פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין בית הדין אזורי, השופטת אביטל רימון קפלן (עב 354/02) דחה את ערעורה של המערערת על החלטת הועדה הרפואית לעררים לפי סעיף 9 לחוק פיצוי לנפגעי גזזת, ה'תשנ"ד - 1994. הערעור בפנינו נדון לפי רשות ערעור שניתנה על ידי השופט יגאל פליטמן (בר"ע 108/03). הרשות ניתנה בשאלה האם היה על הועדה הרפואית לעררים להזהיר את המערערת כי היא עומדת להפחית את אחוזי נכותה הנפשית בטרם החליטה לעשות כן. השתלשלות ההליכים בעניינה של המערערת הועדה הרפואית מהדרג הראשון קבעה למערערת 20% נכות בגין התקרחות לפי סעיף 77 למבחנים ו-20% נכות בגין סבל נפשי לפי סעיף 34(ג) למבחנים. משכך קבעה הועדה הרפואית מדרג ראשון למערערת נכות משוקללת בשיעור 36%. המערערת ערערה על ממצאי הועדה מדרג ראשון לועדה הרפואית לעררים. הועדה הרפואית לעררים העלתה את אחוזי הנכות בגין רדיודרמטיטיס. מאידך הפחיתה הועדה את דרגת הנכות הנפשית. הערר שהגישה המערערת לועדה הרפואית לעררים רשות הערעור נתנה רק בשאלה אם היה על הועדה הרפואית לעררים "להזהיר את המבקשת (המערערת בפנינו - א.ב.א.) כי הינה עומדת להפחית את אחוזי נכותה הנפשית, בטרם החליטה לעשות כן". ענייננו אם כן רק בטענת המערערת כי היה על הועדה לידעה על כך שהיא רשאית וגם עומדת להפחית את אחוזי הנכות הנפשית. נבחן את נוסח הערר שהוגש על יד המערערת על הועדה הרפואית מדרג ראשון: אני מערערת בעיקר על איך שאני נראית בראש, אין שיער בכלל, הולכת עם פיאה. הערעור העיקרי שלי הוא מצב הקרקפת. יוצאות לו בלוטות שומן באיזור הצואר והעורף, יש לי בעית סכרת, יש לי גם בעיות נפשיות. יש לי בעיות עם לעלי, רוב הזמן הוא לא ישן איתי ...... הייתי מתביישת תמיד בחברה, הרגשתי לא טוב עם עמצי. סובלת מזה שיש לי פיאה. גירודים ואי נוחות. סובלת מבעיית חנק בלילה, הייתי אצל רופא ריאות. לא ציטטנו את דבריה באשר לבעיות עם בעלה והעלבונות שהיא סופגת ממנו. טענות המערערת המערערת סבורה כי הועדה לא היתה מוסמכת להוריד את אחוזי הנכות של המערערת משלא הוגש ערעור שכנגד על ידי המשיבה וכן משום שהיא לא ערערה בעניין הנפשי. המערערת מבהירה כי אין היא טוענת שלא ניתן בכל מקרה להפחית אחוזי נכות רפואית שנקבעו על ידי הועדה הרפואית מדרג ראשון אלא שלטענתה היה על הועדה להבהיר לה איזה רכיב נכות עלול להתבטל על מנת שתהא לה ההזדמנות לנסות ולשכנע את הועדה הרפואית לעררים שלא להפחית את אחוזי הנכות. טענת המערערת אם כן היא שהיה על הועדה הרפואית לעררים ליידע אותה מעבר לנוסח הסטנדרטי הרשום בטופס הסטנדרטי. עוד טוענת המערערת כי מכיוון שהערעור על החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון לא הוגש על ידי המדינה אלא על ידה, למרות שעל פי תקנות הגזזת מוסמכת הועדה הרפואית לעררים להפחית את אחוזי הנכות, עליה לעצור את הדיון, להודיע על כך לתובע שעלול להיפגע מהחלטתה ולאפשר לו להתגונן במסמכים מתאימים בפני כוונה כזו