פסק דין הנשיא סטיב אדלר והשופט שמואל צור 1. בפנינו ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר ונציגי הציבור מר ציון חסן ומר אברהם שאולוב; עב' 2947/03 ותיקים אחרים). 2. בבית הדין האזורי הוגשו למעלה מ-2000 תביעות על ידי עובדי עיריית קריית מלאכי לתשלום פיצויי הלנת שכר, בקשר לשכר מולן עבור השנים 2000 - 2004. כפי שהתברר בבית הדין האזורי, השכר בעיריית קריית מלאכי הולן לפרקי זמן שונים בשל קשיים כספיים של העירייה בעקבות המשבר ברשויות המקומיות. בית הדין האזורי פסק, בעקבות פסיקתינו בע"ע 1242/04 עיריית לוד נ' אבלין דהאן (טרם פורסם, ניתן ביום 28.7.2005, להלן - פרשת עיריית לוד), כי על עיריית קריית מלאכי לשלם פיצויי הלנת שכר בשיעור שנתי של 25%, וזאת בהתחשב בתוכנית ההבראה שהתגבשה, ומתוך רצון לסייע בהצלחת התכנית. 3. בערעור שבפנינו טוענת העירייה כי יש להפחית את שיעור פיצויי הלנת השכר ולהעמידו על ריבית חשב כללי, העומדת כיום על 12%. לטענתה של העירייה, היא עדיין מצויה בקשיים כלכליים וסכום ההלנה, על פי פסיקת בית הדין האזורי, מגיע לכדי 600,000 ש"ח ואין הצדקה להטיל הוצאה זו מקום שלעירייה אין את המשאבים להוצאות חיוניות אחרות. עוד טוענת העירייה כי הובהר לה ממשרד הפנים שלא תהיה השתתפות של המדינה במימון פיצויי ההלנה, וכל הסכום יצטרך לבוא מתקציב העירייה ועל חשבון תושביה. 4. היועץ המשפטי לממשלה הצטרף לטענת העירייה וטען אף הוא כי משיקולים של מדיניות, יש להעמיד את הפיצוי על ריבית חשב כללי. באי כוח המשיבים, וכן נציג ההסתדרות שהופיעו בפנינו טענו כי אין הצדקה להפחית את שיעור פיצויי ההלנה. לטענתם, כתוצאה מהלנת השכר נאלצו העובדים לקחת הלוואות ממקורות פיננסיים, לרבות מן השוק האפור, וכי יש לתת משקל מיוחד להגנה על זכותו של העובד לקבל את שכרו במלואו ובמועד. 5. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, אנו מחליטים לדחות את הערעורים ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, תוך תיקון קל כדי להתאים את הסעד לנקבע בפסק דין המשלים של עיריית לוד. בית הדין האזורי הסתמך בפסיקתו על קווי המדיניות שנקבעו בפרשת עיריית לוד. באותו פסק דין נערך דיון מקיף ומעמיק באשר להיבטים השונים של פיצויי הלנה, תוך זיקה מיוחדת לנעשה ברשויות המקומיות ובגופי השלטון המקומי. על רקע זה הוחלט לחייב את עיריית לוד בתשלום פיצויי הלנה בשיעור של 25% לשנה על חלק מן השכר המולן ששולם באיחור שאינו עולה על השכר הממוצע במשק. יתרת השכר המולן, העולה על השכר הממוצע במשק, תישא הפרשי הצמדה וריבית כדין. שמענו בסיפוק את הודעת נציגי העירייה כי שכרם של עובדי העירייה משולם כיום כסדרו, ושנחתם הסכם הבראה המופעל כסדרו על ידי העירייה. ואולם, אף אם ניתן היה להצביע על מרכיב כזה או אחר בעניינה של עיריית קריית מלאכי השונה מעניינה של עיריית לוד, מוצאים אנו לנכון לדבוק בעקרונות שקבענו בפרשת עיריית לוד. סבורים אנו, כי גופי השלטון המקומי