האם החזר הוצאות נסיעה הינו בגדר הכנסה ?

פסק דין השופטת רונית רוזנפלד תביעת המערער כנגד המוסד לביטוח לאומי בעניין שיעור הגמלה המשולמת לו לפי חוק הבטחת הכנסה התשמ"א-1981 נדחתה על ידי בית הדין האזורי בירושלים (השופטת אורנית אגסי ונציגי הציבור מרדכי אלון ושמואל קליינר; בל 12416/05). על פי קביעת בית הדין האזורי בפסק דינו, "החזר הוצאות נסיעה" המשולם למערער על ידי מעסיקתו הינו בגדר "הכנסה" המובאת בחשבון לצורך קביעת שיעור הגמלה שלה הוא זכאי. משכך, הסכום המשולם למערער על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"השלמת הכנסה" משקף את מלוא המגיע לו על פי הוראות הדין. על קביעה זו של בית הדין האזורי סב הערעור שלפנינו. עיקרי העובדות הרלבנטיות כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק הן כדלקמן: א. המערער, הסובל מרגישות לשמש ולקרינה הושם על ידי שרות התעסוקה לעבודה בחצי משרה בחברת המשקם. חברת המשקם מעסיקה את המערער כעובד מטבח בבית החולים באיתנים. שכרו של המערער המשולם לו על ידי חברת המשקם עומד על 12 ש"ח לשעה. כמו כן משולם לו החזר בגין הוצאות נסיעה. ב. משהופנה המערער לעבודה על ידי שרות התעסוקה והוא מועסק במפעל המשקם שהוא "מפעל מוגן", ולאור שיעור הכנסתו, זכאי המערער לגמלת הבטחת הכנסה. מאז שנת 1999 משתלמת הגמלה למערער ושיעורה משתנה בהתאם לגובה השתכרותו, ולפי תלושי השכר אותם הוא ממציא למוסד לביטוח לאומי. ג. לפי העולה מתלושי השכר של המערער, סכום הכנסתו כולל מרכיב תשלום בגין החזר הוצאות נסיעה. בחודש אוקטובר 2005 עמד שיעור ההחזר על 406 ש"ח, ובחודשים נובמבר ודצמבר 2005 עמד שיעור ההחזר על 485 ש"ח. המסגרת הנורמטיבית 3. בהיות המערער רשום בשירות התעסוקה והוא הופנה לעבודה במפעל המשקם, והכנסתו "פחותה מההכנסה שבשלה אין לשלם גמלה", הוא זכאי לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. כך, על פי הוראת סעיף 2(3) לחוק הבטחת הכנסה התשמ"א- 1981 (להלן- חוק הבטחת הכנסה או החוק) וכן על פי הוראת תקנה 2 לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע) התשמ"ב- 1982. בהתאם להוראת סעיף 5(ב) לחוק, הגמלה לזכאי שיש לו הכנסה הינה בסכום השווה להפרש שבין הגמלה שהיה זכאי לה לולא הייתה לו הכנסה, לבין ההכנסה. 4. בסעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה נקבע, כי "הכנסה" הינה: הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה, ולרבות גמלאות ותשלומים שונים המפורטים בסעיף. מתוך הגדרת "הכנסה" שבס' 9, הרלוונטית לענייננו הינה "הכנסה מעבודה", שהיא, לפי הוראת סעיף 2(2)(א) לפקודת מס הכנסה: "(2)(א) השתכרות או רווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב שהועמד לרשותו של העובד; והכול - בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו;"(ההדגשה שלי ר.ר.). בסעיף 10 לחוק הבטחת הכנסה נקבעו סוגי הכנסות שלא יחשבו כ"הכנסה", על אף האמור בסעיף 9 לחוק והן, על פי קביעת המחוקק: "(1) קצבת ילדים לפי פרק ד' לחוק הביטוח; (2) הענקות לחיילים ובני משפחותיהם; (3) כל הכנסה אחרת שקבע השר בתקנות". מתוקף סמכותו לפי הוראת סעיף 10(3) לחוק, קבע השר בתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב-1982 (להלן- תקנות הבטחת הכנסה) רשימה של סוגי "הכנסות" שלא יחשבו כ"הכנסה" לעניין חוק הבטחת הכנסה. 