של הועדה. כאשר הערעור מוגש מטעם התובע ולא מטעם המדינה הציפייה הטבעית של תובע היא כי שיעור הנכות ישתנה ויעלה או לכל היותר הערעור ידחה. תובע לא מצפה באופן טבעי כי עלול להיות שינוי לרעה בקביעת שיעור הנכות. המערערת מפנה את בית הדין להלכה בעניין מיראכור (ע"ע 1393/01 מדינת ישראל - מיראכור שמואל - טרם פורסם) לפיה הפסיקה העניפה שפותחה בעניין הביקורת השיפוטית על החלטות הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי תקיפה בהתאמה גם לגבי ועדות רפואיות לפי חוק הגזזת. על כן יש ליישם את ההלכה הפסוקה בעניין תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה) ה'תשט"ז - 1956 לפיה הועדה הרפואית לעררים חייבת להעמיד את הנכה על כך שהיא עלולה להפחית מדרגת נכותו שנקבעה על ידי הועדה הרפואית מדרג ראשון. יש ליתן לתובע להשמיע את גרסתו ולהיעזר במסמכים תומכים בה (ראה דב"ע מג/1241-01 גלילי - המוסד לביטוח לאומי, לקט ועדות 408; דב"ע שן/26-01 המוסד לביטוח לאומי - יאיר אהרונוב, לקט ועדות 605; דב"ע נז/21-01 המוסד לביטוח לאומי - חדד יונס דראוושה - לא פורסם). טענות המדינה טוענת המדינה כי המערערת לא ערערה לבית הדין האזורי בטענה מושא הערעור שנדון בפנינו. המדינה דוחה את טענת המערערת לפיה הועדה הרפואית לעררים לא היתה מוסמכת להוריד אחוזי נכות משלא הוגש ערעור על ידי המדינה. המדינה מדגישה כי לועדה הרפואית לעררים הסמכות להפחית את שיעור הנכות לפי החוק. עוד טוענת המדינה כי המערערת הוזהרה בטופס הפרוטוקול. באותו טופס הוזהרה המערערת כי ישנה אפשרות של ביטול מלא או חלקי של החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון בעניינה. המערערת חתומה על האזהרה המצוינת בפרוטוקול לפיה הוסבה תשומת לבה על ידי מזכיר הועדה כי הועדה הרפואית לעררים רשאית גם לשנות או לבטל את החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון. מחתימתה על האזהרה בפרוטוקול עולה כי הובאה לידיעתה של המערערת האפשרות כי הועדה עלולה להפחית את אחוזי הנכות שנקבעו לה לרבות אחוזי נכותה הנפשית. זאת למרות שהיא לא ערערה על הנכות הנפשית. כמו כן הובאה לידיעתה אף האפשרות המופיעה בפרוטוקול כהמלצה של יושב ראש הועדה הרפואית לעררים לפיה יש באפשרותה למשוך את ערעורה. רק לאחר שהמערערת הוזהרה על האפשרויות כאשר חתמה על הפרוטוקול, היא נבדקה על ידי רופא בעל מומחיות בפסיכיאטריה. לאור ממצאיו הופחתו אחוזי הנכות בגין הפגימה הנפשית ממנה סבלה. עוד טענה המדינה כי אין מקום להוסיף אזהרה ספציפית לאחר הדיון בפני הועדה הרפואית לעררים וטרם מתן ההחלטה בעניינה. המדינה ציינה בסיכומיה: אין מקום להוסיף אזהרה ספציפית, לאחר דיון בערעור ולפני מתן ההחלטה המנומקת של ועדת העררים, בבחינת - הוזהרת, אך אם הנך ממשיכה בהליך משתשתכנע הוועדה, כי יש מקום לשנות ולהפחית אחוזי נכות מסויימים או לבטלם, נקרא לך שוב ונציעך לחזור בך מהערעור כדי לא לקבל את ההחלטה אחרת. מהלך כזה