פסק דין פתיח 1. התובעים, מר ארנל מרקו וגב' אימלדה לאניו, בני זוג אזרחי הפיליפינים, הועסקו בביתה של הנתבעת - גב' פנינה רוזנבלום - כעובדי משק בית משך כשנתיים. תביעתם בפנינו היא לקבלת פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, תמורת שעות נוספות, פדיון חופשה ודמי הבראה. 2. מטעם התובעים העידו הם עצמם, במסגרת עדות מוקדמת (במהלכה נחקרו גם בחקירה נגדית). מטעם הנתבעת העידה היא עצמה. העובדות הרלוונטיות 3. מעדויות הצדדים עלו העובדות כדלקמן: א. א. התובעים החלו לעבוד בבית הנתבעת ביום 5.5.03, ועבדו בו עד יום 1.5.05 - מועד בו נתפסו על ידי משטרת ההגירה, נעצרו, ומאוחר יותר גורשו חזרה לפיליפינים. ב. ב. התובעים עבדו, משך כל תקופת עבודתם, ללא היתר חוקי, כאשר הן הם והן הנתבעת היו מודעים לכך (ראו למשל עדות התובע בעמ' 4 לפרוטוקול העדות המוקדמת). כדברי הנתבעת: "כאשר הסוכנות נתנה לי את העובדים, הבנתי שיש אפשרות לנסות ולקבל רשיון אך מהר מאד הבנתי וראיתי שזה לא אפשרי ולקחתי על עצמי את הסיכון. ידעתי בשלב מוקדם של העסקתם שעבודתם עבורי אינה חוקית. לא היתה לי ברירה" (עמ' 9 לפרוטוקול). ג. ג. התובעים טענו כי הנתבעת התחייבה כלפיהם לדאוג לאשרת עבודה כדין, אך לא עשתה זאת (עדות התובע 1: עמ' 5 לפרוטוקול העדות המוקדמת; עדות התובעת 2: עמ' 12 - 13 לפרוטוקול העדות המוקדמת, בה הנה משנה גרסה לגבי השאלה אם הנתבעת הבטיחה כאמור או שמא בעלה). יצוין כבר כעת כי לא שוכנענו כי הנתבעת אכן התחייבה כאמור, בין היתר שכן לא היתה כל אפשרות חוקית להתחייבות מעין זו, ואנו סבורים כי התובעים היו מודעים לכך. ד. ד. תפקידם של התובעים כלל את ניקיון הבית, תחזוקתו, ביצוע עבודות הבית השונות דוגמת כביסה וגיהוץ, והכנת אוכל לבני המשפחה כולל אורחים שהגיעו מפעם לפעם. בנוסף לכך, התובעת 2 טענה כי טיפלה בשני ילדיה של הנתבעת בשנה הראשונה לעבודתה, ולאחר מכן סייעה למטפלת אשר נשכרה לצורך טיפול בילדים והתגוררה אף היא בבית הנתבעת (התובעת ציינה כי הסיוע שנתנה היה בעיקר בנוגע להכנת אוכל לילדים: עמ' 16 - 17 לפרוטוקול העדות המוקדמת). התובע 1 טען כי טיפל, בנוסף לאמור לעיל, בתחזוקת הבריכה והגינה, זאת במקביל לתחזוקה שוטפת שנעשתה על ידי אנשי מקצוע חיצוניים (גנן - פעמיים בחודש; אנשי תחזוקה לבריכה - בין פעם לפעמיים בשבוע; עדות התובע 1 בעמ' 7 לפרוטוקול העדות המוקדמת). הנתבעת מצידה כפרה במטלות הנוספות שתיארו התובעים כמפורט לעיל, אך איננו נותנים אמון בכפירה זו, וסבורים כי התובעים אכן ביצעו את העבודות הנוספות כטענתם, אם כי לא כחלק מרכזי של עבודתם. ה. ה. ביתה של הנתבעת כולל, לפי עדותה (עמ' 3 לפרוטוקול) - ארבע קומות, 600 מ"ר (שטח בנוי), בריכה וגינה. ו. ו. התובעים התגוררו, משך כל התקופה, ביחידה נפרדת בביתה של הנתבעת, אשר כללה בין היתר טלוויזיה, מיזוג וחיבור ללווין. הנתבעת הדגישה כי היחידה היתה "עם כל הנוחיות האפשרית" וכאשר דאגה במקביל גם למזונם, לביטוח בריאות, ול"כל מחסורם" של התובעים (סעיפים 5 - 6 לתצהירה). להערכתה, עלות מגוריהם של התובעים בביתה עמדה על כ - 4,000 ₪ לחודש לשניהם יחד (סעיף 24 לתצהירה). ז. ז. התובעים טענו כי עבדו מדי יום החל מהשעה 06.45 - 07:00 בבוקר ועד השעה 22:00 לפחות (לדבריהם, לעתים עבדו גם עד 24.00). הנתבעת מצידה מסרה כי לא שהתה בבית משך מרבית שעות היום ולכן אינה יכולה להעיד לגבי שעות עבודתם המדויקות של התובעים. עם זאת, העריכה כי נדרשה עבודה בת כ - 7 - 8 שעות ביום מכל אחד מהם (ראו פירוט בקשר לנושא זה בסעיפים 7-10 להלן). כלשונה של הנתבעת: "כאשת קריירה, אני עובדת שעות עבודה רבות מבוקר עד לילה מחוץ לבית. לא יכולתי לע(ק)וב אחר שעות העבודה והמנוחה של התובעים ולא התערבתי להם בעבודתם או במנוחתם. הם אלו שהחליטו מתי לעבוד וכמה ואותו כנ"ל לגבי מתי לנוח וכמה". (סעיף 10 לתצהירה). ח. ח. שכרם החודשי של התובעים עמד על 800 דולר לחודש לכל אחד מהם, בתוספת 150 ₪ "דמי כיס" לשבוע לשניהם יחד. בכתב התביעה המקורי הועמד סכום השכר החודשי, בשקלים, על סך של 3,838 ₪ לכל אחד מהם - סכום שלא נסתר על ידי הנתבעת (לגבי תיקון הסכום ע"י התובעים - ראו סעיף 11 להלן). ט. ט. התובעים לא קיבלו דמי הבראה תוך כדי תקופת עבודתם. לטענת הנתבעת, סמוך טרם מעצרם הפתאומי של התובעים על ידי משטרת ההגירה נשאלה על ידם בדבר תשלום דמי הבראה, והשיבה כי תבדוק זאת עם חברת כוח האדם אשר תיווכה בין התובעים לנתבעת (להלן - "חברת כוח האדם"). טרם שהספיקה להשיב