6. במרכז הדיון לפנינו עומדת הוראת סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה שלפיה "הכנסת עבודה" כוללת כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו, לרבות תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו. אין חולק כי בקביעת סכום הגמלה שלו זכאי המערער לפי הוראת סעיף 5(ב) לחוק ובהסתמך על הוראת סעיף 2(2)(א) לפקודת מס הכנסה, מחושב סכום החזר הוצאות הנסיעה המשולם למערער כחלק מהכנסתו. טענות הצדדים בבית הדין האזורי ופסק הדין 7. המערער טען בבית הדין האזורי כי הוא עובד בבית החולים איתנים מחוסר ברירה, ובהעדר אפשרות לשבץ אותו, עקב מצבו הרפואי, במקום אחר. בהיותו של בית החולים מרוחק מביתו, ובהעדר הסעות מאורגנות מטעמו של בית החולים או מטעמו של המעסיק, הוא נאלץ להיעזר בתחבורה ציבורית. על כך משולם לו החזר הוצאות נסיעה. סכום ההוצאות המשולם לו מהווה חלק משמעותי משכרו. בהבאתו בחשבון של סכום החזר הוצאות הנסיעה לעניין שיעור השלמת ההכנסה שלה הוא זכאי, יש משום פגיעה משמעותית בזכותו לגמלה. 8. המוסד לביטוח לאומי טען כי חישוב השלמת ההכנסה למערער נערך כדין, בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה ולהוראת סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה. 9. בפסק דינו עמד בית הדין האזורי על הוראת סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה לפיה "הכנסה" לעניין הוראות חוק הבטחת הכנסה הינה הכנסה מן המקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה. בהתאמה לכך הפנה בית הדין להוראת סעיף 2(2) לפקודה ממנה עולה, כי החזר המשולם לעובד בגין הוצאות נסיעה נכלל בגדר "הכנסה". משכך, החזר הוצאות נסיעה המשולם לעובד מהווה חלק מהכנסתו, ובהתאמה לכך יש לחשב את השלמת ההכנסה שלה הוא זכאי על פי הוראות חוק הבטחת הכנסה. הערעור 10. בערעורו לפנינו חזר המערער על טענותיו בבית הדין האזורי. המערער מדגיש בטיעוניו כי שיבוצו לעבודה בבית החולים איתנים הנמצא מחוץ לעיר נעשה עקב מגבלות רפואיות מהן הוא סובל, ונוכח העובדה שלא נמצא לו מקום מתאים אחר. המערער מלין על כך שהחזר הנסיעות המשולם לו מובא בחשבון כחלק מהכנסתו לצורך חישוב השלמת הכנסה שלה הוא זכאי. 11. המשיב (להלן - המוסד לביטוח לאומי או המוסד) תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי. לטענת המוסד לביטוח לאומי, "הכנסת עבודה" כהגדרתה בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה כוללת תשלומים שנתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, ומשכך, ובהתאם להוראת סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה, אין מנוס מהתייחסות להחזר הוצאות נסיעה המשולם למערער כ"הכנסה" לעניין חוק הבטחת הכנסה. בדיון שקוים בערעור התבקשה ב"כ המשיב להתייחס לאותו חלק בהגדרת "הכנסה" בסעיף 2(2) לפקודה לפיו לא יחשבו ל"הכנסה": "תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה". ב"כ המשיב הבהירה, כי "תשלומים המותרים לעובד כהוצאה" משמעם הוצאות המותרות לניכוי על ידי העובד. הוצאות אלה מנויות בהוראת סעיף 17 לפקודת מס הכנסה, ולטענת המוסד "העיקרון המנחה הינו, כי על מנת שהוצאה תותר בניכוי היא חייבת להיות כולה בייצור הכנסה ולשם כך בלבד". המוסד הוסיף עוד וטען כי: "הוצאות נסיעה לא הוכרו כהוצאה לצורך ייצור הכנסה ולפיכך אינן ניתנות לניכוי". המוסד הפנה עוד לפסיקת בית דין זה לפיה הוכרו הוצאות נסיעה כחלק מן ההכנסה לעניין "נכות" ולעניין הבטחת הכנסה. כמו כן הבהיר כי הוצאות נסיעה נחשבות כ"הכנסה" גם לצורך תשלום גמלאות מחליפות שכר, כגון "דמי אבטלה". על כן טוען