פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת שרה מאירי ונציג הציבור מר ד. טבח; בל 4878/04) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע מוחי בו לקה כתאונה בעבודה על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן גם החוק). עובדות המקרה והשתלשלות ההליכים בתיק עד כה 2. המערער עבד כעובד שכיר בתפקיד מוכר ומנהל בחנות הרהיטים "רהיטי קיבוץ צובה" במרכז הריהוט הישראלי בראשון-לציון. לטענתו, ביום 16.9.99 הוא נקלע לויכוח יוצא דופן וחריג עם נציג הקיבוץ בענייני תנאי עבודתו ושכרו, וזמן קצר לאחר מכן אובחן כסובל מאירוע מוחי קשה. תביעתו למוסד לביטוח לאומי נדחתה מהנימוק כי לא הוכח קיום אירוע תאונתי וכי האירוע המוחי התפתח כתוצאה ממחלה טבעית. על החלטה זו הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בתיק בל 4444/01 (להלן - ההליך הראשון). 3. בית הדין האזורי בהליך הראשון דחה את התביעה להכרה באירוע כפגיעה בעבודה, מהטעם כי לא הוצגה בפניו ראשית ראיה לקיומו של אירוע חריג בעבודה. בית הדין האזורי בחן את המסמכים והעדויות וקבע כי לא הוכח כי התקיים ויכוח מיוחד וחריג בעבודתו של המערער שגרם לאירוע המוחי. 4. המערער הגיש ערעור על פסק הדין בהליך הראשון לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי נתן בפסק דינו (עב"ל 233/03, פסק דין מיום 31.5.04) תוקף להסכמת הצדדים לפיה התיק יוחזר לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה רפואי. אולם, הצדדים נותרו חלוקים באשר למסכת העובדתית, אשר תעמוד בבסיס ההחלטה על מינוי המומחה. על כן, קבע בית הדין הארצי כי בית הדין האזורי יבחן את העובדות שיצוינו בהחלטת המינוי, בשים לב לכלל החומר שבפניו ולגרסאות הצדדים, ימנה מומחה ויפנה אליו את השאלות הרלוונטיות לאירוע. 5. על פי הוראת בית הדין הארצי, הוחזר התיק לבית הדין האזורי (להלן גם ההליך השני), אשר נתן ביום 20.5.05 החלטה על מינוי מומחה - פרופ' עודד אברמסקי, מנהל המחלקה הנוירולוגית בביה"ח הדסה עין כרם בירושלים (להלן גם המומחה). כן קבע בית הדין האזורי את עובדות המקרה והפנה אותן למומחה, כמפורט להלן: "א. המערער עבד כשכיר בחנות המפעל של רהיטי קיבוץ צובה בראשון לציון (להלן: המעסיק) כמנהל ומוכר. ב. בין המערער למעסיק נחתם חוזה העסקה חדש בחודש 4.99 ולפיו שכרו של המערער יהיה פונקציה של שיעור המכירות בחנות. ג. לטענת המערער חלו טעויות באופן חישוב שכרו, טעויות שהסתכמו באלפי ₪ ועל רקע זה חש 'לא מרוצה'. במהלך חודש יולי או אוגוסט 1999 נפגש המערער עם מנהלת החשבונות של המעסיק בניסיון לפתור נושא זה. ד. המערער היה כעוס ורגוז במשך תקופה של חודשים אם בשל תלונות על שכרו או אם בשל אופיו. המערער סבל מכאבי ראש עוד טרם האירוע. ה. שכרו של המערער בעד חודש אוגוסט 1999, הועבר לחשבון הבנק שברשותו של המערער באמצעות העברה בנקאית לכל המאוחר ב-9.9.99. ו. ביום 15.9.99 עבר המערער טיפול לייזר בעיניו וחש בעקבותיו כאב ראש. המערער סובל מסוכרת, עישן עד 12 שנים לפני האירוע, בשנת 1990 סבל משיתוק עצב בפנים, עבר צנתור. ז. בבוקרו של יום 16.9.99, חש המערער בכאבי ראש וסבל מהרגשה כללית לא טובה. במהלך אותו היום, נפגשו המערער ומר יואלי, ובמועד זה מסר מר יואלי למערער את תלוש המשכורת בעד חודש אוגוסט. יואלי מציין כי המערער היה מתוח/סוער, אך זה לא התבטא במשהו חיצוני. המערער טען כי התרגז מאוד (ולאחר מכן, לטענתו, חש בכאב ראש חזק וכי אינו רואה דבר). ח. המערער חש שאינו יכול לנהוג ובנו הגיע למעסיק והסיעו הביתה, ברכב המערער. ט. באמצע הלילה התעורר המערער עם פרצי צחוק בלתי נשלטים. המערער פנה לבדיקה בקופת חולים, ומשם הופנה מיידית לבית החולים וולפסון שם נקבע כי סבל מאירוע מוחי". המומחה נשאל בהחלטה מהי המחלה שאובחנה במערער והאם מתקיים קשר סיבתי בין האירוע המתואר לבין המחלה. 