להם, נעצרו התובעים וכבר למחרת הגישו את התביעה. סמוך לאחר סיום שלב ההוכחות בתיק זה, ביום 12.7.05, העבירה הנתבעת לתובעים דמי הבראה בסך 6,732 ש"ח באמצעות אחותה של התובעת 2, אשר קיבלה עבורם גם את משכורתם האחרונה. י. י. התובעים יצאו לחופשות בחגי הפיליפינים (14 יום סך הכול בשנת 2005, וכפי הנראה מספר זהה בשנים 2003 ו - 2004), לפי רשימה שהועברה לנתבעת על ידי חברת כוח האדם (נספח ה' לכתב ההגנה). עם זאת טענו כי לא תמיד ניצלו את כל ימי החג, והיו מקרים בשנה האחרונה לעבודתם בהם דובר בחג בן מספר ימים מתוכו שהו בחופשה חלק מהימים בלבד (עדות התובע 1: עמ' 8 לפרוטוקול העדות המוקדמת; עדות התובעת 2: עמ' 15 לפרוטוקול הנ"ל). יא. יא. יום המנוחה השבועי של התובעים היה החל מיום שבת בסביבות השעה 16.00 (עדות הנתבעת: עמ' 4 לפרוטוקול) ועד יום א' בשעה 17:00 (לגבי התובעת 2) ו-12.00 (לגבי התובע 1, לפי הודאת הנתבעת והגם שלגרסתו נדרש לחזור כבר בשעה 11.00). לדברי הנתבעת, ביקשה מראש מחברת כוח האדם להעסיק בני זוג אשר אחד מהם יחזור ביום ראשון לא יאוחר מהשעה 12.00, וזאת על מנת לנקות את הבית לאחר סוף השבוע. יב. יב. הצדדים לא היו חלוקים על כך שהנתבעת שהתה בחופשות בחו"ל מעת לעת במהלך תקופת עבודתם של התובעים (כדוגמא, בשנת 2004 שהתה בחו"ל, לטענתה, 31 יום). בתצהירה טענה כי התובעים ניצלו את זכותם לחופשה שנתית במהלך ימים אלו. התובעים מאידך טענו כי במהלך ימים אלו עבדו באופן מלא, שכן הנתבעת השאירה להם משימות לביצוע במהלך שהותה בחו"ל (עדות התובע 1: עמ' 8 לפרוטוקול העדות המוקדמת; עדות התובעת 2: עמ' 15). בסיכומיה גרסה הנתבעת כי "בכל פעם שהנתבעת נסעה לחו"ל התובעים נותרו לבדם בבית. גם אם הנתבעת נתנה להם הוראות לתקופת שהותה בחו"ל יקל לתאר שבעצם היו בחופשה" (סעיף 53 לסיכומי הנתבעת). בהתחשב בדברים אלה וכן בהתרשמותנו מהעדויות, אנו קובעים כי התובעים לא ניצלו את זכותם לחופשה שנתית במהלך ימי שהותה של הנתבעת בחו"ל, שכן נדרשו לעבוד - ואכן עבדו בפועל - במהלך ימים אלה. 4. התובע 1 טען עוד בחקירתו כי בהזדמנות אחת, כאשר סייע באירוח חברים, קיבל תוספת של 200 ₪ מבעלה של הנתבעת ("רוני"), וכי בעלה הקודם של הנתבעת ("משה") שילם לו "טיפים" יותר מבעלה הנוכחי, ואף אמר לו לפעמים "לך לנוח לשעה" (עמ' 7 לפרוטוקול העדות המוקדמת; ובנוסף - "...הוא התייחס אלי בצורה מאוד יפה כי הוא עודד אותי לנוח, היחס היה מאוד טוב"). יצוין כי הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם לשאלת ה"טיפים", והנתבעת לא ניסתה לטעון כי התובעים קיבלו בפועל תמורת שעות נוספות באמצעות "טיפים" מעת לעת. 5. התובע 1 אישר עוד כי סיכם מול הנתבעת על שכר "גלובלי" (הגם שבחקירתו החוזרת לא ידע להסביר מה משמעות המושג). לדבריו, חשש לבקש תמורת שעות נוספות "כי אולי היא לא תרצה להמשיך להעסיק אותי" (עמ' 8). 6. הנתבעת צירפה לתצהירה (נספח א') עותק של הסכם שהוכן על ידי חברת כוח האדם, ביחס לתובע 1 בלבד. הסכם זה אינו חתום על ידי מי מהצדדים מלבד חברת כוח האדם עצמה. לפי טיוטת ההסכם, התובע 1 זכאי לשעתיים מנוחה בשעות הצהריים מדי יום ובנוסף ליום חופשי אחד בשבוע ולימי חופשה בחגים הפיליפינים. עוד נרשם בטיוטת ההסכם כי במידה והעובד יידרש לעבוד בימי החג ו/או החופשה השבועית, יהא זכאי לתשלום נוסף. 7. בחקירתה הנגדית מסרה הנתבעת, לגבי שעות עבודתם של התובעים ויכולתה לפקח עליהן, כי התובעים נהגו להגיש לה קפה בבוקר ולאחר מכן גם ארוחת בוקר, וזאת בשעות משתנות. לאחר מכן יצאה לעבודתה וחזרה רק בשעות הערב (בין 19.00 ל - 21.00), כאשר התובעים הם שדאגו, עקרונית, להכנת ארוחת הערב. עם זאת, הנתבעת ציינה כי "אני לא אוכלת לפי שעון דיגיטלי. פעם בשעה 19.00, ופעם ב - 20.00. ופעם בשעה 22.00 כשהדלת שלהם סגורה, ואז אני מכינה לעצמי. לפעמים אני אוכלת בחוץ" (עמ' 3 לפרוטוקול). 8. עוד אישרה הנתבעת כי לעתים היתה מארחת חברים ובני משפחה, בדרך כלל בימי ששי בערב (עד סביבות השעה 23.30) או שבת אחר הצהריים (מועד בו התובעים שהו במנוחה שבועית), כאשר היא עצמה ואורחיה דאגו בדרך כלל להגשת האוכל ופינוי הצלחות, ו"הם (התובעים - ס.ד.מ) היו סוגרים את עצמם בחדר ולא עושים חשבון לאף אחד" (עמ' 4), ובנוסף "הרבה מאד פעמים בארוחות הערב שלי היו משאירים את כל הצלחות והשולחן הלא נקי, והיו מנקים רק למחרת בבוקר" (שם). 