פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה המשיב היה זכאי לגמלת הבטחת הכנסה על פי חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 (להלן גם חוק הבטחת הכנסה או החוק), החל מחודש ינואר 1993. ביום 11.3.04 נמסרה לו הודעה מטעם המוסד לביטוח לאומי לפיה נשללה זכאותו לגמלה הבטחת הכנסה באופן רטרואקטיבי לכל התקופה, בטענה כי המשיב עושה שימוש קבוע במכונית (להלן:"מכונית") באופן השולל את זכאותו לגמלה על פי סעיף 9א(ב) לחוק. כן טען המוסד לביטוח לאומי כי המשיב לא המציא לו את פרטי המכוניתים בהם הוא נוהג, בניגוד לחובתו לפי סעיף 19 לחוק. כתוצאה משלילת הזכאות נוצר חוב של המשיב למוסד לביטוח לאומי בסך של כ-125,000 ₪ בגין הגמלה ששולמה, על פי הטענה, שלא כדין. המשיב טען כי מתקיים בעניינו החריג לסעיף 9א(ב) לחוק, המופיע בסעיף 9א(ג)(2), לפיו לא רואים במכונית כנכס ממנו מופקת הכנסה לעניין החוק, אם המכונית משמש לצורך טיפול רפואי. המשיב טען כי השתמש במכונית לצורך הסעת אשתו, הלוקה בסוכרת, על פי צרכיה הרפואיים, למרפאת קופ"ח בלקיה ולביה"ח סורוקה. המחלוקת נעוצה בשאלה האם מתקיימים התנאים המופיעים בחריג כך שהוא יחול על המשיב. החריג האמור בסעיף 9א(ג)(2) לחוק קובע, כי אחד התנאים לפיהם לא יראו מכונית כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה הוא כאשר התובע או בן משפחתו זקוקים למכונית לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם לפי תוכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים. המשיב הגיש תביעה לבית הדין האזורי (בל 2646/04), אשר נדחתה בפסק דין מיום 21.6.05. בסעיף 2 לפסק הדין נאמר כי "התובע אינו חולק, כי הוא משתמש לעתים קרובות בכלי מכונית של בני משפחתו לצורך הסעת אשתו, הזקוקה לטיפולים רפואיים". בית הדין בחן את המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו של המשיב ומצא כי עולה מהם שאשת המשיב מבקרת בבית החולים סורוקה פעם בחודש לכל היותר. על כן, נקבע כי כל שנותר הוא טענת המשיב לפיה הוא משתמש במכונית באופן קבוע, וטענתו לשימוש במכונית לצרכים רפואיים לא הוכחה. המשיב הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי (עב"ל 409/05). בפסק הדין בערעור נקבע, כי בית הדין האזורי לא בחן את עניין זכאותו של המשיב על פי המסמכים הרלוונטיים, וקיבל את הערעור. בפסק הדין מיום 25.5.06 נקבע כך: "לאור זאת יוחזר עניינו של המערער לבית הדין האזורי, אשר ידון בתביעה וינמק פסיקתו על סמך כלל החומר הרפואי שיהיה בפניו, לרבות, תיק קופת חולים מלקייה וממרפאת הסכרת ב"סורוקה"; יקבע על פני התקופה מאז ינואר 93 ועד 1 במרץ 2004, את מספר הביקורים של אשת המערער, לאור צרכיה הרפואיים, ובהתאם יקבע את מידת השימוש במכונית על פני התקופה הנ"ל. לאחר שבית הדין יקבע את תדירות השימוש במכונית על פני התקופה הנ"ל, ישקול אם מדובר בשימוש קבוע במכונית; ככל שמדובר בשימוש קבוע במכונית, יבחן בית הדין וינמק האם מדובר בשימוש לגביו חל החריג של שימוש במכונית לצרכים רפואיים, אם על פי מדיניות המוסד ואם מכח הוראת החוק והתקנות. ככל שהדבר נדרש, ישקול בית הדין אף מינוי מומחה יועץ רפואי מטעמו לעניין חלות החריג." 