6. המערער הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לבית הדין הארצי (בר"ע 606/05), בטענה כי היה על בית הדין האזורי לציין כי התקיים אירוע חריג בעבודה ביום 16.9.99, בהתאם לפסק הדין בעב"ל 233/03. בקשת רשות הערעור נדחתה בהחלטתו של הנשיא אדלר מיום 30.10.05. 7. ביום 8.11.05, הועברה חוות דעתו של המומחה לצדדים. המומחה קבע כי המערער סבל מאירוע מוחי וסקולרי (CVA, אוטם) בגזע המוח שגרם ל"צחוק פתולוגי", שיתוק בפלג גוף ימין, והפרעת דיבור. כן פירט המומחה את הרקע הרפואי של המערער: ב-96' עבר PTCA בגלל מחלת לב איסכמית. כמו כן סכרת קשה שגרמה בין שאר לרטינופתיה ולנפרופתיה. בנוסף היו יתר לחץ דם, היפרליפידמיה, עישון בעבר. המומחה ציין כי מכתב המינוי עולה כי המערער היה מתוח במשך כחודשיים. לפיכך קבע, כי אין קשר סיבתי בין המצב לבין המחלה. עם זאת, כתב המומחה: "לעומת זאת אם יחליט בית המשפט שב-16.9.99 היה אירוע שהוא בהחלט חריג ושונה מהמצב בשבועות שקודם לכן, אזי קיים קשר כל שהוא בין האירוע לבין האוטם. במידה והיה אירוע חריג, אזי השפעת האירוע פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים". 8. פסק הדין נשוא הערעור שבפנינו התקבל ביום 15.2.06. בית הדין האזורי קבע כי הוא לא שוכנע כי ביום 16.9.99 התרחש ויכוח יוצא דופן בין המערער לבין נציג מעסיקו. לפיכך קבע בית הדין האזורי כי לא הוכח בפניו קיומו של אירוע חריג בעבודתו של המערער באותו יום. כן התבסס בית הדין האזורי על חוות דעתו של המומחה ודחה את תביעתו של המערער. מכאן הערעור בפנינו. 9. עיקר נימוקי של המערער בכתב הערעור עסק בשאלת הוכחת האירוע החריג. לטענתו, משהוחזר התיק של המערער לבית הדין האזורי בהסכמת הצדדים עם הוראה למינוי מומחה רפואי, יש בכך כדי להוכיח שהתקיים אירוע חריג המצדיק מינוי מומחה. על כן, לטענתו, ניסוח העובדות כפי שהועבר למומחה היה חסר. 10. בדיון קדם ערעור שנערך בפניי ביום 24.5.06 הוחלט, בהסכמת המשיב, להפנות שאלת הבהרה למומחה לפיה תווספנה לסעיף ז' בהחלטה למינוי מומחה המלים "ובתלוש המערער ראה כי נוכתה לו מקדמה שלדבריו לא שולמה לו ו-5 ימי חופשה שלטענתו לא לקח" והמומחה יישאל האם יש בכך כדי לשנות מחוות דעתו. כן הוחלט שלחומר הרפואי תצורף חוות דעתו של ד"ר קוריצקי, מומחה מטעם המערער. 11. בחוות דעתו מיום 9.7.06, הביע המומחה תמיהה על כך שהוטל עליו, לדבריו, להכריע בשאלה האם מדובר היה באירוע חריג ב-16.9.99 אם לאו. לצד זאת, קבע המומחה כך: "לאחר שעברתי על המסמכים הנוספים הערכתי היא שאכן היה אירוע ושאכן לא ניתן שלא לקבוע שאירוע זה היה חריג. בהתאם לכך, ניתן להתייחס מחדש, כדלהלן, לשאלות ג' ו-ז' מיום 20.5.05. יש קשר סיבתי בין האירוע לבין האוטם אבל השפעת האירוע על הופעת האוטם פחותה מהשפעת הגורמים האחרים. ניתן להעריך שלולא מציאתם של גורמי הסיכון (מחלת לב, סכרת, לחץ דם, היפרליפידמיה) הסיכוי להופעת האוטם בגלל האירוע החריג ב-16.9.99 היה קטן בהרבה מאשר הסיכוי להופעת האוטם בנוכחות גורמי הסיכון שקיימים במקרה הנידון". 