אחראים לתשלום שכרם של העובדים במלואו ובמועד, ואם הם נכשלים בכך, גם בנסיבות שמקורן במצב כלכלי קשה, יש הצדקה לפצות את העובדים ולו בשיעור נמוך יחסית על הלנת השכר. לדעתנו, אין הצדקה ולו גם בנסיבות המיוחדות של קריית מלאכי להפחית את הפיצוי מתחת לשיעור שקבענו בפסיקתנו בפרשת עיריית לוד. השופט יגאל פליטמן 1. לדעת חברי למותב, הנסמכת על הנפסק בפרשת עיריית לוד, "אין הצדקה ולו גם בנסיבות המיוחדות של קריית מלאכי להפחית את הפיצוי לשיעור מתחת לשיעור שקבענו בפסיקתנו בפרשת עיריית לוד". 2. דא עקא שבפרשת עיריית לוד נפסק אחרת. באותה פרשה נמצא דווקא מקום, לדעת חברי הנשיא, להדגיש ולהוסיף, כי "כל רשות והנסיבות שלה, כך ששיעור פיצויי ההלנה במקרה דנן אינו בהכרח תואם את הנסיבות של רשויות אחרות". ואכן בפסק דינו ועל דעת שאר חברי המותב נמנו לא פחות מ-ט"ו נסיבות הראויות להישקל בקביעת פיצויי ההלנה (סעיף 8 לחוות דעתו). אותה תוספת שהוסיף חברי הנשיא מתבקשת מאליה, באשר לא תתכן פסיקת פיצויי הלנה בשיעור אחיד לכלל הרשויות המלינות שכר עובדיהן, מבלי להתחשב בנסיבות ההלנה של כל אחת ואחת. האמור מחויב גם על פי דין, שהרי הטעם להפחתת פיצויי ההלנה הינו- נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה; ואותה נסיבה משמעה לעניינו - בחינת אורח התנהלות הרשות ביחס להלנת שכר העובדים; ומה לעשות שלא כל הרשויות מתנהגות באותו אורח. 3. משאפילו חברי מצאו נסיבות מיוחדות בפרשת קריית מלאכי להבדיל מפרשת עיריית לוד, אך חרף זאת לא מצאו מקום להפחית בשל כך את פיצויי ההלנה; כדאי לאזכר ולו על קצה המזלג לפחות מקצתן של אותן נסיבות מיוחדות, תוך השוואת מובאות משני פסקי הדין. לדוגמא: א. "עירית לוד העדיפה לשלם לספקיה ואף להתחייב לשלם להם בעתיד בטרם הבטיחה את תשלום משכורות העובדים" (סעיף 8 בפס"ד לוד). לעומת זאת בעניין עיריית קרית מלאכי נקבע כי "לא הוכח כי העירייה העדיפה לשלם לספקים במקום לשלם לעובדים" (סעיף 61 לפס"ד נשוא הערעור). ב. עיריית לוד "אף קלטה עובדים נוספים, דבר שהרע את מצבה" (סעיף 8 בפס"ד לוד). בעניין עיריית קריית מלאכי נקבע כי "לא הוכח כי העירייה קלטה עובדים חדשים" (סעיף 61 לפס"ד נשוא הערעור). ג. עיריית לוד "לא עשתה כל שביכולתה על מנת לשלם את משכורות העובדים ואף לא חלק מהן" (סעיף 8 בפס"ד לוד). בעניין עיריית קריית מלאכי נקבע כי "ניתן לציין לזכותה של העירייה כי לקחה הלוואה לצורך תשלום משכורות... העירייה שילמה שכר בזמן ששבתו..., שעה שלא הייתה חייבת לעשות כן" (סעיף 61 לפס"ד נשוא הערעור). 