6. בהוראת בית הדין הארצי, חזר עניינו של המשיב לבית הדין האזורי. המשיב הגיש בפני בית הדין האזורי את כל המסמכים הרפואיים הרלוונטיים וטען כי ניתן ללמוד מהם שאשתו מבקרת באופן מתמיד במרפאה בלקייה, בקופ"ח בבאר שבע ובבית החולים סורוקה. בית הדין האזורי בפסק דינו (בל 2104/06, השופט אילן סופר), סקר את כל מועדי ביקוריה של אשת התובע בקופ"ח החל מסוף שנת 1999 ועד לחודש 5/2004, וציינם אחד לאחד. בסיומו של פסק הדין נכתב כך: "7. כפי שניתן לראות, ביקוריה של אשת התובע נעשו בתדירות של פחות מחמש פעמים בחודש. בהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי, מספר הביקורים ישמש מדד לבחינת השימוש במכונית. מכאן שתדירות שכזו אינה מהווה שימוש קבוע במכונית. 8. על כן, התביעה מתקבלת. 9. אין צו להוצאות". מכאן הערעור שבפנינו. 7. המוסד לביטוח לאומי טוען, כי בית הדין האזורי טעה כאשר קיבל את תביעת המשיב, הואיל שעל פי מסקנתו לא מתקיימות הוראות החריג המזכה בגמלת הבטחת הכנסה על אף השימוש הקבוע במכונית. על פי טענתו, בפסק הדין של בית הדין האזורי מיום 21.6.05 נקבע כממצא עובדתי שהמשיב עשה שימוש קבוע במכונית, ולא היתה מחלוקת כי המשיב משתמש לעתים קרובות במכוניתים שהועמדו לרשותו. בית הדין האזורי קבע לכאורה, בפסק הדין מושא הערעור, בניגוד לקביעה בפסק הדין בגלגול הראשון, כי הכלל עצמו לא מתקיים, קרי שלא הוכח כלל שימוש קבוע במכונית. על פי טענת המוסד לביטוח לאומי, הוכח בעניינו של המשיב שימוש קבוע במכונית על פי המבחנים שבפסיקה. ומכאן, משלא הוכח קיומו של החריג לכלל, דין התביעה להידחות. כן נטען כי בית הדין האזורי לא יישם כלל בפסק דינו את המבחנים הקבועים בפסיקה לקביעת "שימוש קבוע במכונית", המופיעים בפירוט בעב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי נ' זהבה עמר (לא פורסם, ניתן ביום 15.3.05 להלן פסק הדין בעניין זהבה עמר). המוסד לביטוח לאומי מוסיף כי המשיב לא הכחיש כי ביצע שימוש קבוע ותכוף במכונית, ורק טען לחלות החריג. בנוסף, טוען המוסד לביטוח לאומי כי המשיב לא טרח ליידע אותו בדבר השימוש במכונית ולפיכך יש לשלול את גמלתו גם מכוח סעיף 19 לחוק. 8. המשיב טוען מנגד, כי בית הדין האזורי פעל על פי הוראות פסק הדין של בית הדין הארצי, ועל כן דין הערעור להידחות. לדבריו, הוכח כי הוא השתמש במכונית, השייך לאחד מבני משפחתו, אך ורק לשם ליווי אשתו לטיפולים רפואיים. דיון והכרעה: 9. אחרית לראשית: לאחר שעיינו בכלל חומר התיק ובטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. מסכימים אנו למסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי, לפיה אין במקרה דנן שימוש קבוע במכונית, ולהלן הנימוקים להכרעתנו זו. המסגרת הנורמטיבית: 10. תכליתו של חוק הבטחת הכנסה היא להבטיח הכנסה מינימלית לכל אדם אשר אין ביכולתו לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו, או אשר אינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי. מטרתה של הכנסה זו היא להבטיח לאדם כזה ולמשפחתו את סיפוק צרכי הקיום החיוניים עבורם, והכל בכפוף לקריטריונים