החלטה זהו ערעור על החלטת המשיב 1, מפרק חברת אל-טריק בע"מ (להלן - "המפרק", "החברה" בהתאמה), לאשר את תביעת החוב של המערער באופן חלקי בלבד. לטענת המערער הוא עבד בחברה מיום 01/12/00 עד ליום 31/12/01 במשרה מלאה ופוטר מעבודתו מבלי ששולם לו מלוא שכרו, פיצויי פיטורין ויתר זכויותיו הסוציאליות. בעקבות זאת הגיש תביעה ביום 13/11/02 לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה במסגרת תיק עב 3274/02, ופסק הדין ניתן בהעדר הגנה ביום 24/02/03. לאחר מכן הגיש המערער את פסק הדין לביצוע בהוצאה לפועל. משניתן צו לפירוק החברה הגיש המערער תביעת חוב במשרדי הכנ"ר. מאחר ושכרו של המערער עמד על כ-1,500 ₪ בחודש בממוצע, ביקש המפרק הוכחה לטענת המערער כי עבד בחברה במשרה מלאה. המערער סמך ידיו על תלושי המשכורת בהם לא נרשם שמדובר בעבודה חלקית והופקו על בסיס משרה מלאה. לבקשת המפרק המציא המערער גם תצהיר לאימות העובדות בתביעת חובו. ביום 11/07/05 אישר המפרק באופן חלקי את תביעת החוב של המערער מהטעם שלא שוכנע שהמערער זכאי להפרשי שכר מינימום משום שעבד רק חצי משרה והשכר שולם לו בהתאם. עוד נימק, שמבדיקה שערך עם הנהלת החשבונות בחברה עלה, כי המערער חילק מספר קטן של עיתונים ביום, דבר שלא הצריך עבודה במשרה מלאה וכי במשך כל תקופת העבודה המערער לא הלין על כך שלא משולם לו שכרו המלא. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. טענתו היחידה של המערער בערעור הינה שהוא עבד בחברה במשרה מלאה ולאור תלושי השכר יש לאשר לו הפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות בהתאם. לטענתו עבד כמחלק עיתון "אלאתחאד" לכל מנויי כפר ראמה ולמספר גדול של מנויים ובנוסף עבד בשירות החברה במכירת מנויים חדשים לעיתון. המערער הצהיר שאין זה נכון שלא התלונן במשך תקופת עבודתו ולא ביקש שכר גבוה. לחלופין נטען, כי שתיקת העובד אינה מהווה מחילה או ויתור מצידו על הזכויות המגיעות לו. המערער גם סומך ידיו על פסק הדין של בית הדין האזורי בחיפה הנ"ל וטוען כי המפרק טעה עת התעלם בהחלטתו מפסק הדין שניתן על מלוא סכום תביעת החוב. המפרק פירט בתגובתו לערעור את נימוקי החלטתו מיום 11/07/05. לטענתו המערער לא הרים את נטל השכנוע כי עבד במשרה מלאה. המפרק צירף לתגובתו את תצהירה של הגב' ג'נאן טובי, שהיתה מנהלת החשבונות של החברה בתקופה הרלוונטית. מתצהירה עולה, שהמערער הועסק 25 ימים בחודש כמחלק עיתונים בכפר ראמה בלבד והיה אמור לחלק בין 60 ל-80 עיתונים ביום ולכן עבד במשרה חלקית. העובדה שבתלושי השכר נרשם 25 ימי עבודה אינה מעידה על עבודה של 8 שעות ביום המזכה את המערער במשרה מלאה. עוד ציינה כי במשך כל תקופת עבודתו המערער לא התלונן על גובה שכרו או על תנאי העסקתו. לטענת המשיב בחברה הועסקו עשרות מחלקי עיתונים ואף אחד מהם לא הועסק במשרה מלאה. מחלקי העיתונים האחרים שהגישו תביעות חוב לא תבעו הפרשי שכר מינימום מאחר וידעו שמדובר בעבודה חלקית. ב"כ הכנ"ר הודיעה בתגובתה כי מאחר והמפרק הוא שבחן ובדק את תביעת החוב נשוא הערעור ואין בידיה נתונים נוספים לאלו המוצגים בתגובת המפרק, סומכת ידה על האמור בתגובתו. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של המשיב לאשר את תביעת החוב של המערער באופן חלקי. המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי עבד במשרה מלאה. מכלול הראיות מצביע כי דווקא ההיפך הוא הנכון. המערער עבד בחברה במשך 13 חודשים - לטענתו במשרה מלאה - ובכל חודש שולמה לו רק מחצית משכר המינימום. למרות זאת, לא ביצע המערער כל פניה בכתב לחברה על מנת לקבל את המגיע לו. אין זה סביר בעיני שעובד שאך התחיל לעבוד במשרה מלאה, מקבל מחצית משכר המינימום וממשיך לעבוד במשך שנה באותם תנאים מבלי לפעול לקבל את מלוא שכרו. תביעת המערער לבית הדין האזורי לעבודה הוגשה כעבור כשנה מיום פיטוריו ורק שם הועלתה לראשונה הטענה בדבר תשלום שכר נמוך משכר המינימום. נכונה אמנם טענת ב"כ המערער שאין בשתיקת המערער משום ויתור או מחילה על זכויותיו הבסיסיות. עם זאת, שתיקה זו, החל מהמשכורת הראשונה ובמשך כשנה, מעידה על ההסכמה שהיתה בין המערער לחברה ששכרו מהווה תשלום ההולם את העבודה שנעשתה - עבודה במשרה חלקית ולא מלאה. לאור תצהירה של מנהלת החשבונות של החברה, איני מקבלת את טענת המערער שהרישום של 25 ימי עבודה בתלושי השכר מהווה ראיה לכך שעבד במשרה מלאה. גם העובדה שלקראת סיום תקופת עבודתו החל המערער לקבל תוספת לשכר בגין עמלת מכירות של מנויים חדשים, מעידה על כך שהשכר ששולם לו היה בהתאם למשרתו. המפרק רשאי היה לבחון את העובדות לאשורן, למרות קיומו של פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה. מדובר בפסק דין שניתן בהעדר הגנה, בתקופה שבה החברה כבר לא היתה פעילה וניתן היה לצפות שפניה מועדות לפירוק. המערער ישלם הוצאות המפרק, שנדרש להגיש תגובה מפורטת, בסך 1,500 ₪ (כולל מע"מ). תביעת חובחוב