החלטה בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (בל 2719/06; השופטת יהודית גלטנר - הופמן), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 5.6.06, אשר קבעה למבקש 0% נכות. הרקע לבקשה: המבקש נפגע בגבו בתאונת דרכים ביום 3.8.2000. תאונת הדרכים הוכרה כפגיעה בעבודה בעקבות פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה מיום 17.11.2005. (עב"ל 1606/04). בעקבות פסק הדין, הגיש המבקש תביעה לגמלת נכות בעבודה. בועדה רפואית מדרג ראשון מיום 13.2.2006 נקבע כי הממצא שאותר בבדיקת הדמיה [בלט דיסק] אינו בא לידי ביטוי בממצא הקליני ו"אין נכות בעקבות התאונה". המבקש ערער על החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון. לועדה הרפואית לעררים הוצגה מטעם המבקש חוות דעתו של פרופ' עטר. הוועדה הרפואית לעררים קבעה כי אכן המבקש סובל מהגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני ונכותו היא בשיעור של 10% לפי סעיף 37(7)(א), אולם נכות זו אינה קשורה לתאונה מיום 3.8.00, אלא למחלה קונסטיטוציונאלית בעמוד השדרה, ודחתה את ערעורו של המבקש. הועדה הרפואית לעררים קבעה כי הממצאים הקיימים כיום אצל המבקש על פי בדיקות ההדמייה והבדיקה הקלינית "אינם תוצאה של מכה בשנת 2000 שכן בשנת 2001 לא היו ממצאים משמעותיים בבדיקות קליניות ובדיקות הדמייה". הוועדה ציינה כי עיינה בחוות דעתו של פרפ' עטר לפיה קיימת נכות בשיעור של 10% "אבל כאמור הנכות הנ"ל אינה קשורה לתאונה אלא למחלה קונסטיטוציונאלית בעמ"ש". בסיכום החלטתה קבעה הוועדה כי היא "דוחה ערעור התובע ומקבלת מסקנות הוועדה מדרג I". פסק דינו של בית הדין האזורי: בית הדין האזורי דחה את הערעור בקובעו כי: בהתאם לפסיקה, בסמכותה של הוועדה הרפואית לקבוע אם קיים קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של המבוטח לבין התאונה בה נפגע; החלטת הוועדה הרפואית נומקה כראוי; הוועדה התייחסה לחוות הדעת שהומצאה לה ונימקה כראוי את דחיית מסקנתה; טענות המבקש האחרות הן טענות רפואיות, שבית הדין אינו מוסמך להתערב בהן. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי הוועדה כלל לא התייחסה לאפשרות שההחמרה בנכות היא תוצאה של התאונה; הוועדה שללה את הקשר הסיבתי רק מטעמים של מועד הימצאות הנכות אצל המבקש ולא משיקולים רפואיים אחרים מנומקים; הנמקת הוועדה לוקה בחסר, ואינה מבהירה מדוע החמרת מצבו של המבקש אינה המשך ישיר של הנזק שנגרם למבקש בתאונה; העובדה שבשנת 2001 היו ממצאים קלים אינה שוללת את קיומו של הקשר הסיבתי בין הנכות בגב לבין התאונה, אלא דוקא מתיישבת עם גרסת המבקש לפיה חלה החמרה הדרגתית במצבו מאז התאונה; הוועדה לא התייחסה באופן מפורט ומנומק לחוות דעתו של פרופ' עטר; גם אם מצבו של המבקש החמיר עקב התאונה, יש להכיר בקשר הסיבתי שבין מצבו הרפואי של המבקש לבין התאונה; הועדה שגתה בקובעה כי רק בחודש אוגוסט 2001 פנה המבקש לרופא, בעוד המבקש פנה כבר בחודש מרץ 2001 לרופא; העיכוב בהתייצבות בפני הוועדה נבע מכך שרק בחודש נובמבר 2005 הוכרה התאונה כפגיעה בעבודה. לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר שבתיק בית הדין האזורי, אני קובעת כי דין הבקשה להידחות. זאת, אף מבלי להידרש לתשובת המשיב, בהתאם לתקנה 85(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. כפי שקבע בית הדין האזורי, הקביעה אם קיים קשר סיבתי בין נכותו של המבקש לבין התאונה בה נפגע המבקש היא קביעה רפואית מובהקת, שלבית הדין אין סמכות להתערב בה. עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי הטעות בדבר מועד הפנייה הראשונה לרופא (8/01 במקום 3/01) אינה משמעותית, שכן הבסיס לקביעתה הוא תוצאות בדיקת ההדמיה משנת 2001, כאשר לפי קביעתה בשנת 2001 לא היו ממצאים משמעותיים בבדיקות הקליניות ובבדיקת ההדמיה. הוועדה נימקה במידה מספקת את החלטתה, וכן התייחסה במידה מספקת לחוות דעתו של פרופ' עטר. טענותיו של המבקש מכוונות כנגד קביעתה הרפואית של הוועדה, אשר קבעה כי אין קשר סיבתי בין מצבו של המבקש לבין התאונה, ואינן מצביעות על טעות משפטית שנפלה בהחלטת הוועדה. כאמור, בקביעתה הרפואית של הוועדה אין לבית הדין סמכות להתערב. סוף דבר - משלא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, צדק בית הדין האזורי בדחותו את הערעור, ויש לאשר את פסק הדין מטעמיו. 7. הבקשה נדחית, ללא צו להוצאות. אחוזי נכותנכות