורה בבדיקה וחקירה שכתוצאה ממנה נדרש המבוטח להחזיר גמלאות ששולמו לו בטעות או שלא כדין. במקרה כזה פועל המוסד לפי נתונים שהובאו לפניו בדו"ח חוקר או ממקורות אחרים. בעוד אשר המבוטח מצידו אינו יודע כלל במעמד מסירת ההודעה לחוקר, או בכל שלב אחר, על האפשרות או הכוונה לחייבו בהשבה רטרואקטיבית של כספים שקיבל מן המוסד. אשר על כן, הגם שהוראת סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי מקנה למוסד אפשרות ניכוי סכומים ותביעת חוב להחזרת תשלומים ששולמו למבוטח רטרואקטיבית, מן הדין הוא שתינתן הודעה מראש ובכתב למבוטח על האפשרות או הכוונה לשלול זכאותו לגמלה רטרואקטיבית וטעמיה, תוך פירוט החוב הכספי בו עלול הוא להיתבע, בגין תשלומים ביתר שקיבל שלא כדין או בטעות. כמו כן יש להעמיד את המבוטח על זכותו להגיש למוסד טיעוניו בכתב ובזמן סביר שייקבע. בדרך זו, תינתן למבוטח הזכות למצות זכויותיו טרם שיחליט המוסד לתבוע ממנו חוב העבר על תשלומים שקיבל שלא כדין. וזאת, ללא קשר לתביעה שהמבוטח יבחר להגיש או שלא להגיש לבית הדין לעבודה, בהשגה על החלטת המוסד בעניינו. 13. במקרה שלפנינו, אמנם לא ניתנה למערער זכות הטיעון לפני שהוחלט על חיובו רטרואקטיבית בהחזרת כספי גמלת הבטחת הכנסה ששולמו לו שלא כדין מנובמבר 2000. אולם, בדיעבד "נרפא" פגם זה בכך שניתנה למערער הזדמנות ראויה להשמיע טיעוניו בבית הדין האזורי, במסגרת בירור תביעתו במהלכה נבחנה תקפות החלטתו של המוסד. בסופו של יום, לא עלה בידי המערער לשכנע את בית הדין שלא עשה שימוש ברכב, ובית הדין הגיע למסקנה כי אין להתערב בהחלטת המוסד לביטוח לאומי לשלול מן המערער את תשלום הגמלה ולחייבו בהחזרת הסכום ששולם לו שלא כדין. כמבואר לעיל, הכרעתו של בית הדין האזורי התאשרה בפסק דין זה. 14. סוף דבר הערעור נדחה בלא צו להוצאות. הבטחת הכנסהרטרואקטיביות