אינו מקובל ע"י ערכאות ערעור אחרות, אינו ראוי אף במקרה זה, ודי באזהרה הכללית בראשית הדיון, על מנת שמערער ישקול את סיכוייו ויחליט באיזו דרך הוא בוחר - חזרה מהערעור מחשש להרעה או עמידה עליו, על הסיכון שפתיחת הנושא תביא גם לתיקון לרעתו. האם נפל פגם בהתנהלות הועדה הרפואית לעררים תקנה 6(ב) לתקנות לפיצוי נפגעי גזזת (הגשת תביעה, הכרה בנפגע, קביעת דרגת נכות, הרכבת ועדות וסדרי עבודתן), ה'תשנ"ה-1995 קובעת: הועדה הרפואית לעררים רשאית לאשר את החלטת הועדה הרפואית, לשנותה, או לבטלה, בין אם נתבקשה לעשות כן ובין אם לאו; הודעה על החלטת הועדה הרפואית לעררים תימסר לעותר. לאורה של תקנה זו רשאית ועדת העררים לשנות תוך סטייה מההחלטה הקודמת ואף להפחית את אחוזי הנכות. השאלה היא אם הועדה חייבת ליידעה את העוררים על כך והאם בענייננו היא יידעה את המערערת על כך בצורה ראוייה. בטפסי הפרוטוקול של הועדה הרפואית לעררים מצוין במפורשות כי יש להסב את תשומת לב התובע לפי חוק הגזזת על האפשרות להשאיר או לבטל או לשנות את החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון. בטופס פרוטוקול הועדה הרפואית לעררים מצויין בזו הלשון: מזכיר הועדה הרפואית לערר הסב את תשומת הלב של התובע/ת כי הועדה רשאית להשאיר, לשנות או לבטל את ההחלטה של הועדה הרפואית בשלמותה או בחלקה. יו"ר הועדה ממליץ בפני התובע/ת שימשוך את הערעור מהטעמים הנ"ל (למחוק את המיותר). חתימת התובע/ת במידה והתובע מסרב לחתום, שלושת חברי הועדה יחתמו חתימת חברי הועדה: יו"ר מומחה: האם די בכך? לדעתנו אין די בהחתמה על טופס הסכמה. אין די באזכור על גבי טופס הפרוטוקול כי ישנה אפשרות לשנות את שיעור הנכות על רכיביה ובתוך כך להפחית את שיעור הנכות שנקבעה בועדה הרפואית מדרג ראשון. על הועדה הרפואית לעררים להביא לידיעת העורר את השלכות הפנייה לועדה הרפואית לעררים למיצוי זכויותיו ולוודא כי הוא אכן מבין את הסמכויות שיש בידי הועדה הרפואית לעררים לשנות ובתוך כך גם להפחית את שיעור הנכות אשר נקבע בהחלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון. לא כל מבוטח מודע ובר יכולת להבין מהטפסים את השלכות פנייתו לוועדה הרפואית לעררים. מעבר לכך יש לבדוק את תוכן הערר אם העורר לא ציין בעררו כי הוא מערער על רכיב נכות מסויים שנקבע לו על ידי הועדה מדרג ראשון על הועדה הרפואית לעררים להעמידו באופן ברור על כך שהיא שוקלת להפחית נכות ברכיב זה עליו לא ערער העורר. השלכות הגשת ערר צריכות להיות נהירות למבוטח. צריך להיות נהיר לו שהועדה רשאית להפחית מהאחוזים וזאת גם אם לא הוגש ערר על ידי המדינה, שהועדה רשאית לדון גם במומים עליהם לא הוגש ערר על ידי העורר. זכויותיו של המבוטח על כל השלכותיהן צריכות להיות נהירות לו וברורות לעורר על מנת שהוא יוכל לבדקם ולשקול את האופציות, את הסיכויים והסיכונים וכן לדאוג להמצאת מסמכים ואישורים רפואיים אם רצונו בכך. חובה זו חלה על הועדה הרפואית לעררים מכוח