9. הנתבעת מסרה עוד כי לא היתה צריכה לומר לתובעים מה לעשות, שכן "הם ידעו מה צריך לעשות" לאחר חפיפה בת שבוע שערכו עם זוג העובדים הקודם שעבד עבורה, מה גם ש"אינני בבית כל היום ולמי יש זמן לומר מה לעשות" (עמ' 8). עם זאת, "אם חשבתי שיש משהו שהם עשו לא טוב, זכותי להעיר וכך עשיתי" (שם). הנתבעת הדגישה בחקירתה החוזרת כי התובעים לא נדרשו לנקות את כל הבית מידי יום, אלא כל יום חלק אחר, כאשר: "היה להם ממוצע של 7 עד 8 שעות ביום של עבודה. אנחנו לא נמצאים בבית. את השעות האלה חילקו במשך כל היום. אין לי מושג מתי נחו. אם הייתי באה בשעה 21.00 או 22.00 הדלת היתה סגורה, ולא היה עם מי לדבר. הילדים גם לא נמצאים מהבוקר כי יש להם חוגים ובית ספר. הילדים נמצאים פעמיים בשבוע אצל אביהם אחר הצהריים..." (עמ' 12 לפרוטוקול). 10. כאשר נשאלה הנתבעת לגבי אפשרות היציאה של התובעים מביתה במהלך השבוע, השיבה: "הם התקבלו לשבוע עבודה מלא כאשר היציאה שלהם בשבת. רק אם היו מבקשים רשות אז היו יוצאים. לא היתה להם זכות לצאת בלי קבלת רשות, כך עובדים כל הפיליפינים במדינת ישראל. כאשר ביקשו רשות ללכת הם קיבלו רשות. סידורי בנק, להוציא כסף" (עמ' 8 לפרוטוקול). ובחקירתה החוזרת הבהירה - "היה להם מפתח... אף פעם לא ישבתי להם על הוריד... אני לא שוטר... בניתי על זה שאם צריכים לצאת מהבית, שיודיעו לפחות מהנימוס. הם פחדו לצאת מהבית כי לא היו חוקיים. היו צריכים לשאול אותי כדי שלא יווצר מצב שאין אף אחד בבית ואנו לא יודעים". (עמ' 12). הכרעה שיעורו של שכר העבודה 11. התובעים טענו בסיכומיהם כי יש לחשב את הזכויות המגיעות להם לא רק לפי השכר החודשי המוסכם (800 דולר לכל אחד בתוספת 150 ₪ לשבוע לשניהם יחד, סה"כ 3,838 ₪ לכל אחד מהם), אלא גם בהתחשב בעלות מגוריהם בבית הנתבעת, שהוערכה על ידה בלא פחות מ - 4,000 ₪ לחודש (לשניהם). לטענת התובעים, יש לראות בעלות זו תשלום בשווה כסף שהנו חלק משכר עבודתם, ולקחתו בחשבון לצורך חישוב זכויותיהם (נוכח טענה זו אף תוקן כתב התביעה, בהסכמה, ביום 5.7.05). 12. הנתבעת, בסיכומיה, הסכימה למעשה עם טענה זו של התובעים, וביקשה אף היא להתייחס לשכרם של התובעים ככולל את שווי ההטבה בגין המגורים, כך ששכרו החודשי של כל אחד מהם עמד לגישתה על סך של 6,237 ₪. הודאת הנתבעת לא התייחסה, עם זאת, לדרך חישוב הזכויות המגיעות לתובעים, אלא לחישוב מכלול השכר ששולם להם על מנת להוכיח כי הנו עומד בהלכת טודוראנג'אן (אשר תפורט להלן). 13. איננו סבורים כי הצדק עם התובעים בנקודה זו. אמנם, חוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 קובע בסעיף 3 כי ניתן לשלם שכר עבודה גם בצורת "שווה כסף", לרבות אוכל, משקאות ודיור (וראו גם סעיף 1 ה' לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין) התשנ"א - 1991 לגבי זכותו של מעביד לנכות החזר הוצאות שהוציא למגורי עובד זר - עד תקרה נמוכה יחסית), אך אין זה המצב במקרנו. במקרה שלפנינו, מגורי התובעים בביתה של הנתבעת, תוך תשלום כל ההוצאות הכרוכות בכך על ידי הנתבעת, היו אמנם חלק מההסכמה החוזית בין הצדדים וחלק מתנאי העבודה הנלווים, אך מבלי שניתן לומר כי היה זה תשלום של חלק משכר העבודה המוסכם באמצעות "שווה כסף". על אף הודאתה החלקית של הנתבעת, איננו סבורים לפיכך כי יהא זה מוצדק לחשב את זכויות התובעים נשוא תביעה זו לפי שכר וירטואלי נטען של 6,237 ₪ לחודש (וראו גם דב"ע נד/ 125-3 מלכה בן-נון ואח' - אור שלום כפר ילדים ונוער בע"מ, פד"ע כח 334; וכן הגדרת "שכר" לצורך תשלום הזכויות הרלוונטיות בחוק פיצויי פיטורים (סעיף 13), חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001 (סעיפים 1 ו- 7), חוק שעות עבודה ומנוחה (סעיפים 16-17), וחוק חופשה שנתית (סעיף 10)). תמורת שעות נוספות 14. התובעים טענו בסיכומיהם כי מתכונת העבודה שלהם כללה עבודה מדי יום, ששה ימים בשבוע, 15 שעות עבודה לפחות (החל מ - 7 בבוקר ועד 22), כפי שנטען על ידם בתצהירי עדותם הראשית ולא נסתר, וכפי שנדרש בהתחשב בהיקף מטלותיהם. לטענתם, במהלך שעות אלו עמדו לרשות מקום העבודה ונדרשו לבקש רשות כאשר ביקשו לצאת מהבית; ממילא, לא יכלו לצאת מהבית נוכח חששם ממשטרת ההגירה ובהתחשב בכך שהנתבעת לא דאגה להסדרת מעמדם החוקי. לפיכך מגיעה להם, לטענתם, תמורת שעות נוספות עבור 7 שעות ביום (42 שעות בשבוע). 15. עוד טענו התובעים בסיכומיהם כי במקום מנוחה שבועית בת 36 שעות כנדרש בחוק, קיבלו מנוחה שבועית "מקוצרת" בת 16 שעות בלבד (לתובע 1) ו - 22 שעות (לתובעת 2). המשמעות הנה כי עבדו ביום המנוחה השבועית, באופן קבוע, 20 שעות (התובע 1) ו - 14 שעות (התובעת 2), בגינן הם זכאים לתמורת עבודה בימי מנוחה לפי 150%. 