ולתנאים הקבועים בחוק ובתקנות. החוק אינו מיועד להבטיח את הכנסתם של אלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו או יכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו. בהתאם, נקבע בדין ובהלכה הפסוקה, כי שימוש קבוע במכונית שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, מהטעם כי שימוש שכזה מקים חזקה של "הפקת טובת הנאה משימוש במכונית", אשר שקולה להפקת הכנסה מנכס. הוראה זו הופיעה בתחילה בתקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982 (להלן גם התקנות), ועוגנה מאוחר יותר בחקיקה ראשית בסעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה, שנחקק במסגרת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 15), התשס"א-2001. 11. סוגיית השימוש במכונית כשולל זכאות לגמלת הבטחת הכנסה נדונה בפירוט בפסק הדין בעניין זהבה עמר. בפסק דין זה הותוותה המסגרת הנורמטיבית להכרעה בסוגיות העקרונית בעניין. בפסק הדין נקבע כי הוראות סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה ותקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה עומדות במבחן החוקתיות. כן נמנו מבחנים שונים המסייעים לקביעה בשאלה האם נעשה שימוש קבוע במכונית על ידי תובע. 12. בפסק הדין בעניין זהבה עמר נאמר לעניין המבחנים לשימוש קבוע במכונית כך: "המבחן העיקרי בסוגית השימוש במכונית הינו, הפקת טובת הנאה מהשימוש במכונית. 'טובת הנאה' פירושה תועלת או הנאה מהשימוש במכונית אם כי לאו דווקא כספית. החזקה היא, כי מי שמשתמש במכונית באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה ולרשותו סכום כסף העולה על קצבת הבטחת הכנסה. המוסד לביטוח לאומי אינו חייב להוכיח את מהותה של טובת ההנאה של המבוטח או, כי הוא מפיק הכנסות כתוצאה מהשימוש במכונית. לעומת זאת, הוא מחויב להוכיח ששימושו של המבוטח במכונית קבוע ולא אקראי, בודד או חד פעמי, שכן שימוש כזה איננו נחשב כהפקת הכנסה. בפסיקה נקבעו מבחנים להכרעה בשאלה האם השימוש במכונית הוא קבוע כאשר עלינו לשקול את מכלול עובדות המקרה". בהמשך, מונה בית הדין רשימה של מבחנים וחזקות לבחינת שאלת השימוש הקבוע במכונית. עם זאת הודגש, כי לעולם יש לשקול את מכלול נסיבות המקרה הספציפי. 13. לצד הכלל, לפיו שימוש קבוע במכונית שולל זכאות לגמלת הבטחת הכנסה, נקבעו מספר חריגים. אחד החריגים הוא שימוש במכונית לצורף קבלת טיפול רפואי, המופיע בסעיף 9א(ג)(2) לחוק ובתקנה 10א לתקנות. סעיף 9א(ג)(2) לחוק קובע כדלקמן: "לא יראו מכונית כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה אם מתקיים אחד מאלה - (1)... (2) התובע, או בן משפחתו של התובע, זקוקים למכונית לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם, לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים, והכל לפי כללים ותנאים שקבע השר; לענין זה, "בן משפחתו" - מי שהתובע מסיע אותו לטיפול רפואי, כאמור בפסקה זו והוא בן זוגו, בנו, בתו או הורהו של התובע, ובלבד שלבן משפחתו כאמור, אין מכונית נוסף". מן הכלל אל הפרט. 14. בפסק דינו של בית הדין הארצי מיום 25.5.05 