חובות הגילוי ותום הלב המוגברות החלות ביחסים בין הצדדים. עמדתי על חובות גילוי ותום לב מוגברות בכל הנוגע למיצוי זכויות וחובות הקבועים בדין בעניין ויולטה אולחובוק (עב"ל1381/01 ויולטה אולחובוק - המוסד לביטוח לאומי - טרם פורסם). הדברים יפים גם בענייננו: הלכה פסוקה היא, כי מבטח כלשהו, והמוסד לביטוח לאומי לא כל שכן, חייב בחובת גילוי מוגברת למבוטח. על הלכה זו חזרתי בעניין רחל רפפורט (עע 1341/01 רחל רפפורט - מבטחים - מיסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ - טרם פורסם והפסיקה המובאת שם). ציינתי שם כי המקור לחובת הגילוי הוא סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג-1973. סעיף זה קובע כי הטעייה תהא כאשר מי שהתקשר בחוזה עקב הטעייה "לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". מהן הנסיבות לעניין סעיף זה. הן משתנות ממקרה למקרה. מהותן נובעת מחובת תום הלב התלויה במהות היחסים. יחסים של מבטח-מבוטח, ובעיקר של המוסד לביטוח לאומי ומבוטחיו הם יחסים מיוחדים. הנשיא מאיר שמגר עמד על יחסים מיוחדים אלו בין מבטח למבוטח (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ וכרמי עוזי נגד ישר מנשה וערעור שכנגד, פ"ד מט(2), 749, 765-766, להלן - עניין ישר), וכך ציין הנשיא שמגר: "אין לראות ביחסים שנוצרים בין החברה המבטחת ללקוח יחסים חוזיים רגילים הנוצרים על פי דיני המכר. קיים הבדל בסיסי בין שני המצבים: באחרון אנו מייחסים לרצון הצדדים גבולות רחבים ביותר, ובהתחקות אחר אומד דעתם בזמן מפגש הרצונות, אנו רואים אותם כשווים....... לא כך הדבר שעה שמדובר בחוזה שנכרת בין חברת הביטוח ללקוח. בהסבריו של פרופ' אורי ידין למגמותיו של חוק חוזה הביטוח, הוא יוצא מנקודת מוצא הרואה את יחסי מבטח-מבוטח כיחסים שבין צד חזק לצד חלש: 'כאן עומד מצד אחד מבטח שהוא חברה מסחרית גדולה, בעלת יציבות פיננסית, הנזקקת לייעוץ משפטי מקצועי והמסוגלת לעמוד בהתדיינות ממושכת עם לקוחותיה והיא נהנית משיתוף פעולה הדוק עם חברות ביטוח אחרות, ומן הצד השני עומד מבוטח בודד שברוב המקרים אינו נהנה אף מאחד היתרונות האלו' (א' ידין, למגמותיו של חוק חוזה הביטוח, 18)". הנה כי כן החובה המוטלת על המוסד לביטוח לאומי היא חובה מוגברת להבהיר את כל הפרטים למבוטח. לא די בכך שבטופס רשומות כל השאלות הרלוונטיות. ברי שחובת גילוי מוגברת מוטלת גם על המבוטח, כולל מבוטחי המוסד לביטוח לאומי. ....... הנה כי כן, על המוסד לביטוח לאומי חלה חובה מוגברת להסביר במפורש למבוטח מתי נוצרת הזכות, באילו נתונים היא תלויה ולא להסתפק בבדיקת תעודת הזהות. לא די בבחינת תעודת הזהות בה רשום "גרושה". היה על הפקידה להסביר למערערת בפירוט באילו נסיבות קמה לה הזכות. השופטת נילי ארד עמדה על עקרונות אלו בעניין ויולטה אולחובוק הנ"ל: ככלל, חלה חובת גילוי הדדית על המוסד ועל המבוטח בכל הנוגע לזכויות ולחובות הנובעים מן הדין. אכן, צודק חברי השופט צור, שחזקה