פסק דין השופטת נילי ארד 1. הערעור שלפנינו מוסב כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת שרה מאירי ונציגי ציבור מר יום טוב ומר קינד; עב 8050/00, עב 1145/01, עב 1146/01), בו נדחתה תביעתם של המערערים לחיובה של המשיבה (להלן: החברה) בתשלום תנאי פרישה מועדפים. 2. החברה, המשיבה לפנינו, הוקמה בשנת 1986. עם הקמתה היה שמה "תדיראן-אלישרא מיתוג ציבורי בע"מ" ובעלי המניות בה היו חברת אלישרא וחברת תדיראן בע"מ. כעבור זמן, רכשה תדיראן בע"מ את מניותיה של אלישרא בחברה, ושם החברה הפך ל"תדיראן תקשורת מיתוג ציבורי בע"מ" (להלן: תדיראן תקשורת בע"מ). במהלך שנת 1998 התנהלו מגעים לקראת מיזוג בין חברת תדיראן תקשורת בע"מ לבין חברת אי.סי.איי טלקום בע"מ. כחלק מכך, ביום 21.12.1998 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין תדיראן תקשורת בע"מ, ההסתדרות וחברת אי.סי.איי. טלקום בע"מ, שנועד להבטיח את זכויות עובדי החברה במסגרת מיזוגה. לפי האמור בסעיף 2 לפרק א' להסכם, תחולתו תהיה על "כל עובד המועסק בחברה ביום חתימת הסכם זה, על פי תנאי ההסכם הקיבוצי ואשר שמו נכלל ברשימה המצורפת להסכם זה כנספח א'...". פרק ב' להסכם הקיבוצי דן בתנאי פרישה מיוחדים, להם יהיו זכאים עובדים שיסיימו את עבודתם בחברה (להלן: הסכם 98'). על פי האמור בסעיף 6.1 לפרק ב', "כל הוראות פרק ב' להלן חלות אך ורק על העובדים הקבועים בחברה במועד חתימת הסכם זה ואשר שמם נכלל ברשימה המצורפת כנספח ב' להסכם זה". עובד קבוע על פי ההסכם הוא "כל עובד קבוע המועסק בחברה, ביום חתימת הסכם זה, על פי תנאי ההסכם הקיבוצי, ויהיה קבוע במועד כניסת הסכם זה לתוקף, ושמו יכלל ברשימה המצורפת להסכם זה כנספח ב' ". ביום 10.3.1999 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד נוסף, בין תדיראן תקשורת בע"מ, ההסתדרות, חברת Radiant Israel (ששמה שונה בהמשך לאלקטל טלקום) ותדיראן בע"מ. חתימת הסכם קיבוצי זה השלימה תהליך המיזוג (להלן: הסכם 99'). אף בהסכם 99' נקבעה הוראת תחולה הדומה לזו שבהסכם 98'. עם חתימת ההסכם הקיבוצי בחודש מרץ 1999 כינס מנכ"ל החברה, אמנון הררי (להלן: מר הררי), את עובדיה, והבטיח להם כי תנאים העסקתם, כפי שמעוגנים בהסכמים קיבוציים ואישיים, ישמרו. 3. שלושת המערערים היו עובדי החברה על כל גלגוליה, עד לסיום העסקתם בה. במהלך עבודתם בחברה הועסקו המערערים בחוזה עבודה אישי. על כן, לא נכללו המערערים ברשימת העובדים המצויה בנספחים להסכמים הקיבוציים משנת 1998 ומשנת 1999, הזכאים, בין היתר, לתנאי פרישה מועדפים. יצוין, כי במועד בו נחתמו ההסכמים הקיבוציים, הועסקו בחברה 220 עובדים על פי חוזי עבודה אישיים, ו-86 עובדים בלבד על פי ההסכמים הקיבוציים. עם מר אבני, המערער 1, נחתם הסכם אישי ביום 7.12.1986 וביום 31.10.1999 פוטר מעבודתו בחברה; עם המנוח מר גלאון, המערער 2, נחתם הסכם אישי ביום 4.8.1987 ובתאריך 13.6.2000 קיבל הודעה על סיום עבודתו; עם מר פורמן, המערער 3, נחתם הסכם עבודה אישי בתאריך 26.1.1986 וביום 31.7.2000 פוטר מעבודתו בחברה. בסיום עבודתם בחברה שולמו למערערים פיצויי פיטורים וכל התשלומים הנובעים מזכויותיהם על פי החוזה האישי. 4. בתביעתם לבית הדין האזורי טענו המערערים, כי למרות שהועסקו בחוזים אישיים, קמה להם זכות לתנאי פרישה מועדפים, לפי ההסכמים הקיבוציים. זאת, בהסתמך על שלושה טעמים אלה: הבטחתו של מר הררי באסיפת העובדים, כי תנאי הפרישה של עובדים המועסקים בחוזים אישיים לא יפלו מתנאי הפרישה של העובדים המועסקים על פי ההסכמים הקיבוציים; העברתם לעבודה בחברה לאחר הליכי המיזוג נעשתה תוך שמירת כל הזכויות הנובעות מהוותק שצברו, וכפועל יוצא מכך קמה זכאותם לכלל ההטבות המוקנות לכלל עובדי החברה; המערערים מופלים לרעה ביחס לעובדים אחרים בחברה, שהועסקו אף הם בחוזים אישיים וזכו לתנאי הפרישה המועדפים הקבועים בהסכמים הקיבוציים. 