נקבע, כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים על כך שהשימוש במכונית נעשה לצורך הסעת אשת המערער, על פי צרכיה הרפואיים, למרפאת קופת החולים בלקייה ולבית החולים "סורוקה" (סעיף 2 לפסק הדין). הואיל ובית הדין האזורי, בגלגול הקודם של התיק, לא בחן את שאלת הזכאות של המערער על סמך הראיות הנדרשות לעניין, הוחזר התיק לבית הדין האזורי על מנת שיוגש בפניו כלל החומר הרפואי, ועל פיו יקבע את מספר ביקוריה של אשת המערער לפי צרכיה הרפואיים, ומכך תיגזר מידת השימוש במכונית על פני התקופה הרלוונטית. בית הדין הארצי הנחה את בית הדין האזורי לקבוע האם מתקיים החריג של שימוש במכונית לצרכים רפואיים, רק לאחר שיגיע למסקנה שהמערער ביצע שימוש קבוע במכונית. בית הדין האזורי קיבל את תביעתו של המערער לאחר שקבע כי לאור המסמכים הרפואיים אין מדובר בשימוש קבוע במכונית. 15. מכאן עולה, כי המשיב השתמש במכונית לצורך הסעת אשתו לטיפולים רפואיים בתדירות של עד 5 פעמים בחודש, וזאת בלבד. המוסד לביטוח לאומי לא טען בפנינו או בפני בית הדין האזורי כי המשיב עשה שימוש במכונית גם לצרכים אחרים, ולא סיפק ראיה לכך שלמשיב מכונית בבעלותו או שנשא בהוצאות השימוש בו. המחלוקת בין הצדדים נוגעת למסקנה המשפטית העולה מניתוח העובדות האמורות. המוסד לביטוח לאומי טוען בפנינו, כי מתדירות ביקוריה של אשת המשיב בטיפולים הרפואיים אנו למדים כי המשיב עשה שימוש קבוע במכונית, בהתאם להלכה בפסק הדין בעניין זהבה עמר. המוסד לביטוח לאומי מסתמך על המבחן השלישי המנוי בפסק הדין - עדות חוקר המוסד או עד אמין אחר לפיו המבוטח נהג במכונית לפחות פעמיים תוך פרק זמן קצר (להלן גם המבחן השלישי). 16. סבורים אנו כי אין די ביישום המבחן השלישי בענייננו כדי לקבוע כי המשיב עשה שימוש קבוע במכונית. מצאנו כי אין מקום להיצמד באופן דווקני למבחן השלישי, ועלינו לבחון, כמצוות ההלכה בפסק הדין בעניין זהבה עמר, את מכלול נסיבותיו הספציפיות של המקרה. במקרה שבפנינו, מדובר באדם שעשה שימוש במכונית לצורך הסעת אשתו לטיפולים רפואיים, מקרה שהוכר בחוק ובתקנות, בנסיבות מסוימות, כחריג לכלל לפיו גמלת ההבטחה נשללת מאדם המשתמש במכונית באופן קבוע. מבחנים נוספים לבחינת שימוש קבוע במכונית אינם מתקיימים במקרה שבפנינו - לא נטען כי המשיב משלם תמורה ממשית עבור השימוש במכונית או משתתף בהוצאות אחזקתו, לא נטען כי המכונית עמד ליד ביתו של המבוטח, ונסיבות השימוש במכונית אינן מצביעות על כך שהמשיב מפיק הכנסה או סביר להניח כי הוא מפיק הכנסה מהשימוש במכונית. סבורים אנו כי בנסיבות העניין, מקום בו מתקיים לכאורה רק המבחן השלישי לבחינת השימוש הקבוע במכונית, אין למשיב מכונית באחזקתו והוא משתמש במכונית רק לצורך טיפול רפואי פעמים ספורות בחודש אותן ניתן למנות על אצבעות כף יד אחת, אין מדובר בשימוש קבוע במכונית ואין לשלול את זכאותו של המשיב לגמלת הבטחת הכנסה. ככל שמתרבות האינדיקציות והחזקות המנויות בפסק הדין בעניין זהבה עמר, כך תגבר הנטיה לקבוע כי אכן מדובר בשימוש קבוע במכונית. בענייננו, אין הנסיבות מובילות אותנו למסקנה לפיה נעשה שימוש קבוע במכונית. לפיכך, מתייתר הצורך לבחון האם חל בענייננו החריג המפורש של שימוש במכונית לצורך טיפול רפואי. החריג האמור חל במקרה בו הוכח כי המבוטח עושה שימוש קבוע במכונית, אך הוא זקוק למכונית גם לצורך טיפול רפואי ממושך, על פי הקריטריונים שנקבעו לכך בחוק ובתקנות . חריג זה אינו רלוונטי לענייננו, הואיל וכאמור לעיל, המשיב לא עשה שימוש קבוע במכונית. 