פסק דין התובע סבל ביום 4.1.03 (להלן גם: "יום הארוע") מ"אירוע מוחי", אותו הוא מייחס למתח ולחץ בעבודתו (להלן גם: "הפגימה הרפואית"). ביום הארוע אושפז התובע בביה"ח סורוקה, ולאחר מכן הועבר להמשך טיפול בבי"ח במרכז הארץ. יום הארוע היה יום שבת. התובע שהה בכנס מקצועי במלון אשר בים המלח (להלן גם: "הכנס") החל מיום ה' (2.1.03). זאת, בתוקף תפקידו כמזכיר ומנכ"ל חברה לניהול קופות גמל של ההנדסאים והטכנאים (להלן גם: "קופת הגמל"). לדברי התובע, כתוצאה מההתרגשות שאחזה בו ביום שישי ושבת (4.1.03-3), עקב הצורך להציג לפני משתתפי הכנס את השגיה הדלים של קופת הגמל שאותה ניהל, חלה הפרעה ב"איזון התרופתי" אותו הוא מקבל ברציפות מאז הניתוח לתיקון מסתם בליבו, אותו עבר בשנת 1991 (להלן גם: "הניתוח בלב"). ההפרעה הובילה לאירוע המוחי, ומכאן עתירתו כי אותה פגימה רפואית תחשב כ"תאונת עבודה". פקיד התביעות אצל המוסד לב"ל (להלן גם: "המוסד"), סירב להכיר בפגימה הרפואית כתולדה של "תאונת עבודה", ומכאן התביעה הנוכחית לביה"ד. הכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה, דורשת מבחן דומה למבחן "הארוע החריג" המוכר משאלת ההכרה באוטם שריר הלב כתאונת עבודה (ר' עב"ל 379/06 רויטל כהן נ' ב"ל, סע' 16 לפס"ד מיום 25.6.07). "האירוע המוחי" יוכר כ"תאונת עבודה", רק אם יוכר "טריגר בעבודה שגרם להופעת הארוע" (ר' עב"ל 211/06 חגית חן נ' ב"ל, סע' 10 לפס"ד מיום 12.2.07). חוששני שלא אוכל לראות במתח המסויים שחש התובע בכנס ביום הארוע, כבעל משמעות חריגה מספיק, ע"מ שיוכר כ"תאונת עבודה". הנימוקים שהביאו אותי למסקנה הנ"ל, הם כדלקמן: 1. 1. בהוכחת "ארוע בעבודה" "יש לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע, וזאת בהתבסס על ההנחה שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון" (ר' עב"ל 222/06 ראובן עבדו נ' ב"ל, סע' 6 לפס"ד מיום 27.10.06). במקרה דנן, אין חולק שאין שום תיעוד רפואי התומך בגרסת התובע על "אירוע חריג" בעבודתו (עמ' 4, שורה 10-9 לפרוטוקול הדיון מיום 11.7.07). התובע אושפז בביה"ח סורוקה ביום 4.1.03 (יום שבת). בתיעוד הרפואי של ת/1, נאמר במפורש כי יומיים שלושה לפני האשפוז הוא חש "בתנועות בלתי רצוניות". כלומר, כבר מיום רביעי (יום אחד לפני הגעתו לכנס בים המלח) ולכל היותר ביום חמישי (2.1.03 יום הגעתו למלון - אחה"צ), התובע כבר חש ברע, קרי, חוסר האיזון התרופתי שהוביל לתנועות בלתי רצוניות. התחושות הללו קדמו לכל השתתפות פעילה של התובע בכנס (שהחלה רק למחרת ביום ו' 3.1.03, והמשיכה ביום שבת 4.1.03). קשה אפוא לקבל טענה של חוסר איזון תרופתי כתוצאה מהשהות בבית המלון בכנס. והרי חוסר האיזון כבר הורגש לפני ועם בואו של התובע (ביום ה' אחה"צ) למלון בים המלח. הצורך באיזון גם הוא אינו תולדה של הכנס, שהרי הוא תולדה של הניתוח בלב משנת 1991. 2. 2. כשנתיים ימים חלפו עד שמצא התובע להגיש את תביעתו לראשונה לפני פקיד התביעות. הוא עצמו היסס, עד כמה ניתן בכלל לקשור את מצבו הרפואי ביום הארוע, לכנס בים המלח (עמ' 1 שורה 16 לפרוטוקול). 3. 