5. בית הדין האזורי דן בטענותיהם של המערערים, ודחה אותן אחת לאחת. לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים בערעור, באנו לכלל מסקנה כי פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות ולא מצאנו כל עילה, משפטית או אחרת, להתערב בהכרעתו של בית הדין האזורי. אי לכך, ראוי פסק הדין להתאשר מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 עם זאת, ראינו לנכון להתייחס לעיקר טענותיהם של המערערים, כמפורט להלן. 6. מקורן של זכויות הפרישה המועדפות בהסכמים הקיבוציים משנת 1998 ומשנת 1999. באותם הסכמים נקבע, בין היתר, היקף פרישתן ותחולתן של זכויות הפרישה המועדפות. בין היתר, נקבע כי זכויות אלה לא ינתנו לעובדים המועסקים בחוזה אישי, אלא ובלבד לעובדים שהועסקו בחברה, משך כל שנות עבודתם, על פי ההסכם הקיבוצי. זאת ועוד, העברתם של המערערים לחברה נעשתה לבקשתם, תוך שמירת רצף זכויותיהם, מכוח חוק ומכוח ההסכם האישי לפיו הועסקו. דברים אלה נכונים אף ביחס למר גלאון, אשר שהה משך תקופה מסוימת בחופשה ללא תשלום מעבודתו בחברה. במצב דברים זה, לא באו המערערים בגדר הוראותיהם של ההסכמים הקיבוציים מלכתחילה, ואף הוצאו מפורשות מתחולתם בכל הנוגע לזכויות פרישה מועדפות. 7. אשר לטענת המערערים בדבר הבטחה שניתנה להם מפי מנכ"ל החברה, מר הררי, לפיה כביכול יהיו זכאים בבוא היום לתנאי הפרישה המועדפים הקבועים בהסכמים הקיבוציים: כפי שקבע בית הדין האזורי, אמירתו זו של מר הררי, בכינוס עובדים שנערך בחודש מרץ 1999, "היא כללית, אינה מפורשת, אין לקרוא בה כי כוּונה גם לתנאי פרישה (מועדפים), דבר שהינו בסתירה להוראות מפורשות בהסכם הקיבוצי המיוחד, עליו חתם אותו הררי עצמו". בית הדין סמך ידיו על עדותו של מר הררי, לפיה כל שהמנכ"ל הבטיח לעובדים באותה עת היה שעובדים לא יפגעו כתוצאה מארגונה מחדש של החברה, בין אם מדובר בעובדים המועסקים לפי חוזה אישי ובין אם מדובר בעובדים המועסקים לפי ההסכמים הקיבוציים. בכך אין כדי לסייע למערערים, כיוון שאין באמירה זו של מר הררי משום הבטחה מפורשת, שעם פרישתם יהיו זכאים לתנאי הפרישה המועדפים כפי שנקבעו בהסכמים הקיבוציים. יתרה מכך. כפי שציין בית הדין האזורי בפסק דינו, המערערים עצמם חתמו פעמיים על מסמכים הנוגעים לרציפות זכויותיהם בחברה, ובהם הצהרה של כל אחד מהם, לפיה יהיו זכאים לזכויות על פי חוזה העבודה האישי בלבד. 8. אשר לטענת ההפליה שהעלו המערערים: בית הדין האזורי קיבל את האמור בעדותה של מנהלת משאבי האנוש של החברה, גב' טלי גרף-שקל, לפיה כתשעים מעובדי החברה, שהועסקו בחוזה אישי, קיבלו עם פרישתם את הפיצויים הקבועים בחוזה האישי, מבלי שהוצע להם פיצוי מוגדל לפי ההסכמים הקיבוציים. החברה אמנם הודתה כי בשני מקרים הוצעו לעובדים המועסקים בחוזה אישי פיצויים מוגדלים כנגד חתימה על כתב ויתור. בכך אין כדי לבסס את טענת ההפליה שהעלו המערערים. כפי שקבע בית הדין האזורי, החלטת החברה להעניק לעובדים אחדים שהועסקו בחוזה אישי פיצויים מוגדלים נעשתה לפנים משורת הדין, ונבעה משיקולים הומניטריים, בהתחשב במצב הסוציאלי של העובד הפורש. השופט עמירם רבינוביץ אני מסכים לפסק דינה של חברתי, השופטת נילי ארד, אך ברצוני להוסיף מילים אחדות. 1. דברי המנכ"ל באסיפת העובדים, מלבד חוסר הוודאות לגבי אמירתם בנוסח לו טוענים המערערים, אינם יכולים להתפרש כעוקרים את כל המוסכם בהסכמים אישיים וקיבוציים ומוסיפים עליהם זכויות. "מהפיכה" מעין זו אין זה סביר שתתרחש באסיפת עובדים, שמעצם טבעה לא יכול שיהיו בה הרכיבים החיוניים להתחייבות מוגמרת ברת תוקף המשנה "סדרי בראשית". 2. לא הוכח קיומו של מנגנון כל שהוא למתן פיצויים מוגדלים לפנים משורת הדין. מתן פיצויים מוגדלים לפנים משורת הדין, נעשה במקרים שנעשה, שניים במספר, בנסיבות אינדיבידואלית נפרדות ללא קשר בין מקרה אחד למשנהו. השופטת ורדה וירט-ליבנה אני מצטרפת לפסק דינה של השופטת ארד ולהערותיו של השופט רבינוביץ. נציג עובדים, מר יצחק שילון אני מצטרף לפסק דינה של השופטת ארד. נציג מעבידים, מר משה אורן אני מצטרף לפסק דינה של השופטת ארד ולהערותיו של השופט רבינוביץ. סוף דבר: הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך 7000 ש"ח. פרישה