היא "שמבוטח יודע את מכלול זכויותיו וחובותיו". אולם בכך לא סגי. עניין לנו בציבור מבוטחים מגוון, אשר נפתלות החוק, התקנות, הכללים, והתיקונים להם חדשות לבקרים - אינו נהיר להם דיו. אי לכך, חזקה על המוסד כי ינחה את המובטח ויאיר עיניו, ולשיטתי - אף יתווה לפניו את האפשרות השונות למיצוי זכויותיו. המוסד לביטוח לאומי הופקד על הקופה הציבורית שתכליתה להגשים את הזכויות הסוציאליות של ציבור המבוטחים, לפי דין. במסגרת זו, המוסד לביטוח לאומי וציבור המבוטחים אינם צדדים לעומתיים הנמצאים משני עברי המתרס, כי אם שותפים לזכויות ולחובות שבדין וככאלה חלים עליהם - אהדדי - וכחובה מוגברת, יחסי אמון, תום הלב והגינות. ו ראו גם עבל 1096/02 חיה זייפר - המוסד לביטוח לאומי - טרם פורסם. במקום אחר התייחסתי לחובות המוגברות החלות על רשות מנהלית ובעניינו ועדה מעין שיפוטית: שיקול דעת הנתון בחוק למוסד לביטוח לאומי, כשיקול דעת הנתון לכל רשות ציבורית, אינו שרירותי. הוא כפוף בראש וראשונה לדרישת תום הלב, הוא כפוף גם לכללי ההגינות והנאמנות כלפי הציבור החלה על כל רשות מנהלית. זאת מכוח אותה דואליות נורמטיבית המחיל על רשות מנהלית, הן נורמות מהמשפט הפרטי והן נורמות מהמשפט הציבורי. מכוח נורמות מהמשפט המנהלי, חובת תום לב מוגברת (ראה ספרה של דפנה ברק, האחריות החוזית של רשויות המנהל, תל אביב ה'תשנ"א, עמודים 61 - 57 והאסמכתאות המובאות שם). בענייננו מדובר בביטחון סוציאלי, ועל כן חובת הנאמנות של המוסד לביטוח לאומי כלפי האזרחים גדולה עוד יותר. למעשה מדובר כאן בטריאליות נורמטיבית - חלות על העניין נורמות מן המשפט המנהלי מכוח חובת הנאמנות המיוחדת של גוף ציבורי כלפי הציבור, ועל שתי מערכות נורמות אלו חלות נורמות משטח הביטחון הסוציאלי (דב"ע נה/115-0 מרים יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט, 121). הנה כי כן חובתה של הועדה הרפואית לעררים לידע את המערערת בדבר סמכויותיה לשנות, להפחית, לבטל או לאשר את החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון. היה על הועדה ליידע את המערערת כי הדבר נכון גם כאשר הערעור מוגש על ידה וגם כאשר לגבי פריט מסוים לא הוגש ערעור. החובה ליידע במפורש באה הן כדי לוודא שהעורר מודע לזכויותיו והן כדי לוודא שהעורר מודע להשלכות העשויות לנבוע מפנייה לועדה רפואית לעררים. ודוק. בעניין שלפנינו ההשלכות הן בעלות משמעות רבה. האפשרות לשנות מההחלטה משמעותה האפשרות לשנות את אחוזי הנכות שנקבעו למערערת ובכלל זה להפחית את שיעור הנכות הנפשית שנקבעה לה על ידי הועדה מדרג ראשון למרות שהיא לא ערערה על נכות זו. מעבר לכל היה על הועדה לשים אל לבה שהמערעת הגישה את ערעורה בעצמה ועל כן חלה עליה המשנה תוקף להזהיר את המערערת על כל ההשלכות האפשריות של הגשת ערר. התוצאה האופרטיבית נותר לנו להכריע באשר לתוצאה האופרטיבית של קבלת הערר. מחד, אילו יידעו את המערערת כדין יתכן שהיא היתה מושכת את הערעור. מאידך