פסק דין 1. ערעור זה מכוון נגד פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופט אלכס כוגן ונציגי הציבור מר פואד סבאג ומר פואד חמדאן; בל 2971/06) אשר דחה את תביעתו של המערער לדמי אבטלה שהוגשה בתאריך 29.12.05. 2. התאריך הקובע שנקבע למערער לעניין תקופת אכשרה המזכה בדמי אבטלה הוא 10.1.05. לפי הוראת סעיף 161 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: החוק), על המערער היה להוכיח כי צבר תקופת אכשרה בת 300 ימים בתוך 540 הימים שבתכוף לתאריך הקובע, ולענייננו - מחודש אפריל 2004 עד לחודש ספטמבר 2005. בעוד שלטענת המוסד לביטוח לאומי צבר המערער 248 ימים בלבד, טוען המערער כי צבר את מלוא תקופת האכשרה הנדרשת, ומשכך הוא זכאי לדמי אבטלה. 3. מן הראיות שהובאו בפני בית הדין האזורי עולה, כי במהלך התקופה בת 18 החודשים שקדמו לתאריך הקובע עבד המערער אצל מספר מעסיקים. בחלק מן התקופה עבד על בסיס חודשי וחלק אחר מן הזמן עבד על בסיס יומי. בית הדין האזורי קיבל את טענת המוסד לביטוח לאומי וקבע כי בסך הכל צבר המערער תקופת אכשרה בת 248 ימים, כולל 43 ימי מילואים. בית הדין הוסיף וציין, כי גם אילו הלך לשיטתו של המערער וזקף לזכותו 62 ימי מילואים, "עדיין רחוק הוא מלהגיע ל-300 הימים הנדרשים בחוק". 4. המסגרת הנורמטיבית בסעיף 161 לחוק נקבע כדלקמן: "(א) לענין סימן זה, תקופת האכשרה לגבי תקופת אבטלה פלונית היא אחת מאלה: (1) 360 ימים שבעדם שולמו דמי ביטוח אבטלה בתוך 540 הימים בתכוף לתאריך הקובע; (2) היה שכרו של הזכאי מחושב על בסיס יומי (בפרק זה - שכיר יום), דיו ששולמו דמי ביטוח אבטלה בעד 300 ימי עבודה בתוך 540 הימים האמורים. (ב) השר יקבע הוראות בדבר חישוב תקופת האכשרה לגבי מי שבתקופה של 540 הימים האמורה בסעיף קטן (א) היה בחלק הזמן שכיר יום ובחלק הזמן היה עובד שאינו שכיר יום". 5. אף ששכרו של המערער שולם בעד חלק מן התקופה על בסיס חודשי ובעד חלקה האחר שולם על בסיס יומי, תקופת האכשרה שבה הוא מחוייב הינה בת 300 ימים, עבורם שולמו דמי ביטוח אבטלה. זאת, לפי הוראות תקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה), תשל"ג-1972, שכותרתה "חישוב תקופת אכשרה של עובד שבחלק מהזמן היה שכיר יום". לפי שנקבע בתקנה זו: "תקופת האכשרה לפי סעיף 127ד(ב) לחוק לגבי מבוטח שהיה בחלק הזמן שכיר יום ובחלק הזמן עובד שאינו שכיר יום, תחושב כאילו היה כל הזמן שכיר יום, ולענין זה ייחשב חודש עבודה מלא שבו עבד כעובד שאינו שכיר יום ל- 25 ימי עבודה". יוטעם, כי קביעה זו שבתקנה 5 מיטיבה עם המבוטח, באשר הדרישה על פיה היא אך ל-300 ימים בעדם שולמו דמי ביטוח, ולא ל-360 ימים כפי שנדרש ממי ששכרו משולם על בסיס חודשי. 6. בטיעוניו לפנינו ביקש המערער לשוות "ערך משתנה" למניין תקופת עבודתו. לשיטתו, "יום עבודה" כולל את הימים והשעות בהם עבד בביתו בהכנת ההרצאות עבורן קיבל תשלום שכרו ממעסיקיו השונים. המערער לא ידע לומר כמה ימים יש להוסיף ולמנות כחלק מתקופת האכשרה שלו. לטענתו, אפילו שולם שכרו עבור מספר ימים שאינו כולל את כל ימי החודש, בכל מקרה, יש למנות את כל ימי החודש כימי עבודה. המוסד לביטוח לאומי תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. 7. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו ובמסקנותיו המשפטיות ועל כן ראוי הוא להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. 8. למעלה מן הנדרש נוסיף כי אין לקבל את שיטתו של המערער לפיה, במניין תקופת האכשרה יש לכלול ימים ושעות שהקדיש להכנת החומר שבבסיס הרצאותיו. ימים ושעות אלה אינם באים בגדר הוראתו של סעיף 161 לחוק, הקובע כי תקופת האכשרה הינה הימים שבעדם שולמו דמי ביטוח אבטלה. עוד יש לציין כי אכן באוניברסיטה הפתוחה, חושבה תקופת עבודתו על בסיס חודשי, למרות שעבד ימים ספורים בכל אחד מחודשים אלה. מאידך חושבה מכסת התקופה הרלוונטית כתקופת אכשרה, כשל עובד יומי, דהיינו 300 ימים לעומת 360 לגבי עובד חודשי. יוצא איפוא שהחישוב היטיב עם המערער. 9. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. דמי אבטלה