12. בעקבות תשובתו של המומחה, ביקש המערער להפנות אליו שאלות הבהרה נוספות. בדיון קדם הערעור שהתקיים בפניי ביום 15.11.06, הסכימה באת כוח המוסד לביטוח לאומי כי בהסכמה להחזיר את התיק לבית הדין האזורי היתה חבויה הסכמה לפיה התקיים אירוע חריג בעבודה. על כן הסכימו הצדדים להפנות חלק משאלות ההבהרה מטעם המערער למומחה. 13. שאלות ההבהרה הופנו למומחה בהחלטה מיום 29.11.06, במסגרתה נקבע כי המומחה ישיב על סמך הקביעה כי אכן היה אירוע חריג ביום 16.9.99. להלן השאלות שהופנו למומחה: "א. נוכח קביעתך כי 'יש קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם', נבקש כי תבהיר כיצד אירוע זה תרם לקרות האוטם ותתאר ככל הניתן את המנגנון המשוער בו תרם האירוע החריג לקרות האוטם? ב. האם קביעתך כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין קרות האוטם, התכוונה לומר, בעצם, שהקשר הסיבתי אותו מצאת הוא שסביר כי היה באירוע חריג זה כדי להביא לקרות האוטם ביום שבו אירע, בעוד שבהיעדר האירוע החריג, הסיכוי כי היה לוקה באוטם באותו מועד הוא בהחלט נמוך יותר? ג. מה ההסתברות שאדם בעל גורמי סיכון כשל המערער ילקה באוטם מוחי בשנה נתונה (בהיעדר כל אירוע חריג)? היינו, דמה מצב בו היית מקבל נתוני אדם כשל המערער ביום 31.12.98, ומתבקש במועד זה, לבצע הערכה על סמך הידע המקצועי והסטטיסטיקות הקיימות. מה היית משיב אז לשתי השאלות הבאות: מה ההסתברות באחוזים שאדם זה, שלו גורמי סיכון כשל המערער, ילקה באוטם מוחי במהלך השנה הקרובה, היינו שנת 1999? אם כך, מה ההסתברות (באחוזים) כי ילקה באירוע מוחי דוקא ביום מסויים במהלך שנה זו, דווקא ביום 16.9.99, בהיעדר כל אירוע חריג באותו יום?... ו. האם נכון להגיד כי עקב גורמי הסיכון שהתקיימו במערער, היה המערער בקבוצת סיכון ללקות באירוע מוחי ואצל אדם בנתוניו, אירוע חריג, דוגמת האירוע מיום 16.9.99, היה יכול לתרום להוצאת הסיכון מן הכוח אל הפועל ולכן, מקביעתך כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין האוטם, ניתן להסיק כי קיים, להערכתך, סיכוי סביר כי זו תרומת האירוע החריג להתרחשות האירוע המוחי ביום בו אירע?" 14. תשובותיו של המומחה התקבלו ביום 18.12.06. המומחה לא ראה לנכון להשיב על שאלה א', מהנימוק כי מדובר בנושא הכתוב במחקרים ובספרים מדעיים. באשר לשאלה ב', קבע המומחה: "הכוונה היא שסביר מאוד שלולא גורמי הסיכון לא היה קורה במועד זה האירוע המוחי. אין משמעות מבחינתי להתייחס למקרה בצורה הפוכה". המומחה סירב להשיב על שאלה ג', ומסר כי לא ניתן להשיב עליה באופן מדעי. באשר לשאלה ו', חזר המומחה על הסיפה של מכתבו מיום 9.7.06, לפיה יש קשר סיבתי בין האירוע לבין האוטם אבל השפעת האירוע על הופעת האוטם פחותה מהשפעת הגורמים האחרים. המומחה חזר ואמר כי להערכתו, אלמלא מציאתם של גורמי הסיכון השונים, הסיכוי להופעת האוטם בגלל האירוע החריג ב-16.9.99 היה קטן בהרבה מאשר הסיכוי להופעת האוטם בנוכחות גורמי הסיכון שקיימים במקרה הנדון. 15. בעקבות התשובות הנ"ל, ביקש המערער להורות למומחה להשיב על השאלות עליהן סירב לענות. בהחלטה מיום 7.5.07, הופנתה למומחה שאלה אחת אשר הינה רלוונטית ועליה לא נשאל: "האם גם ללא האירוע בעבודה היה נגרם למערער האוטם (האירוע המוחי) במועד שאירע? או שמא לא היה נגרם באותו מועד אילולי האירוע בעבודה?". 