פסק דין 1. ביום 07/06/05 סמוך לשעה 20:30 (להלן: "מועד האירוע") נורה התובע בשבתו במכוניתו אלמונים שחלפו, כשהם רוכבים על אופנוע, ליד מכוניתו בעת שזו חנתה ליד בית מגוריו. מן היריות נפצע התובע, והגיש תביעה לדמי פגיעה. המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה בטענה שהתקיפה לא ארעה תוך כדי ועקב עבודתו של התובע ואף לא בגדר סיכוני הדרך כאמור בסעיף 80 (1) לחוק הביטוח הלאומי. 2. בגין דחיית התביעה לדמי פגיעה הוגשה התביעה שלפנינו ובה נטען כי במועד האירוע, בעת שהתובע החנה את מכוניתו ליד ביתו, כשחזר מעבודתו - הוא נורה על ידי אלמונים. המשטרה אשר חקרה את האירוע לא הצליחה לאתר את מי שירה בתובע - סגרה את תיק החקירה. 3. בכתב ההגנה חזר הנתבע על טענתו כי האירוע אינו בגדר סיכוני הדרך כמשמעותם בהוראות סעיף 80 (1) לחוק הביטוח הלאומי. 4. לאחר ששמענו עדותו של התובע, ועיינו בכל המסמכים והראיות וסיכומי הטענות שהגישו הצדדים, אנו פוסקים כדלקמן: א. בסיכומיו טוען ב"כ הנתבע כי שלוש טענותיו כנגד התביעה הן אלה: (1) אין מדובר כלל ב"תאונה" אלא בירי מכוון ממנו נפגע התובע. (2) הירי אינו נובע כלל מסיכוני הדרך . (3) בעת הירי לא היה התובע בדרכו מהעבודה למעון ולכן בכל מקרה אין סעיף 80 (1) חל עליו. ב. נקדים ונציין כי עדותו וגרסתו של התובע היו אמינות ולא נסתרו בראיות ו/או בעדויות מטעם הנתבע. אנו דוחים טענת ב"כ הנתבע כי מדובר ב"ירי מכוון"... לא זו בלבד שהנתבע לא הוכיח טענה זו ולא טען כי ידוע לו מי ירה בתובע ומדוע ירה בו, אלא שגם על פי החלטת משטרת ישראל לסגור את התיק ברור לכל שאין ידועה זהותם של רוכבי האופנוע שירו בתובע. אם בגדר ידיעתו של הנתבע כי מדובר ב"ירי מכוון" ולא ב"זיהוי מוטעה" של התובע על ידי היורים בו - היה עליו להוכיח טענתו זו ומשלא הביא ראיות להוכחת טיעון זה אנו דוחים אותו. אנו קובעים כי לא נסתרה עדותו וטענתו של התובע כי לא ידוע לו מדוע הוא נורה ועל ידי מי? השערות, ספקולציות ואפשרויות היפוטטיות - כל אלה אין מקומן במסגרת ההליך המשפטי שבפנינו, ומשעה שלא נסתרה עצם הפציעה של התובע כתוצאה מן הירי, ולא נסתרה טענתו כי אינו יודע ואינו יכול להוכיח מי ירה בו ומדוע - נותרת פציעתו האמורה כפגיעה שיש לבחון אם היא בגדר סיכוני הדרך על פי סעיף 80 (1) לחוק. ג. גם הטענה כי הפגיעה מן הירי לא היתה בעת שהתובע היה בדרכו מהעבודה למעונו - נדחית על ידינו. אנו מקבלים כאמינה את עדותו וגרסתו של התובע לפיה נסע מעבודתו לביתו, וכאשר חנה ליד ביתו - ובטרם הספיק לצאת ממכוניתו - נורה על ידי רוכבי אופנוע אלמונים שחלפו ליד רכבו ומיהרו לנסוע מהמקום לאחר שירו בתובע. כוונתו של התובע לאסוף את ילדיו מהבית ולגשת עמהם למסעדה - איננה רלבנטית כלל ועיקר, שהרי הוא נורה ברגע שהגיע עם רכבו ממקום עבודתו אל ביתו והספיק רק לעצור בחנייה ובטרם יצא ממכוניתו - נורה ונפצע. על כן קובעים אנו כי הפגיעה בתובע אירעה כשהיה בדרך מעבודתו למעונו. ד. אנו דוחים טענות ב"כ הנתבע כאילו בעובדה שהתובע לא יכול היה לסתור את ההשערות שהועלו בפניו בדבר זהותם של תוקפיו - יש משום הוכחה לאותן השערות: הנתבע לא הביא אפילו "ראשית ראיה" להוכחת ההשערה התיאורטית לפיה נורה התובע "עקב התחרות בעסקי הבשר" - כאמור בסיכומי ב"כ הנתבע ולפיכך אין "להשערה זו" נפקות ורלבנטיות כלשהי לענייננו. ה. אנו דוחים טענותיו של ב"כ הנתבע בדבר "אי התאמות" בהודעות שונות שמסר התובע לחוקרי המשטרה והמוסד לביטוח לאומי: אין זה רלבנטי אם התובע התקשר או שהתקשרו אליו ; (הנתבע יכול היה להביא ראיות להוכיח טענה זו, אילו רצה בכך). אין זה רלבנטי אם חלפו 10 שניות, 20 שניות או 30 שניות מאז השיחה הטלפונית של התובע ועד שנורה ; אין חשיבות כלשהי לשאלה כמה יריות נורו לעבר התובע וכמה מהם זכר: בכל הנושאים הנ"ל שהובאו על ידי ב"כ הנתבע כ"הוכחה" וחוסר אמינותו של התובע - איננו מוצאים ראיה שכזו. יש לזכור שהתובע, אדם נורמטיבי שנורה ליד ביתו על ידי אלמונים שנמלטו רכובים על אופנוע, היה מופתע ומובהל ביותר כפי שהעיד על כך ואין לדקדק עמו בשאלות כגון כמה שניות חלפו מעת ששוחח בטלפון הסלולרי ועד שנורה. ו. סעיף 80 (1) לחוק קובע: "רואים כתאונת עבודה אם : ארעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של מבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן, אף אם אינו מעונו מן העבודה ולמעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו ועקב נסיעתו או הליכתו. " בית הדין הארצי לעבודה קבע בדב"ע מא/63-0 המוסד לביטוח לאומי נ' שושנה בניטה כי אדם שנסע (על אופניו) מביתו לעבודתו ונורה למוות על ידי אלמונים שירו מפרדס סמוך - הוא בגדר נפגע בתאונת עבודה. בית הדין הארצי לעבודה קבע שהמבחן לקביעת תחולתו של סעיף 80 (1) לחוק הוא זה: "... הצורך לעשות את דרכו לעבודה - באותו מסלול באותה עת - זימן אותו באקראי לאחר שבו התרחשה פורענות, שאילמלא כך הוא לא היה נקלע לתוכה על כן מה שאירע אירע עקב נסיעתו לעבודה". בענייננו הדברים דומים ביותר אלא שמדובר בדרכו של התובע מהעבודה למעונו ולא ממעונו לעבודה. גם במקרה שלפנינו, הירי בתובע היה אך ורק בשל העובדה שהיה במקום ובזמן האמורים, שהוא שב מעבודתו למעונו. מבחן זה מכונה על ידי בית הדין הארצי לעבודה כ- "מבחן ה- “BUT-FOUR” שפירושו שאלמלא הצורך או הכוח הנובע מעבודתו של המבוטח הוא לא היה מצוי בזמן מסויים במקום המסויים אשר בו נפגע" (ר' דב"ע 108-0 עבדאללה עודה נ' המוסד לביטוח לאומי פדע כג 479). ז. סוף דבר: אנו מקבלים את התביעה וקובעים כי פציעתו של התובע מן הירי שנורה ביום 07/06/05 הוא בגדר תאונת עבודה כמשמעותה בחוק. 5. הנתבע ישלם לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ביטוח לאומימקרי ירי