16. סך הכול זכאים התובעים, לפי חישוביהם לעיל, ל - 263.5 שעות נוספות (התובע 1) ו - 238 שעות נוספות (התובעת 2) בכל חודש. עם זאת, תבעו בפועל במסגרת כתב התביעה המתוקן תמורת שעות נוספות עבור 104 שעות בחודש בלבד לכל אחד מהם (52 שעות לפי 125% ו-52 שעות לפי 150%, ללא הבחנה מפורשת בין גמול שעות נוספות לבין גמול עבודה במנוחה השבועית). 17. הנתבעת טענה בסיכומיה כי סיכמה עם התובעים על קבלת שכר גלובלי, כפי שאישר אף התובע 1 בחקירתו הנגדית. מטעם זה התובעים לא פנו במהלך כל תקופת עבודתם על מנת לבקש תמורת שעות נוספות. עוד טענה כי אין תחולה לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (להלן - "חוק שעות עבודה ומנוחה") שכן התובעים נופלים לגדרו של סעיף 30(א)(6) לחוק זה, הקובע כי החוק לא יחול על "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם". 18. הנתבעת הפנתה לפסק הדין בתיק ע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן - מעיין משה, פד"ע לט 409 (להלן - "עניין טודוראנג'אן"), בו נפסק כי במקרה של עבודת סיעוד בבית המטופל, ובהעדר אפשרות אמיתית לפיקוח, זכאי העובד לשכר כולל שיחושב לפי שכר המינימום החוקי בתוספת 30%. לגישתה, בעניינם של התובעים - שכרם, לרבות "דמי הכיס" השבועיים, ולרבות ההטבה בדמות המגורים (שוות ערך ל - 2,000 ₪ לכל אחד מהם), עמד על 6,237 ₪ לחודש לכל אחד, הרבה מעבר לנדרש לפי פסק הדין האמור. כפי שיורחב להלן - החלטנו שלא לקבל טענה זו של הנתבעת, הן מחמת שלא שוכנענו כי שכרם של התובעים עמד על 6,237 ₪ לחודש כפי שפורט לעיל, והן בהתחשב בפסיקה מאוחרת לענין טודוראנג'אן - דוגמת ע"ע 1511/02 וע"ע 1333/04 - בה נקבע, לפי הנסיבות באותם מקרים, כי קיימת אפשרות פיקוח, ויש לשלם תמורת שעות נוספות לפי "מתכונת העבודה בכללותה". 19. לחלופין טענה הנתבעת, כי יש לראות את התובעים כמי שויתרו על תשלום שעות נוספות (תוך הפניה לע"א 392/69 נימץ נ. אחים משולם בע"מ, פ"ד כד (1) 107). יודגש כבר כעת כי ככל שייקבע כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובעים - אין כל משמעות לטענות הנתבעת בדבר הסכמת התובעים ו/או אי הבעת מחאה על ידם תוך כדי תקופת העבודה, שהרי עסקינן בזכות קוגנטית שהעובד אינו רשאי להתנות עליה, גם לא בהסכמה מפורשת (דב"ע לג/12-3 איליה צ'יבוטרו - אברהם אטלקה, פד"ע ד' 173). 20. לאחר שקילת העדויות והטענות, אנו סבורים שהתובעים הוכיחו את זכאותם לתמורת שעות נוספות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, בגין מתכונת עבודה קבועה החורגת ממכסת השעות החוקית הרגילה. להלן עיקר הנימוקים למסקנתנו זו: א. א. ראשית, איננו מקבלים את טענת הנתבעת בדבר אי תחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה על התובעים. ביחס לתכליתו של חוק זה והדרך הראויה לפרש את החריגים לו כבר נפסק: "את חוק שעות עבודה ומנוחה יש לפרש כחוק אשר נותן ביטוי למדיניות חברתית - סוציאלית ראויה. מדיניות זו קובעת מסגרת נורמטיבית של שעות עבודה במשק ומונעת מעובד ומעסיקו להסכים על מסגרת שעות עבודה הפוגעת באיכות החיים של העובד.... המדיניות המנחה בפסיקה פירשה את הסעיפים החריגים לחוק בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים יהנו מההגנות שהחוק מעניק...". (ע"ע 300271/98 טפקו ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ - מנחם טל, פד"ע לה 703; להלן - "עניין טפקו"). ב. באשר לפרשנותו הספציפית של סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה, כבר נקבע כי השאלה אינה קיומו של פיקוח בפועל אלא אם תנאי העבודה ונסיבותיה איפשרו פיקוח כאמור (דב"ע לג/4-2 אברהם רון - מועצה מקומית מצפה רמון, פד"ע ד' 386; וראו גם דב"ע נד/125-3 מלכה בן-נון ואח' - אור שלום כפר ילדים ונוער בע"מ, פד"ע כח 334; דב"ע לו/37-3 רוחמה סילברמן - ה' פסקלוביץ ובניו, עבודה ארצי כרך ט' (1) 220; דב"ע נג/188-3 ABC ניוז - בנימין מור, פד"ע כח 284). ג. בהקשר שלפנינו, לא ניתן לקבוע כי לא היתה כל אפשרות פיקוח על שעות עבודתם של התובעים, שהרי עבודתם לא היתה מנותקת מחיי היום - יום של בני הבית אלא כרוכה בהם באופן הדוק, באופן שאיפשר פיקוח - ואפילו צמוד - על שעות עבודתם. כך, ולמשל, התובעים חייבים היו לקום זמן סביר טרם הנתבעת וילדיה על מנת להכין את ארוחות הבוקר; חייבים היו לקבל את הילדים עם ארוחה חמה בצהריים; חייבים היו לדאוג להכנת ארוחת ערב לנתבעת ולבעלה גם