המוסד לביטוח לאומי, כי החלטתו לראות בהוצאות הנסיעה ששולמו למערער כ"הכנסה", בהתאם לרישא של הוראת סעיף 2(2) לפקודה, ניתנה כדין. בהתאמה לכך מבקש המוסד כי הערעור ידחה. דיון והכרעה 12. לאחר שעיינו בפסק הדין ונתנו דעתנו לטענות הצדדים, הגענו לכלל החלטה כי לא נפלה טעות משפטית בפסק דינו של בית הדין האזורי, וכי אין מנוס מדחיית הערעור. מסקנתנו זו נסמכת בראש ובראשונה על הוראתו הברורה והמפורשת של המחוקק, לפיה "הכנסה" לעניין הוראות חוק הבטחת הכנסה משמעה בין היתר, הכנסה מעבודה כהגדרתה בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, וזו כוללת החזר הוצאות נסיעה. בקשר לכך כבר נקבע בפסיקתו של בית דין זה, כי "קצובת נסיעה המשתלמת לעובד הנזקק לתחבורה להגיע לעבודתו, כאמור, אין ספק כי הינה בגדר הכנסה מעבודה כהגדרתה בסעיף 2(2) לפקודה". [ראו עב"ל 124/05 שושנה אלקבץ - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 14.6.05), להלן - עניין אלקבץ, וכן ראו דב"ע נב/108-04 בוכניק - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד' 394). אף נקבע כי אין המחוקק מבחין לעניין שיעור ההכנסה שתובא בחשבון לעניין קביעת שיעור הגמלה בין סכום הוצאות גבוה או נמוך, ובין מי שנזקק לתחבורה ציבורית על מנת להגיע למקום עבודתו לבין מי שאינו נזקק לכך (ראו בפסק הדין בעניין שושנה אלקבץ בפסקה 11 לפסק הדין). הנה כי כן, הוראת סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה עליה נסמכת הגדרת "הכנסה" בסעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה, מתייחסת במפורש להחזר הוצאות המשולם לעובד ממעסיקו כ"הכנסה". מששיעור גמלת הבטחת הכנסה המשולמת לזכאי מחושבת, בין השאר, בשים לב לשיעור הכנסתו, אין מנוס מהבאתו בחשבון של החזר הוצאות הנסיעה כ"הכנסה". 13. נמצאנו למדים, כי המחוקק ער היה לקיומם של "תשלומים" העונים להגדרת "הכנסה" לפי הוראת ס' 9 לחוק הבטחת הכנסה, לרבות לפי הוראת סעיף 2 לפקודת מס הכנסה, אותם נכון יהיה להוציא מפורשות מגדרה של "הכנסה" לפי חוק הבטחת הכנסה, כך שלא יובאו בחשבון בעת שנבחנת זכאותו של הפרט לגמלת הבטחת הכנסה, ולעניין קביעת שיעורה. כך קבע המחוקק בסעיף 10 לחוק כי על אף האמור בסעיף 9, לא יחשבו "כהכנסה": קצבת ילדים המשולמת לפי חוק הביטוח הלאומי; הענקות לחיילים ולבני משפחותיהם לפי חוק החיילים המשוחררים והחזרה לעבודה התש"ט-1949 וכן, לפי הוראת ס"ק (3): "כל הכנסה אחרת שקבע השר בתקנות". ואומנם, השר עשה שימוש בסמכותו בהתאם להוראת ס' 10(3) לחוק, וקבע רשימה ארוכה של תשלומים הנחשבים "כהכנסה" לפי הוראות סעיף 2 לפקודת מס הכנסה, ולא יחשבו ככאלה לפי חוק הבטחת הכנסה. עיון ברשימה הארוכה של התשלומים אותה מצא השר לנכון להוציא מגדר "הכנסה" לעניין חוק הבטחת הכנסה מעלה, כי היא כוללת תשלומים ממינים וסוגים שונים. את פרטי הרשימה נמצא בהוראת תקנה 17 לתקנות הבטחת הכנסה והיא מונה 14 סוגי תשלומים שלא יחשבו כ"הכנסה" לעניין הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה ושיעורה. בין התשלומים הנמנים בתקנה 17 נמצא: הטבה לפי ההסכם בדבר גימלת ניידות [ס"ק (1)]; דמי מחיה לאלמנה ויתום המשתלמים לפי ס' 144 לחוק הביטוח הלאומי [ס"ק (2)]; גימלת ילד נכה [ס"ק (4)]; גימלת סיעוד [ס"ק (10)]; הכנסה מדמי שכירות שאדם מקבל בעד השכרת דירתו ששימשה למגוריו, ובלבד שהוא שוכר דירה אחרת למגוריו, בסכום שאינו עולה על סכום דמי השכירות שהוא משלם בעד הדירה ששכר [ס"ק (11)] ועוד. הדעת