פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב - יפו (השופטת טרכטינגוט; בל 7911/05; להלן - פסק הדין), בו נדחתה תביעת המערער להכיר באירוע מוחי, מיום 18.4.90, כפגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי). 2. תביעתו של המערער נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) ביום 24.2.91. תביעתו לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד נדחתה אף היא, לפני למעלה מעשר שנים (נא/ 1010). ערעור המערער לבית דין זה, אשר הוגש ביום 18.1.96, נדחה אף הוא. בתביעתו זו בפני בית הדין האזורי טען המערער כי פגיעה מוחית גרמה לאיחור והזנחה של זכויותיו במשך זמן רב וכן גרמה לו לרצות את כל מי ששואל אותו. אשר על כן ביקש המערער לאפשר לו דיון חוזר ולבטל את פסק דיננו, אשר ניתן לפני למעלה מ - 10 שנים. פסק האזורי 3. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי על פי כתב התביעה אין מדובר בבקשה לביטול פסק דין אלא בתביעה להכרה באירוע מוחי, מיום 18.4.90, כ"פגיעה בעבודה". בית הדין האזורי קבע כי גם אם נראה את התביעה כבקשה לביטול פסק דין הרי שמדובר בבקשה לביטול פסק דין משנת 1991, אשר הוגשה כ - 15 שנה לאחר שפסק הדין ניתן ו- 10 שנים לאחר שפסק הדין אושר בבית הדין הארצי. 4. בית הדין האזורי דחה את טענת המערער לפיה יש לראותו כמי שלא היה נוכח בדיון, מן הטעם כי המערער היה מיוצג בכל ההליכים. בית הדין קבע כי האמור בחוות דעת פרופ' גרושקוביץ, אשר הוגשה מטעם המערער, לפיה המערער לא היה מסוגל לרכז כוחות נפש מספיקים למאבקים משפטים וכי התנהגות זו מאפיינת חולים במצבו של המערער, עומד בסתירה לכך שהמערער הגיש תביעה משפטית מיד לאחר שנדחתה תביעתו על ידי המוסד ואף הגיש ערעור על פסק דין זה. בנוסף, לא נמצאה בחוות הדעת קביעה לפיה יש להסיק כי הגם שהמערער היה נוכח בעת הדיון יש לקבוע, על פי מצבו הנפשי, כי יש לראותו כמי שלא היה נוכח. יתירה מזאת, בא כוח המערער לא הבהיר מהו ההבדל בין מצבו של המערער כיום לבין מצבו בעת שהתנהלה התביעה ומדוע חלפו כ - 15 שנה. זאת ועוד, בית הדין האזורי קבע כי עת באים לשקול את התביעה לגופה לא ניתן להתעלם מפסק הדין של בית הדין הארצי, אשר דחה את ערעור המערער. בית הדין האזורי קבע כי, מאחר ומדובר בבקשה להכרה באירוע כ"פגיעה בעבודה", יש לקבל את בקשת המוסד לדחות את התביעה על הסף מחמת "מעשה בית דין". לפנים משורת הדין ומתוך התחשבות במצבו הקשה של המערער, לא מצא בית הדין האזורי לחייבו בהוצאות. הערעור שבפנינו 5. בערעורו טען המערער, באמצעות בא כוחו, כי אין לבחון האירועים בחיצוניותם אלא יש להבין את המציאות הקשה והאבסורדית בה נתון המערער מאז הפגיעה מוחית בעבודה, בעטייה איבד המערער כל כושר התנגדות ואת היכולת לתקשר עם סביבתו בשיחה הגיונית. די שהמערער יחשוב שבפניו אדם סימפטי הרוצה בטובתו על מנת שיענה, כמעט באופן אוטומטי, באישור על כל דבר. לפיכך, בתשובותיו המכריעות לחוקר המוסד בביתו, נסחף המערער להשיב תשובות המחבלות בתביעתו, ההפוכות לעובדות הרשומות בטופס תביעתו למוסד. אף בא כוחו של המערער, בהליך בגלגולו הקודם, לא הצליח להבין את מצב המערער. 6. המערער טען כי היה צריך להחיל עליו את החזקה הקבועה בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי הגם כי המערער עבד כ - "עובד עצמאי" וכי חל כאן העיקרון בנזיקין של "הגורם שבלעדיו לא היה קורה האירוע". עוד טען המערער כי חוות דעת המומחים, אשר ניתנו בהליך בגלגולו הקודם, מסתמכות על מידע שגוי מטעמו של המערער וכי היה על בית הדין להפנות למומחים שאלות הבהרה. עוד נטען כי בשל מצבו של המערער וכנראה בגלל הנתק שלו מבא כוחו, לא הביא המערער את עניינו להכרעת בג"ץ. 7. עוד טען בא כוח המערער כי לא אירע שום אירוע חריף מתחרה או אחר ביום האירוע הנטען, אשר יכל להביא את המערער למצב של אירוע מוחי. לאור האמור ביקש המערער ליתן לו את יומו האמיתי בבית הדין. לעניין התיישנות, טען בא כוח המערער כי יש לראות במצב חוסר האונים בו מצוי המערער כמחלת נפש המהווה חריג למירוץ ההתיישנות. 8. המוסד טען, בישיבת קדם הערעור שנערכה בפני, כי דין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי. מדובר באיחור של כ - 15 שנים מאז פסק הדין הראשון בעניינו של המערער. המערער היה מיוצג בשתי הערכאות. המערער לא הצביע על סיבה שלא הייתה בשליטתו, אשר מנעה ממנו לטעון טענותיו. המערער לא צירף מסמכים רפואיים המעידים על הנטען על ידו לגבי הקשר עם בא כוחו. מצבו הנפשי של המערער לא השתנה מיום קבלת פסק הדין החלוט של בית הדין הארצי, לפני כ - 10 שנים, ועד היום. לפיכך יש לדחות הערעור מחמת התיישנות ו"מעשה בית דין". מעבר לאמור, מעיון בפסקי דין בית הדין האזורי והארצי עולה כי לערעור אף אין סיכוי לגופו של עניין. אשר לדעתנו 9. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות, וכי דינו של פסק האזורי, לפיו יש לדחות התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, להתאשר מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. בית דין זה סיים מלאכתו בתיק עם מתן פסק דינו לפני למעלה מ - 10 שנים. למערער ניתן יומו בבית הדין, לפני למעלה מעשור, הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור. לפיכך, לא מצאנו מקום, כיום, להידרש לטענות המערער. בית דין זה אינו מהווה ערכאת ערעור על פסקי דינו. למעלה מן הצריך, נוסיף כי, לא מצינו בחוות הדעת פרופ' גרושקוביץ קביעה לפיה המערער איבד כל כושר עמידה והתנגדות וכן יכולת לתקשר עם סביבתו בשיחה הגיונית, כנטען בערעור, אשר הביאה אותו להשיב תשובות המחבלות בתביעתו ואשר הביאה לנתק עם בא כוחו הקודם. 10. סוף דבר - הערעור נדחה. משבביטחון סוציאלי עסקינן ולפנים משורת הדין אין אנו מחייבים בהוצאות. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיביטול פסק דין