כאשר חזרו בשעה מאוחרת; חייבים היו לעמוד הכן לצורך הכנת אוכל לאורחי המשפחה (לרבות אורחי הילדים במהלך ימי השבוע) ולצורך סיוע בהגשתו ופינויו באותן שעות בהן הדבר נדרש לפי לוחות הזמנים שקבעו בני המשפחה; חייבים היו לנקות את הבית על כל אגפיו וחדריו השונים באותן שעות בהן הדבר הפריע לדייריו במידה הפחותה ביותר; וכיו"ב - כאשר חלק ניכר מפעולות אלו בוצעו בסמוך לדיירי הבית ותוך מתן שירות להם, באופן שאיפשר פיקוח. גם אם לתובעים לא הוגדרו משימות ספציפיות בנוגע לניקיון לפי שעות מוגדרות - כך שהיה להם חופש מסוים בקשר לכך - חופש זה היה מוגבל מאד, כפוף ללוחות הזמנים של בני הבית כפי שפורט לעיל, וכפוף לפיקוחה של הנתבעת על ביצוע כל משימותיהם (לפחות בסופו של כל יום). בנוסף, יש לזכור כי התובעים חייבים היו להישאר בבית משך כל שעות היום אלא אם קיבלו אישור מפורש לצאת, דבר המעיד לא רק על אפשרות פיקוח אלא גם על פיקוח מסוים בפועל. בנסיבות אלו, ובהתחשב בתכלית החוק כפי שפורטה לעיל, אין להוציא את התובעים מגדרו של חוק שעות עבודה ומנוחה. ד. נותר לבחון אם התובעים הוכיחו היקף שעות עבודה יומי החורג מהמכסה הקבועה בחוק, באופן המזכה אותם בתמורת שעות נוספות. נזכיר בהקשר זה כי "שעות עבודה", לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, הן ה"זמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על פי סעיף 20" (סעיף 1 לחוק). גם הפסיקה הגדירה שעות עבודה כשעות "שבהן לא היה העובד חופשי לעשות כרצונו" (דב"ע לג/4-2 אברהם רון - המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד 386). ה. ה. הכלל בפסיקה הוא כי נדרשת הוכחה של השעות הנוספות באופן פרטני (ע"ע 1215/00 דוד סגל - דבלה ריהוט מודרני בע"מ, עבודה ארצי כרך לג (89) 32), וזאת אלא אם ניתן ללמוד עליהן מהוכחת "מתכונת העבודה בכללותה" (ע"ע 1511/02 ארמלינדה לאחאטו - עזבון המנוחה ויקטוריה בן- בנימין ז"ל, מיום 24.3.05; ע"ע 1333/04 BALOYO TERESITA - יוסף לוגסי ואח', מיום 6.2.06). ו. במקרה שלפנינו - גם אם מדובר בבית גדול במיוחד - יש לזכור כי התגוררו בו 4 נפשות בלבד (ובנוסף התובעים עצמם, המטפלת וכלב), כאשר דובר בשני עובדים אשר התחלקו בעבודה בינם לבין עצמם, וכאשר בנוסף אליהם עבדו בבית עובדים נוספים (מטפלת ואנשי אחזקה חיצוניים לבריכה ולגינה). אין חולק כי היתה זו עבודה קשה, ועם זאת קשה להשתכנע כי התובעים לא חדלו ממלאכתם ולו לרגע קט במשך 15 שעות רצופות כטענתם, ולא הקדישו ולו חלק משעות אלו למנוחה או לענייניהם הפרטיים (גם אם בתוך הבית פנימה). נזכיר, כי התובע 1 אף הודה במפורש כי מפעם לפעם נטל לעצמו - או קיבל - מנוחה. על אף זאת, התובעים לא מסרו דבר על שעות מנוחה, והסתפקו בהצהרה כוללנית וגורפת על 15 שעות עבודה ביממה, הצהרה אשר על פניה הנה בלתי מהימנה. ז. ז. לאור כל האמור לעיל, בהתחשב במסגרת הכללית של שעות העבודה (החל מ - 7.00 ועד 22.00 לערך, כאשר אין חולק כי בשעות הלילה התובעים היו משוחררים לחלוטין מכל מטלה), בהתחשב בסוג המטלות שהוטלו על התובעים כמפורט לעיל והיקפן כפי שנלמד מהעדויות, ובהפחתת היקף משוער של שעות אותן ניצלו התובעים להפסקה ומנוחה (ביחידה הנפרדת בה התגוררו) - אנו סבורים כי התובעים הוכיחו מתכונת עבודה קבועה של שתי שעות נוספות משך חמישה ימים בשבוע (שני - ששי, שכן בימים שבת וראשון לא עבדו ימים מלאים), באופן המזכה אותם בתמורת שעות נוספות לפי החוק בגין שעות אלו. סך המגיע לכל אחד מהם בגין רכיב זה עומד על 27,231 ₪ (20.63X125%X2X22 ימים X 24 חודשים). ח. ח. בנוסף, הוכיחו התובעים את דרישתם לגמול עבודה במנוחה השבועית (הגם שהתייחסו אליו כאל חלק מגמול השעות הנוספות - אך הנתבעת לא טענה כנגד כך), בהתאם לסעיף 17 לחוק שעות עבודה ומנוחה. בהקשר זה הנתבעת הודתה כי חייבה את התובעים לחזור מיום המנוחה השבועי שלהם טרם חלוף 36 שעות, דבר שגרר עבודה קבועה ביום המנוחה השבועית. גם אם התובעים נתנו הסכמה לכך - אין בכך משום מתן פטור מההוראות הקוגנטיות של החוק (וראו גם ע"ע 1247/04 איליה דאמשה - יהונתן דוידוביץ, מיום 6.2.06). התובעים זכאים לפיכך לגמול בשיעור של 150% בגין שעות העבודה שעבדו בימי המנוחה השבועית, אך לא בגין שעות מנוחה ושינה (וראו גם החישוב שנעשה בדרך זו בע"ע 1247/04). בהתחשב בשעות העבודה שקבענו לעיל (10 שעות מתוך 15 השעות שבין 7:00 ל- 22:00, היינו יחס של 2/3 שעות עבודה) - התובע 1 עבד ביום המנוחה השבועית (יום א') 6.66 שעות מדי שבוע (2/3 מתוך 10 השעות שבין 12:00 ל- 22:00), והתובעת 2 - 3.33 שעות (2/3 מתוך 5 השעות שבין 17:00 ל - 22:00). הגמול המגיע להם עומד לפיכך על סך של 21,430 ₪ לתובע 1 (30.94 X 6.66 X 104 שבועות) ו- 10,715 ₪ לתובעת 2 (30.94 X 3.33 X104 שבועות). פדיון חופשה 21. התובעים טענו כי לא קיבלו כלל חופשה שנתית וכי עדותם בהקשר זה לא נסתרה. עוד טענו כי חובת הראיה בקשר למתן חופשה מוטלת על המעביד. לגישתם, אין לראות בימי שהייתה של הנתבעת בחו"ל כימי חופשה, הן מחמת שלא הוכח מספר הימים, והן מחמת שלא הוכח שבמהלך ימים אלו שוחררו מעבודתם. עוד הדגישו כי מתן חופשה בימי חג אינה נחשבת כחופשה שנתית. 