נותנת כי קביעתם של התשלומים השונים, ככאלה שאינם נחשבים "הכנסה" לעניין חוק הבטחת הכנסה, נעשתה בראש ובראשונה בשים לב למהות התשלום המדובר, כגון: שמדובר בתשלום גמלה הבאה לסייע למבוטח הזקוק לסיוע מיוחד (ניידות, סיעוד וכד'), או בתשלום שאין כל הכנסה אמיתית בצידו, בהיותו מהווה כולו החזר הוצאות הדרושות לצורך מדור (ההכנסה משכירות). כל זאת, יחד ובמשולב עם התכלית העומדת ביסוד חוק הבטחת הכנסה הביאו את מתקין התקנות להוציא מכלל "הכנסה" כהגדרתה בחוק, את רשימת התשלומים האמורה. ויוטעם, תכלית החוק היא: "להבטיח לכל אדם שאינו מסוגל לפרנס את עצמו רמה מינימאלית של הכנסה לצורך קיום בסיסי, ומתוך הבנה שהגמלה מוענקת למי שאין לו הכנסה וגם אינו יכול להפיק הכנסה מטעמים שאינם תלויים בו" [עב"ל 232/99 אידית אורי - המוסד, פד"ע לח', 157, עבל 1169/00 ניסים חזן - המוסד (לא פורסם, 31.10.01)]. הנה כי כן המחוקק ער היה לקיומם של תשלומים שהם בבחינת "הכנסה" לפי הוראת ס' 9 לחוק הבטחת הכנסה, לרבות לפי הוראת ס' 2 לפקודת מס הכנסה, ולא נכון יהיה לזקוף אותם כ"הכנסה" למי שזקוק לגמלת קיום לפי חוק הבטחת הכנסה. מתוך ההכרה במצב הדברים הזה הוסמך השר לקבוע בתקנות סוגים של "הכנסות" שלא יחשבו כ"הכנסה" לפי חוק הבטחת הכנסה. 14. בענייננו, אין מדובר בגמלה המשתלמת למערער לפי הוראות חוק הביטוח לאומי או בהחזר הוצאות שכירות. החזר הוצאות נסיעה המשולם למערער אינו נמנה על רשימת התשלומים שקבע השר בתקנות. כל עוד זו המסגרת הנורמטיבית העומדת בבסיס הדיון, כי אז נוכח הוראתו הברורה והמפורשת של המחוקק, ובהעדר הוראה ספציפית בתקנות המוציאה את החזר הוצאות הנסיעה מכלל "הכנסה" לעניין זקיפת הכנסה למערער, אין מנוס מלקבוע כי דינו של הערעור להידחות. טרם חתימה 15. מצב דברים שבו תשלום בגין הוצאות נסיעה המשולם לעובד על ידי מעסיקו, "נזקף" לו "כהכנסה" לעניין חוק הבטחת הכנסה, וכתוצאה מכך נמצא סכום הגמלה שלו מופחת, מעורר קושי וסימני שאלה. זאת, לאור התכלית העומדת ביסוד תשלום גמלת הבטחת הכנסה, להבטיח גמלת קיום מינימאלית לזכאי לכך מחד גיסא, ונוכח מהות התשלום, מאידך גיסא. הקושי אך מתגבר במקרה שבו נזקק העובד להוצאה כספית בגין הוצאות נסיעה בשיעור גבוה יחסית, עקב ריחוק מקום מגוריו ממקום עבודה. בנסיבות העניין שלפנינו, משולם למערער החזר הוצאות נסיעה ששיעורו משמעותי ביותר. השיעור הגבוה של ההחזר נובע מן המרחק הגדול של מקום עבודתו של המערער ממקום מגוריו. מצב דברים זה מביא לכך שגמלת הקיום המשולמת למערער הינה בשיעור נמוך מזה של הזכאי לגמלה המתגורר בקרבת מקום למקום העבודה. 16. הדעת נותנת כי ראוי שמתקין התקנות ייתן דעתו לסוגיה המתעוררת, ויבחן, בשים לב למהות התשלום ולאור תכלית החקיקה, האם לא נכון יהיה להוציא מגדר "הכנסה" כהגדרתה בסעיף 9 לחוק, תשלום המשולם לעובד כ"החזר הוצאות נסיעה" - אם חלקו או כולו. במיוחד ראויה השאלה הנ"ל לבחינה בקשר להחזר הוצאות נסיעה בשיעור שהוא גבוה מן המקובל (כרטיס חופשי חודשי), המשולם לעובד בגין הוצאות ניכרות שהוא נושא בהן- אם עקב המרחק ממקום מגוריו או עקב מגבלות רפואיות מיוחדות מהן הוא סובל או מכל סיבה מוצדקת אחרת. 17. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. נוכח השאלה העקרונית עליה עמדנו לעיל, מתבקשת ב"כ המוסד לביטוח לאומי, באמצעות היועצת המשפטית של המוסד לביטוח לאומי, להעביר העתק מפסק דין זה אל שר התעשייה המסחר והתעסוקה, הממונה על חוק הבטחת הכנסה. דמי נסיעהשאלות משפטיות