4. אורח התנהלותה של עיריית קריית מלאכי ביחס לעובדיה לעומת אורח התנהלותה של עיריית לוד, מצדיק נקיטת גישה מקילה כלפיה באשר לשיעור פיצויי הלנת השכר. ולא יתכן שהיא תלקה בשיעור בפיצויי הלנת השכר בשל אורח התנהגותה של עיריית לוד לעובדיה. מידה שווה לבלתי שווים הינה אפלייה לא מוצדקת. צדק אינו אוניפורמי, לא יתכן דין אחד לנסיבות הלנת שכר חמורות כקלות. בכך מוחטאת התכלית ההרתעתית העומדת ביסוד עצם החיוב בפיצויי הלנה. לאור האמור, בכפוף לסייג עליו אעמוד בהמשך הדברים, הייתי מסתפק בנסיבות המקרה בהשתת פיצויי הלנה על עיריית קריית מלאכי בשיעור ריבית חשב ולא בשיעור של 25% לשנה כנפסק על ידי חברי, זאת כמובן עד גובה השכר הממוצע במשק. שכר מולן מעבר לו ישא הפרשי ריבית והצמדה בלבד. 5. אלא שבאמור לא סגי. הסנקציה של הלנת שכר באה להבטיח תשלומו במועד, על מנת לאפשר לעובד קיום בכבוד מיגיע כפיו. באשר לראיית השכר כאמצעי המאפשר קיום בכבוד לעובד - אין דומה הלנה כל השכר להלנת מקצתו. תשלום שכר חלקי, אפשר שיאפשר עדין לעובד קיום מינימלי בכבוד משכרו, שעה שאי תשלום השכר כולו- שולל ממנו למעשה את מקור מחייתו. משכך הם הדברים, ראוי לאבחן בין הלנת שכר המבטיחה קיום מינימלי בכבוד לעובד לבין הלנת שכר שאינה מבטיחה זאת. הקו המבדיל בין הלנות שכר כאמור הותווה כבר בדין - בחוק שכר מינימום. באותו חוק נקבע למעשה שיעור השכר המבטיח את זכות העובד לקיום מינימלי מעבודתו. 6. האבחנה האמורה לעניין הלנת שכר מינימום והלנת חלק השכר שמעבר לו - אינה רק על דעתנו. המחוקק עצמו בחוק שכר מינימום היה ער לה, ולפיכך הוא קבע בסעיף 8 לאותו חוק, כי: "בית הדין לעבודה רשאי לחייב מעביד שהלין שכר מינימום לשלם לעובד פיצוי הלנת שכר מוגדלים (מעבר לקבוע בחוק הלנת השכר - י.פ.), ככל שיראה לו צודק, בנסיבות העניין". 7. לא רק אנו ולא רק המחוקק, סברנו כאמור, אלא אפילו חברי בפרשת לוד היו ערים לצידוק לפסוק פיצויי הלנת שכר בשיעור שונה על פי חלק השכר שהולן. משום כך הם פסקו באותה פרשה, כי השכר המולן עד לגובה השכר הממוצע במשק ישא פיצויי הלנה בשיעור ריבית שנתית של 25%, אך חלק השכר המולן מעבר לשכר הממוצע במשק - ישא הפרשי ריבית והצמדה בלבד. הטעם שהנחה אותם להפחית את שיעור פיצויי ההלנה ככל שמדובר בשכר העולה על השכר הממוצע במשק, הוא הוא הטעם המנחה אותנו להגדיל את פיצויי הלנת השכר ככל שמדובר בהלנת שכר עד לגובה שכר המינימום. 8. בנסיבות העניין שלפנינו, מששכר העובדים לא שולם כלל ולו בחלקו, ונוכח הפגיעה עקב כך בזכותם לקיום מינימלי בכבוד מפרי עמלם, ועל מנת להשיג את התכלית ההרתעתית שבפיצויי הלנה - ראוי לחייב את עיריית קריית מלאכי לשלם לעובדיה פיצוי הלנת שכר, לגבי שכרם שעד גובה שכר מינימום, בשיעור ריבית שנתית של 25%. 9. לאור האמור ולו דעתי תשמע, אזי: חלק השכר המולן עד לגובה שכר המינימום - היה נושא פיצויי הלנה בשיעור ריבית שנתית של 25%. חלק השכר המולן מעל שכר המינימום - היה נושא פיצוי הלנה בשיעור ריבית חשב. וחלק השכר המולן מעל לשכר הממוצע במשק - היה נושא הפרשי הצמדה וריבית בלבד. נציג עובדים מר שלמה גוברמן אני מצטרף לאמור בפסק דינם של הנשיא והשופט צור. נציג מעבידים צבי עמית אני מצטרף לאמור בפסק דינם של הנשיא והשופט צור. סוף דבר על דעת רב חברי המותב, נדחה הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. עירייה