22. הנתבעת טענה בסיכומיה כי אין בסיס חוקי לאבחנה של ב"כ התובעים בין חופשת חג לחופשה שנתית, כאשר חופשת החג שקיבלו התובעים - 14 ימים בשנה - היא חופשתם השנתית המוסכמת. הנתבעת הפנתה לסעיף 5(א)(2) לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 (להלן - "חוק חופשה שנתית"), הקובע שאין להביא בחשבון החופשה השנתית ימי חג על פי חוק או הסכם או נוהג. לגישתה, ימי החג הפיליפינים אינם ימי חג לפי החוק הישראלי, ועל פי "ההסכם" בין הצדדים (כוונתה לטיוטת ההסכם הבלתי חתומה) ימי החג ייחשבו כחופשה, ולכן כך יש לראותם. 23. החוק קובע כי החובה במתן חופשה, וכן החובה להוכחתה, מוטלות על המעסיק (סעיפים 6 ו-26 לחוק חופשה שנתית; תקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז-1957; דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג' 215). הנתבעת במקרה זה לא פירטה מועדים ספציפיים בהם יצאו התובעים לטענתה לחופשה שנתית, וממילא לא הוכיחה זאת, מלבד טענה כוללנית - שנשללה על ידינו כמפורט לעיל - כי התובעים ניצלו את ימי חופשתם במהלך חופשותיה בחו"ל. טענת ההגנה היחידה שנותר לדון בה בהקשר זה היא לפיכך הטענה של ניצול ימי החופשה השנתית במהלך חופשות החג הפיליפיניות. 24. סעיף 5(א)(2) לחוק חופשה שנתית קובע כי "ימי חג שאין עובדים בהם, אם על פי חוק ואם על פי הסכם או נוהג" - לא יובאו במנין ימי החופשה מכוח החוק. סעיף 18 א' לפקודת סדרי השלטון והמשפט קובע כי "לשאינם יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם וחגיהם. חגים אלה ייקבעו לגבי כל עדה על פי החלטת הממשלה שתפורסם ב"רשומות"". עוד קובע הסעיף כי מי שאינו יהודי יוכל לבחור אם לנצל את זכותו לפי מועדי ישראל או חגי עדתו, "הכל לפי המקובל עליו". במקרה שלפנינו, התובעים לא יצאו לחופשות במועדי ישראל, אלא רק בחגים המקובלים בפיליפינים. זאת, בהתאם להסכם (מכללא) שנכרת בקשר לכך בינם לבין הנתבעת ואשר מצא ביטוי גם בטיוטת ההסכם (שלא נחתמה) לגבי התובע 1. משכך, לא ניתן לראות בדיעבד את חופשות החג כחופשה שנתית, וטענת הנתבעת בקשר לכך נדחית. 25. התובעים זכאים לפיכך לחופשה שנתית כדרישתם (כפי שחושבה על ידם ולא נסתרה), בסך של 4,535 ₪ לכל אחד מהם (26 יום X 174.45 ש"ח). דמי הבראה 26. התובעים דרשו בסיכומיהם את דמי ההבראה, בסך כולל של 3,366 ₪ לכל אחד מהם, תוך התעלמות מתשלומם לאחר דיון ההוכחות לאחותה של התובעת 2. הנתבעת הדגישה כי לא התחמקה מתשלום דמי ההבראה אלא ביקשה בשלב ראשון לברר את הזכאות לכך, ובהמשך שילמה את כל המגיע לתובעים (6,732 ₪ סך הכול - כפי שנדרש בכתב התביעה), באמצעות אחותה של התובעת 2 - גב' עידית לניו - אשר אישרה בחתימתה את קבלת ההמחאה ואף קיבלה עבור התובעים את שכר עבודתם האחרון ששולם להם לאחר מעצרם. 27. בסיכומי התשובה ציין ב"כ התובעים כי דמי ההבראה - גם אם שולמו - לא הגיעו לידיו. גם אם עובדה זו נכונה, המבחן אינו אם סכום מסוים הגיע לעורך דינו של צד אלא לצד עצמו, ולא הובאה בפנינו סיבה כלשהי לפקפק בתשלום דמי ההבראה בפועל לאחותה של התובעת 2 (שאוזכרה אף בכתב התביעה), עבור התובעים ובהסכמתם. אין לחייב לפיכך את הנתבעת בכפל תשלום. זכאות לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת 28. התובעים טענו בסיכומיהם כי החובה להסדיר את מעמדם החוקי בישראל חלה על הנתבעת, אך זו לא עשתה כן ו"במחדלה תרמה למעצרם הפתאומי וגרושם מן הארץ". לטענתם, לפי הפסיקה (ע"ע 1179/04 דוד דודאי ואח' - ניקולאי סטיקה, מיום 8.3.05; עב' (ב"ש) 4626/03 תאודור קוסטל - חי אדיר השקעות בע"מ, עבודה אזורי כרך יז 618; ד"מ (ב"ש) 1040/01 אריק טומסנג'ה ואח' - מלון אמבסדור בע"מ, עבודה אזורי כרך יב 183; עב' (ת"א) 2060/03 ריימונד קדג - שמואל באומגרטן, מיום 14.9.05; ונוסיף גם את עב' (ת"א) 3664/03 גברילש בוגדן - ר.מ.