16. המומחה השיב לשאלה זו בחוות דעתו מיום 3.7.07, כך: "בתשובתי לשאלה ב' כתבתי ביום 18.12.06 'שסביר מאוד שלולא גורמי הסיכון לא היה קורה במועד זה האוטם המוחי. אין משמעות מבחינתי להתייחס למקרה בצורה הפוכה'. אני חוזר ומדגיש שלהערכתי לא היה למעשה סיכוי להופעת אוטם מוחי וגם לא היתה סיבה להופעת אוטם באותו יום של האירוע לולא היו גורמי סיכון משמעותיים. מצד שני אינני יכול לקבוע באופן חד משמעי לכאן או לכאן אם גם ללא האירוע היה מופיע האוטם אצל התובע דווקא באותו מועד. כלומר, אינני יכול לקבוע באופן אמין ומדעי שהאוטם היה נגרם או לא היה נגרם באותו מועד אלולא האירוע בעבודה. אף אדם ואף מומחה רציני לא יכול לענות באופן חד משמעי על שאלה זו. אני נדרש לצטט את הסיפא במכתבי מיום 9.7.06: 'יש קשר סיבתי בין האירוע לבין האוטם אבל השפעת האירוע על הופעת האוטם פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים. הסיכוי להופעת האוטם בגלל האירוע החריג ב-16.4.99 (הכוונה ל-16.9.99 - ו.ו.ל) היה קטן בהרבה מאשר הסיכוי להופעת האוטם בנוכחות גורמי הסיכון שקיימים במקרה הנידון'." 17. בעקבות תשובה זו, הגיש המערער בקשה להורות למומחה להשיב על השאלות שהוצגו לו בהחלטות מיום 29.11.06 ומיום 7.5.07 או לחילופין להחליף את המומחה במומחה אחר. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 9.9.07. הצדדים התבקשו להגיש את סיכומי טענותיהם בערעור. טענות הצדדים בערעור בפנינו 18. המערער טוען בפנינו חוות הדעת של המומחה אינה מעניקה את הכלים הדרושים על מנת לקבל את התביעה, המומחה לא השיב על כל השאלות שנשאל ולכן יש למנות מומחה חלופי. לטענתו, המומחה הפעיל מבחן שאינו מקובל בפסיקה - המבחן צריך להיות בהשוואה בין הסיכויים לקיום האוטם ללא האירוע החריג לבין הסיכוי להתרחשות האוטם, במועד בו אירע, נוכח האירוע החריג. באותה נשימה טוען המערער, כי תביעתו הוכחה עד תום, ועל פי חוות הדעת הרבות של המומחה תביעתו עומדת בדרישות הפסיקה: ראשית, נקבע כי התקיים אירוע חריג בעבודה; שנית, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין קרות האוטם, זאת על פי חוות דעת המומחה וגם על פי סמיכות הזמנים בין האירוע להופעת האוטם; ושלישית, המוסד לביטוח לאומי לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי השפעת האירוע החריג פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים, זאת לנוכח תשובת המומחה לפיה הוא איננו יכול לקבוע באופן חד משמעי האם גם ללא האירוע החריג היה מופיע האוטם. 19. המוסד לביטוח לאומי, מנגד, תומך בפסק הדין של בית הדין קמא. לטענתו המומחה הבין את השאלה המשפטית במחלוקת והשיב עליה כנדרש, ודבריו עונים על המבחן הקבוע בסעיף 83 לחוק ובפסיקה. דיון והכרעה 20. השאלה המונחת לפתחנו בערעור זה, היא האם יש מקום להכיר באירוע המוחי שעבר המערער כתאונה בעבודה לפי הוראות פרק ה' לחוק. בענייננו, חלה הסיפה לסעיף 83 לחוק, הקובע כך: "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". פרשנותה של הסיפה של הסעיף ואופן החלתה נדונו בפסיקה ענפה של בית הדין הארצי לעבודה. ההלכה מנחה אותנו ללכת בדרך זו: כאשר עסקינן בתאונה בעבודה שאינה תוצאה של גורמים הנראים לעין, כפי שאירע במקרה שבפנינו, על בית הדין לקבוע בתחילה האם ניתן לאתר בזמן ובמקום פגיעה באחד מאברי הגוף עקב אירוע חיצוני. הבחינה הראשונית לעניין הקשר הסיבתי בין האוטם המוחי לבין האירוע בעבודה, הינה על-פי מבחן "האירוע החריג", לפיו קובע בית הדין אם מדובר באירוע חריג בחיי עבודת הנפגע המצדיק מינוי מומחה רפואי בשל אפשרות לכאורה של קיום קשר סיבתי בין השניים. מדובר בהכרעה עובדתית בעיקרה. במידה והוכח קיומו של אירוע חריג