17. אין בידינו להידרש לטענת המוסד לביטוח לאומי, לפיה יש להסיק שימוש קבוע במכונית גם לפי המבחן החמישי בפסק הדין בעניין זהבה עמר. על פי מבחן זה, מקום בו המבוטח עושה מאמצים להסתיר את השימוש במכונית, עשוי הדבר להוביל למסקנה שראוי שהמבוטח ייחשב כמי שמשתמש במכונית באופן קבוע. הצורך להכריע גם בטענה זו התייתר לאור פסק הדין של בית הדין הארצי מיום 25.5.06, לפיו הוחזר עניינו של המשיב לבית הדין האזורי. על פי פסק דין זה, היה על בית הדין האזורי לבחון את מידת השימוש במכונית על פי המסמכים הרפואיים, ולא התבקש לדון גם בטענה שהמשיב לא יידע את המוסד לביטוח לאומי בדבר השימוש במכונית. 18. יודגש, כי ביישום המבחנים המצוינים בפסק הדין בעניין זהבה עמר, עלינו לתת את הדעת למגמה הבאה לידי ביטוי בחקיקה, לצמצם את תחולתו של הכלל השולל זכאות לגמלת הבטחת הכנסה ממי שעושה שימוש קבוע במכונית, וזאת על ידי קביעת חריגים נוספים לכלל. מגמה זו באה לידי ביטוי לאחרונה בחוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 28), התשס"ז-2007, אשר הוסיף לחריגים לכלל את החריגים הקבועים בסעיפים 9א(ג)(6) ו-(7). אימוץ עמדתו של המוסד לביטוח לאומי, לפיה אדם המשתמש במכונית לצורך טיפול רפואי בלבד בהיקף של פחות מ-6 פעמים בחודש אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה יביא לתוצאה בלתי רצויה ולא הגיונית אשר מנוגדת לרוח החוק ולתכליתו. משמעות עמדה זו היא, שאדם המשתמש במכונית לצורך טיפול רפואי בלבד בהיקף של פעמיים בחודש בלבד ייחשב כעושה שימוש קבוע במכונית ולכן תישלל זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה, ומי שמשתמש במכונית לצורך טיפול רפואי בלבד בהיקף של 6 פעמים בחודש לפחות יחול עליו החריג וזכאותו לגמלה לא תישלל. ראו לעניין זה גם את פסק הדין בעב"ל 1066/02 דורית מלכה נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 19.6.03), בו קבע השופט רבינוביץ כי בנסיבות בהן המערערת השתמשה במכונית בתדירות של פעם בשבוע עד עשרה ימים לצורך סידורים שונים והשתתפה בהוצאות מילוי דלק לעתים רחוקות ובסכום מועט, אין לראות את המערערת כמי שעשתה שימוש קבוע במכונית השולל את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה. בית הדין קבע כי מנתונים עובדתיים אלה לא עולה כי המערערת מפיקה טובת הנאה של ממש מהמכונית, ונוחות לכשעצמה, ללא תשלום תמורה ממשית עבורה, אינה מצביעה על סוג של טובת הנאה או על רמת חיים חריגה שבשלה ביקש החוק לשלול את הגמלה. נימוקיו של בית הדין במקרה זה יפים גם לענייננו. 19. סוף דבר: הערעור נדחה. המוסד לביטוח לאומי ישא בשכ"ט עו"ד בערעור זה בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישולמו למשיב תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. הבטחת הכנסהרכב