ט בע"מ ואח', מיום 27.7.05) - אי הסדרת היתר העבודה כמוה כפיטורים. התובעים דורשים לפיכך פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. 29. הנתבעת טענה כי אין מחלוקת כי התובעים החלו עבודתם עבורה ללא מעמד חוקי בישראל וללא היתר עבודה, וכי עבודתם הסתיימה בשל גורם חיצוני שלטוני - מעצרם על ידי משטרת ההגירה וגירושם מהארץ. לא ניתן לראות בכך לפיכך משום "פיטורים". עוד טענה כי לא הבטיחה לתובעים להסדיר את מעמדם באשר הדבר אינו אפשרי מבחינה חוקית, כאשר עבדו גם במקומות עבודה קודמים ללא היתר חוקי, וכאשר טענות התובעים באשר ל"הבטחות" כביכול אינן עקביות ואינן אמינות (ואכן, כבר קבענו לעיל כי לא ניתנו על ידי הנתבעת הבטחות כלשהן בקשר לכך). 30. השאלה שבמחלוקת הנה לפיכך אם בנסיבות אלו - בהן מעביד בחר ביודעין להעסיק עובד זר בלתי חוקי, וידע מראש כי תקופת העבודה מוגבלת עד מעצרו של העובד וגירושו מהארץ- ניתוק ההתקשרות מחמת מעצרו של העובד ע"י משטרת ההגירה מזכה את העובד בפיצויי פיטורים ו/או בחלף הודעה מוקדמת. הפסיקה שאוזכרה בסעיף 28 לעיל כבר נתנה לשאלה זו תשובה חיובית מפורשת, וזו גם עמדתנו שלנו. להלן חלק מהנימוקים לכך: א. תכליתו של חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן - "חוק פיצויי פיטורים") הנה למלא שני תפקידים: האחד, להעניק לעובד פיצוי כספי בגין ה"בלאי" האנושי שנגרם לו במהלך שנות עבודתו אצל אותו מעביד; השני, לאפשר לעובד להתקיים בתקופת הביניים שבה הוא נדרש להחליף מקום עבודה (ר' בן ישראל, דיני עבודה (כרך ב', האוניברסיטה הפתוחה - תשס"ב, 743). תכליות נוספות שצויינו בפסיקה הן פיצויי פיטורים כתחליף פנסיה - לעובד הפורש משוק העבודה; פיצויי פיטורים לצורך הגדלת הכנסתו של העובד; ופיצויי פיטורים כגורם המחזק את הקשר שבין העובד למקום העבודה (ע"ע 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל, גלי צה"ל, פד"ע לו 625). אנו סבורים כי תכליות אלו רלוונטיות גם במצבים בהם יחסי העבודה מסתיימים עקב מעצרו של העובד וגירושו מהארץ, שהרי העובד הזר נדרש לא רק להחליף מקום עבודה, אלא גם לחזור למדינה ממנה הגיע, ולבנות בה מחדש את חייו המקצועיים והאישיים - מבלי שיש לו אפשרות מעשית לחפש עבודה חלופית במדינתו כל עוד אינו חוזר אליה פיזית. מוצדק לפיכך לפרש את המונח "פוטר" בסעיף 1 (א) לחוק פיצויי פיטורים באופן שיכלול גם הפסקת עבודה בנסיבות כאלו (וכפי שקבע כב' בית הדין הארצי בע"ע 1179/04 שצויין לעיל: "זכאותו לפיצויי פיטורין נולדה ברגע שמר דודאי הודיע לו שלא עלה בידו להשיג עבורו אשרה...כאשר הודיע לניקולאי סטיקה כי הדבר לא עלה בידו, הוא למעשה פיטרו"). ב. ב. סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי עובד שהועסק על פי חוזה לתקופה קצובה, והתקופה הגיעה לקיצה מבלי שהמעסיק הציע לו לחדש את החוזה שלושה חודשים לפחות טרם סיום התקופה, יהא זכאי לפיצויי פיטורים. גם אם במקרה שלפנינו אין מדובר בחוזה לתקופה קצובה שגרתי (שכן אין מחלוקת ששני הצדדים רשאים היו להביאו לידי סיום בכל עת), אנו סבורים כי מדובר בחוזה לתקופה מירבית קצובה, היינו חוזה אשר היה ברור מראש כי לא יוכל להימשך למשך תקופה בלתי מוגבלת, אלא כי זמנו "שאול" וברור כי יסתיים עם מעצרו של העובד וגירושו מהארץ - גם אם המועד המדויק בו יתרחש הדבר אינו ידוע (וראו גם עב' (ת"א) 2060/03 ו-עב' (ת"א) 3664/03, שאוזכרו לעיל). מוצדק לפיכך להחיל על מצב זה את סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים, ולזכות את העובד - עם תום התקופה - בפיצויי פיטורים. ג. חיוב המעסיק בפיצויי פיטורים במצב מעין זה תואם גם את עקרון הצדק החלוקתי (העומד במובן מסוים בבסיסו של חוק פיצויי פיטורים), שכן המעסיק ידע מראש כי אין אפשרות להעסיק את העובד הזר באופן חוקי (כך שהעסקתו קצובה עד שייעצר על ידי המשטרה), ויכול היה לכלכל מראש את צעדיו ולקחת בחשבון, כחלק משקלול עלותו של העובד הזר, גם את החובה לשלם לו פיצויי פיטורים עם סיום התקופה האמורה. בנוסף, המעסיק יכול בקלות יחסית לאתר עובד חלופי, ולא ניזוק משמעותית מסיום העבודה. מאידך, שליחת העובד הזר חזרה למדינתו עם סיום התקופה בידיים ריקות, הגם שמבחינתו רצה להמשיך ולעבוד, וכאשר הוא הנושא העיקרי ב"נזק" שנגרם כתוצאה מסיום החוזה, אינה מתיישבת עם תחושת הצדק ואינה לוקחת בחשבון את מעמדו החלש של העובד הזר כפי שהוכר בספרות ובפסיקה (ראו למשל ג' מונדלק, עובדים או זרים בישראל? "חוזה התשתית" והדפיציט הדמוקרטי, עיוני משפט