אין אנו רשאים להתערב בממצא הרפואי. על כן נראה לנו שהדרך הנכונה היא להחזיר את העניין לועדה. הועדה תסביר למערערת מהן האופציות העומדות בפניה. הועדה תסביר למערערת כי היא רשאית להמציא כל מסמך רפואי או אחר גם בעניין הנכות הנפשית. הועדה תדון שוב בכל עניינה של המערערת לאחר שתנתן לה הזכות להמציא אל כל המסמכים והראיות שהיא מבקשת להביא. בכך יהא איזון בין הנזק שבאי יידוע המערערת על השלכות הערעור ומאידך לא נבטל את כל ממצאי הועדה. הערעור מתקבל במובן האמור לעיל. המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ תוך 30 יום. השופט שמואל צור מקובלת עלי פסיקתה של חברתי סגנית הנשיא כי, במקרה הנדון, יש מקום להחזיר את עניינה של המערערת אל הוועדה הרפואית על מנת שתבהיר לה כי מוסמכת היא להפחית את שיעור הנכות בגין פגיעה נפשית, למרות שאין ערעור על כך מצד המדינה ותאפשר לה להגיש לועדה כל מסמך וראיות בקשר לכך. כיום אין כבר חולק על כך שועדה רפואית לעררים מוסמכת לשנות את שיעור אחוזי הנכות שנקבעו בועדה מן הדרג הראשון גם אם אין ערעור על כך. בנדון זה פועלת הועדה לעררים כועדה מדרג ראשון. כך נקבע בתקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומ י (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 ובהתאם נקבע כך גם בתקנה 6(ב) לתקנות לפיצוי נפגעי גזזת (הגשת תביעה, הכרה בנפגע, וכו'), תשנ"ה-1995; ראו בג"צ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח', עבודה עליון, כרך סד', 413, בסעיף 12 לפסק הדין. בקשר לכך הלכה פסוקה היא, כפי שציינה חברתי, שמקום שהועדה הרפואית רואה לנכון להפחית את אחוזי הנכות שנקבעו למערער - אף שלא הוגש ערעור על כך - עליה להתריע בפניו על כך ולתת לו הזדמנות נאותה להתייחס לאפשרות זו ולהתגונן מפניה. חובה זו מקורה בעקרון תום הלב וההגינות החל על הועדה בפעולתה. בקשר לכך אין זה מספיק להחתים את המערער על נוסח המופיע בפרוטוקול הועדה בו הוא מאשר כי הוא מודע לסמכותה של הועדה לשנות את דרגת הנכות. על הועדה לעשות צעד נוסף ולהביא לידיעת המערער את האפשרות הקונקרטית המסתמנת מבדיקת המערער להפחית משיעור אחוזי הנכות שנקבעו בפריט מסויים ולתת לו הזדמנות נאותה להתייחס לכך במיוחד, מבחינה מקצועית או מכל בחינה אחרת או לתת לו הזדמנות לחזור בו מן הערר שהגיש. זאת לא עשתה הועדה הרפואית בענייננו ולכן מן הראוי להחזיר את הדיון אליה על מנת שתנהג כלפי המערערת על פי ההלכה הפסוקה, כפי שקבעה חברתי. השופט עמירם רבינוביץ אני מסכים לפסק דינם של חברי, סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין והשופט צור. נציגת ציבור גב' נירה שמאי הנני מסכימה לאמור בפסק דינם של השופטים ברק וצור. נציג ציבור מר אילן שגב הנני מסכים לאמור בפסק דינם של השופטים ברק וצור. הוחלט כאמור בפסק דינם של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין והשופט שמואל צור. רפואהנכותשאלות משפטיותועדה רפואיתערר