3. התובע משמש כמנכ"ל קופת הגמל שנים ארוכות, ושימש ככזה לפחות 8 שנים ברציפות קודם לכנס בים המלח. הוא עצמו העיד שבמהלך כל שנה מתקיימים כארבעה כנסים (עמ' 3, שורה 13 לפרוטוקול), ומשתתפיו מוכרים לו בחלקם. הוא הודה כי לפעמים הוא מרצה דברים ועונה לשאלות בכנסים הללו. לטענתו למלון בים המלח ביום הגורלי הופיע לבד, ללא מנכ"ל הבנק שבו מתנהלת קופת הגמל. ואולם, עצם חלקו בכנס היה מזערי. הוא נדרש לדבר דקות ספורות בלבד וזאת יחד עם 8 עד 9 אנשים נוספים שהציגו, כל אחד בתורו, את ההישגים בתחום עיסוקם. מדובר בהשתתפות מאוד מצומצמת וקצרה (עמ' 3, שורה 7 לפרוטוקול). לא מצאתי מדוע יש לראות בהצגת דברים קצרה מאוד של מנכ"ל מנוסה, כארוע שניתן לסווגו כ"אירוע חריג". 4. 4. התובע ניסה לטעון בתחילה, כי תשואות קופת הגמל בשנה הרלבנטית היו מאכזבות במיוחד, דבר שהגביר אצלו את המתח לקראת הצגת הדברים בכנס. ואולם, הסתבר כי בשנים הרבלנטיות התשואות של קופת הגמל היו דומות (עמ' 4, שורה 20 לפרוטוקול). כך שגם במהות הצגת הדברים בכנס, לא היה שוני משמעותי לעומת שנים קודמות. 5. 5. התובע ניסה לטעון ל"קהל אגרסיבי". ואולם, לא הוכח כי התנהגות קהל שומעיו של התובע במהלך הכנס בים המלח היתה תוקפנית כלפיו, מתלהמת, או שהיה בה איזו שהיא "חריגות" ביחס לכנסים דומים בהם נהג התובע להשתתף מכח תפקידו. דוקא התנהגות הקהל בכנס קודם הוגדרה כאלימה (מילולית). 6. 6. התובע הביא לעדות כסיוע - חבר ותיק וטוב - מר שלמה פרלוב, שיעיד כי התובע "היה לחוץ", ערב הכנס בים המלח. ואולם, לחץ בעבודה שאי אפשר להצביע על "חריגותו" אינו מספיק לקיומה של "תאונת עבודה. ההתרשמות מעדותו של העד פרלוב היתה, כי התובע היה מוטרד שבנו (הקטין) ישתעמם, ולכן ביקש כי זה יועסק במהלך הכנס ע"י ילדיו (הקטינים) של העד. זו היתה מסתבר גם עיקר מטרת נסיעתו של העד עצמו. העד פרלוב חזר והדגיש את חשיבות הכנס, ו"הפרובוקציות" שנעשו לתובע במהלך הרצאתו. ואולם, התובע עצמו אינו מעיד ולא אישר בביה"ד שהותקף (מילולית) ע"י שומעיו באופן חריג ממה שהיה מקובל בכנסים קודמים. 7. 7. התובע ניסה לטעון כי הכנס מנע ממנו עריכת "בדיקת דם" שהיו מלמדות אותו על המינון הנכון של התרופות אותן הוא מקבל דרך קבע, למניעת פגימה רפואית כמו זו בה לקה. ואולם הוא העיד כי "פעם או פעמיים בשבוע הייתי הולך לקופת חולים לפי הנחיות ..." (עמ' 2, שורה 3 לפרוטוקול), לצורך קביעת המינון התרופתי. אין שום ראייה, כי הכנס בים המלח, שהיה כזכור במהלך חופשת סוף השבוע, מנע מהתובע את הביקור השגרתי במרפאת קופ"ח, לקביעת המינון הראוי של תרופותיו. ברישומים הרפואיים דוקא נרשם שהתובע לא נוהג להקפיד על מינון תרופתי שגרתי וראוי. אם התובע אכן לא הקפיד באותו השבוע על נטילת מלוא הטיפול הרפואי הנחוץ, לא על הכנס רובצת האשמה. 8. 8. ב"כ התובע הזכירה בסיכומיה את "סמיכות הזמנים" בין הרצאת התובע לבין הופעת הפגימה הרפואי. ואולם, "סמיכות זמנים" אינה חזות הכל (ר' עב"ל 612/05 רפאל וייס נ' ב"ל, סע' 11 לפס"ד 10.7.06). יתרה מזאת, במקרה דנן, לאור רישומי ביה"ח (ת/1), לפיהם תחושותיו של התובע הופיעו לפני הופעתו בכנס, "סמיכות הזמנים" כלל לא מועילה לו. סוף דבר: עבודה של מזכיר ומנכ"ל קופת גמל, אינה עבודה המבוצעת על מי מנוחות. לא מצאתי כי השתתפות קצרה של הצגת השגי הקרן לפני עמיתיה בכנס שנתי (כמותו נערכים מידי פעם), היא מספיק "חריגה", כדי שאוכל לראות בה מקרה בעל אופי "תאונתי", אפילו אם התובע במהלך הכנס "מתוח ולחוץ". לאור זאת, חוששני כי אין מנוס מדחיית התביעה שלפני, חרף מאמצי ב"כ התובע שעשתה כל שביכולתה למען מרשה. אין צו להוצאות. זכות ערעור: תוך 30 יום. אירוע מוחי