כ"ז 423, וכן ד"מ (ב"ש) 1040/01 שצויין לעיל). גם אם תיאורטית העובד הזר הסכים לכך (שכן היה מודע למעמדו), יש בעייתיות רבה בייחוס "הסכמה" מודעת ורצונית לכך (כפי שמפורט בהרחבה במאמר שצוין לעיל). ד. בנוסף, קביעה כי עובד אשר מגורש לארצו בנסיבות אלה לא ייחשב כ"מפוטר" גורמת למעשה להפליית העובד הזר לעומת עובדים אחרים. זאת, שכן מעסיק המעביד עובד זר באופן בלתי חוקי יכול "לחסוך לעצמו" את הצורך בתשלום פיצויי פיטורים אם רק ימתין עד מעצרו של העובד וגירושו. יש בכך הפסד של הזכות הסוציאלית לפיצויי פיטורים (אלא אם העובד יפוטר טרם שייתפס), באופן שגורם להפליה בין העובד הזר לבין עובדים אחרים (זאת בניגוד לעקרון השוויון, בניגוד לסעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988, ובניגוד לאמנות בינלאומיות (אמנה 97 בדבר עובדים מהגרים, כתבי אמנה 119 (1949) עמ' 37)). בנוסף, יש בכך מתן תמריץ כלכלי להעסקתם של עובדים זרים (מעצם האפשרות "לחסוך" בתשלום פיצויי פיטורים), בניגוד למדיניות הברורה של המחוקק והפסיקה. 31. טענת הנתבעת, כי יש להקיש לענייננו מפסק הדין ב-ע"ע 300366/97 מוסטפא נזאל ואח' - סטרפלאפט תעשיות (1976) בע"מ, פד"ע לה 502, אשר דן בעובדי "שטחים" שנאלצו להפסיק עבודתם בשל סגר - כבר נדחתה בפסיקה שאוזכרה בסעיף 28 לעיל. מעבר לצורך נציין כי ענין נזאל אינו מסייע לנתבעת הן מהבחינה העובדתית - שכן הנתבעת בענייננו הודתה כי לא ניסתה כלל להשיג לתובעים היתר עבודה חוקי, והן מהבחינה המשפטית - שכן בעניין נזאל הסכמי העבודה בין הצדדים היו מלכתחילה הסכמים לתקופה שאינה קצובה, מבלי שהיה ידוע מראש, ובוודאות, כי העסקת העובדים אסורה כך שיגורשו מהארץ עם תפיסתם על ידי הרשויות. מאידך בענייננו, ההסכם היה מלכתחילה לתקופה מירבית "קצובה", כפי שפורט לעיל. 32. מהטעמים שצויינו לעיל לעניין תכליתם של פיצויי הפיטורים, אנו סבורים כי התובעים זכאים גם לחלף הודעה מוקדמת (וראו גם ע"ע 1179/04 שאוזכר לעיל, בו פסק כב' בית הדין הארצי חלף הודעה מוקדמת לטובת העובד בנסיבות דומות). זאת, שכן גם תכליתה של ההודעה המוקדמת הנה להבטיח הכנסה עד למציאת מקום עבודה חדש - תכלית שתקפה ביתר שאת בנסיבות בהן העובד הזר נשלח חזרה לארצו באופן פתאומי. 33. נוכח כל האמור לעיל, הנתבעת מחויבת בתשלום פיצויי פיטורים לתובעים בסך של 7,677 ₪ לכל אחד מהם, ובנוסף לחלף הודעה מוקדמת בסך של 3,838 ₪ לכל אחד. סיכום 34. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע 1 את הסכומים הבאים: א. גמול עבודה במנוחה השבועית בסך 21,430 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.6.04 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד התשלום בפועל; ב. תמורת שעות נוספות בסך 27,231 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.6.04 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד התשלום בפועל; ג. פיצויי פיטורים בסך 7,677 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.5.05 ועד התשלום בפועל; ד. חלף הודעה מוקדמת בסך 3,838 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.5.05 ועד התשלום בפועל; ה. פדיון חופשה בסך 4,535 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.5.05 ועד התשלום בפועל; ו. הוצאות המשפט, בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. בנוסף, הנתבעת תשלם לתובעת 2 את הסכומים הבאים: א. גמול עבודה במנוחה השבועית בסך 10,715 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.6.04 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד התשלום בפועל; ב. תמורת שעות נוספות בסך 27,231 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.6.04 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד התשלום בפועל; ג. פיצויי פיטורים בסך 7,677 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.5.05 ועד התשלום בפועל; ד. חלף הודעה מוקדמת בסך 3,838 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.5.05 ועד התשלום בפועל; ה. פדיון חופשה בסך 4,535 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.5.05 ועד התשלום בפועל; ו. הוצאות המשפט, בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. 31. למען הסר ספק יובהר כי בנסיבות שתוארו, ונוכח קיומה של מחלוקת של ממש לגבי הזכויות המגיעות לתובעים, לא מצאנו לנכון לפסוק לזכותם פיצויי הלנה. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים