הכרה בתושבות לפי מקום מגורים

פסק דין השופטת ורדה וירט - ליבנה 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת יפה שטיין ונציגת הציבור גב' נילי קולבנסקי; בל 10607/04;בל 10085/05) אשר דחה את תביעתם של המערערת ובעלה להכיר במעמדם כתושבי מדינת ישראל. 2. ההליך בבית הדין האזורי א. בבית הדין האזורי באי כוח הצדדים הסכימו כי אין מחלוקת עובדתית לגבי שכונת מגוריהם של המערערת ובעלה בכפר עקאב וכי השאלה היחידה שנותרה במחלוקת הינה מיקומו המדויק של הבית, המצוי על קו התפר שבין תחום מדינת ישראל לבין מחוצה לו. מאחר וזו היתה השאלה היחידה השנויה במחלוקת נשלח מודד מוסמך על מנת שיקבע את מיקומו המדויק של הבית. המודד המוסמך מר יורי אלישיב - קבע כי 54.2% מהנכס נמצא מחוץ לתחום שיפוט ירושלים ו - 45.8% מהנכס נמצא בתחום שיפוט ירושלים. ב. המחלוקת שנדונה בבית הדין האזורי כתוצאה מקביעתו של המודד המוסמך היא האם היה על המודד המוסמך לבדוק גם את החלוקה הפנימית של הבית כגון: היכן חדר השינה והיכן מרכז חייהם בתוך הבית, זאת כטענת המערערת ובעלה או שהיה עליו, כטענת המוסד לביטוח לאומי, לבדוק את מיקומו של הנכס בהתייחס לקו הגבול שבתחום שיפוט ירושלים. המוסד לביטוח לאומי מבסס טענתו זו על ההנחיות הכלליות שהוצאו על ידו שנוסחן הן: "מי שלפחות 50% משטח ביתו הבנוי נמצא בתחומה המוניציפאלי של ירושלים יוכר כתושב". ג. בית הדין האזורי בחן את סבירותן של ההנחיות לעומת טענותיו של בא כוח המערערת וקבע כי יש להעדיף את ההנחיה הקובעת קריטריון אחיד ואובייקטיבי ולא בדיקה של חלוקה פנימית של כל בני הבית ואף בבדיקה זו לא ניתן לדעת היכן מצויים בני המשפחה ברוב שעות היממה. גם אם בהנחיה הקובעת קריטריון שרירותי, יש כאלו שיפגעו ולעתים אף באופן גבולי ביותר הרי שאין בכך לפסול את אותה הנחיה, ולאור מסקנתו זו קבע כי אין מנוס אלא לדחות את התביעה. על כך הערעור שבפנינו. ד. בא כוח המערערת חוזר בפנינו על טענותיו כשהוא תוקף את ההנחיה של המוסד לביטוח לאומי על דרך ביצוע המדידה. לדבריו "מרכז חייו" של העובד נקבע לפי המקום בו הוא ישן ולכן יש להידרש לחלוקת החדרים בתוך הבית ואין לקחת בחשבון בשטח הנכס את המרפסת והקירות החיצונים. בא כוח המשיב בקשה לסמוך על פסק דינו של בית הדין האזורי וכי אין לשנות את הנחיותיו של המוסד לביטוח לאומי גם אם מדובר במקרה גבולי. 4. דיון והכרעה א. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הננו סבורים כי דין הערעור להדחות מטעמיו של בית הדין האזורי זאת על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991. ב. המוסד לביטוח לאומי קבע הנחיותיו לאחר שקיים דיון מקיף במשרד המשפטים לגבי אותם בתים המצויים על קו התפר במזרח ירושלים ובעקבות אותו דיון הוצא מסמך מיום 19.3.01 הקובע את ההנחיות הבאות: ".... כדי לפתור את בעייתם של תושבים אלה סוכם, כי מי שלפחות 50% משטח ביתו הבנוי (לעניין זה "שטח הבית הבנוי" רק שטח הקרקע שעליו נבנה מבנה בהיתר בניה כדין. בניה לגובה לא תלקח בחשבון) נמצא בתחום המוניציפלי של העיר ירושלים יוכר כתושב ירושלים על כל המשתמע מכך, לענין תשלום גימלאות, תשלום דמי ביטוח ודמי ביטוח בריאות. לצורך קביעה זו יסתייע המוסד במודד הממשלתי או מי שמטעמו. נוסח השאלה שיש להפנות למודד: "מהו שטח המבנה ואיזה אחוז ממנו נמצא בשטח ישראל ואיזה אחוז ממנו נמצא בשטחי יש"ע (מבנה או חלק ממבנה אשר נבנה ללא קבלת היתר בניה כדין לא ילקח בחשבון)". בית הדין האזורי מינה את המודד המוסמך בהתאם לאותן הנחיות ואף מן התשריט עולה כי המודד סימן את הקו לאורך כל המבנה ולא רק לאורך היחידה של המערערת. ביחידה של המערערת הוא סימן את האחוזים וזאת אף לפי ההנחיות של המוסד לביטוח לאומי. מאחר ומדובר בשני בתים פרטיים כשכל אחד מצוי על שטח מגרש מוגדר הרי שהמודד בדק את הנכס של המערערת דהיינו שטח הקרקע שעליו נבנה המבנה בהיתר בניה כדין. ג. בהתייחס לטענת בא כוח המערערת כי הבדיקה הנכונה היתה צריכה להיות בדיקת החלוקה הפנימית בתוך הבית והיכן מצויים חדרי השינה הרי שכאשר אנו בוחנים את הקריטריון המוצע על ידי בא כוח המערערת בהשוואה לקריטריון שנקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי ברי לנו כי הקריטריון הסביר יותר הוא הקריטריון הקובע אחידות בבדיקה לגבי כולם ואין הוא תלוי בחלוקה פנימית כזו או אחרת של המערערת, חלוקה שיכולה להשתנות מעת לעת ואף אין בה קנה מידה לקביעה היכן מרכז חייו של כל אחד מן הדיירים. הגם שבבחינה אחידה ושרירותית יש מי שעלול להיפגע ולעתים אף באופן גבולי, כמו המערערת שבפנינו, אין בכך כדי לפסול אותה כאשר עומדת היא במתחם הסבירות. ד. אשר על כן, ומטעמיו של בית הדין האזורי אין מנוס אלא לדחות את הערעור. ה. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות. משרד הפניםתושבות