בעבודה, ממנה בית הדין מומחה רפואי, על מנת שיחווה את דעתו בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין קרות האוטם המוחי, הואיל ומדובר בסוגיה רפואית - מקצועית בעיקרה. ככל שהתשובה לכך תהא חיובית, על המומחה ליתן דעתו בשאלה האם השפעת האירוע בעבודה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. יודגש, כי הנטל להוכיח כי השפעת האירוע החריג על קרות האוטם המוחי היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים מוטל על המוסד לביטוח לאומי. אם יעמוד המוסד לביטוח לאומי בנטל זה, לא יוכר האוטם המוחי כפגיעה בעבודה (ראו דיון בעניין זה בנוגע לאוטם בשריר הלב, הרלוונטי גם לאוטם מוחי, בעב"ל 477/95 המוסד לביטוח לאומי נ' דוד מכלוביץ', לא פורסם, ניתן ביום 16.1.2003). 21. בנסיבות המקרה שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי אין מנוס אלא לדחות את הערעור, וזאת מהנימוקים להלן: המוסד לביטוח לאומי אמנם הסכים, עם התפתחות ההליך בערעור, כי למערער אירע אירוע חריג בעבודה ביום 16.9.99, ועל פי חוות הדעת של המומחה קיים קשר סיבתי מסוים בין האירוע החריג לבין האוטם המוחי בו לקה המערער, אולם למקרא חוות הדעת של המומחה ותשובותיו לשאלות שהופנו אליו שוכנענו כי השפעת האירוע החריג על קרות האוטם המוחי, במועד שאירע, היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמי הסיכון האחרים אשר היו מצויים ברקע הרפואי של המערער. משכך, אין מקום להכיר באוטם המוחי כתאונת עבודה. המומחה ציין כבר בחוות דעתו הראשונה שהוגשה לבית הדין האזורי, מיום 8.11.05, כי אם היה אירוע חריג ביום 16.9.99 אזי קיים "קשר כל שהוא" בין האירוע לבין האוטם, אך השפעת האירוע היתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים. המומחה חזר על מסקנתו זו גם בתשובתו מיום 9.7.06 לשאלת ההבהרה שהופנתה אליו, וציין כי לולא מציאתם של גורמי הסיכון השונים, הסיכוי להופעת האוטם במועד בו הופיע היה קטן בהרבה מהסיכוי להופעתו עם קיומם של גורמי הסיכון. המומחה שב והבהיר בתשובותיו מיום 18.12.06 כי סביר מאוד שלולא גורמי הסיכון לא היה קורה במועד זה האירוע המוחי. אמנם, בתשובתו האחרונה המומחה מציין כי אינו יכול לקבוע באופן חד משמעי אם האוטם היה מופיע אצל המערער באותו מועד גם אלמלא האירוע החריג, אך לדבריו לא ניתן לענות על שאלה מעין זו באופן חד משמעי, ואיננו רואים סיבה לפקפק בחוות דעתו זו. 22. בא כוח המערער הפך כל אבן, אשר ניתן היה להפוך, בטיעוניו במהלך גלגוליו של התיק, על מנת לשכנע כי יש להכיר באירוע המוחי כתאונת עבודה. עם זאת, נוכח המסקנה החד משמעית הנובעת מכלל קביעות המומחה, לאחר הפניית שאלות הבהרה רבות לפתחו, לפיה השפעת עבודת המערער על התרחשות האוטם המוחי, במועד בו קרתה, הייתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים אחרים, אין אנו מוצאים מקום לקבל את טענותיו. יודגש גם כי טענותיו של בא כוח המערער בסיכומים בפנינו אינן מתיישבות זו עם זו. מחד הוא טוען כי תשובות המומחה אינן מספיקות כדי לקבוע מסמרות בתיק, ומאידך הוא גורס כי הוכחה תביעתו במלואה לאור חוות הדעת של המומחה. 23. לא מצאנו טעם להתייחס לבקשת המערער למנות מומחה רפואי חלופי, הואיל ובקשה זו נדונה והוכרעה כבר בהחלטת בית הדין מיום 9.9.07. חוות דעתו של המומחה ומסקנותיו המנומקות מספיקות בעינינו ואין מניעה להסיק מהן את המסקנה המשפטית הראויה. 24. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. אירוע מוחי