פסק דין השופט שמואל צור 1. המערערת, אחות במקצועה, התקבלה לעבודה אצל המשיבה בחודש אפריל 1979 ועבדה שלושה חדשים בלבד. בשנת 1987 שבה המערערת והתקבלה לעבודה אצל המשיבה והועסקה על ידה עד חודש פברואר 1997. 2. בבית הדין האזורי בירושלים התבררה תביעה שהגישה המערערת בקשר למימוש זכאותה להצטרף לקרן ההשתלמות "כנרת" (להלן - הקרן) הפועלת לגבי ציבור האחיות והאחים. אין חולק כי המערערת הצטרפה לקרן בחודש ספטמבר 1994 בתוקף למפרע מחודש ינואר של אותה שנה. אלא שהמערערת טענה כי המשיבה לא הביאה לידיעתה, עוד קודם לכן, את דבר האפשרות להצטרף לקרן, לא בעת קבלתה לעבודה בשנת 1987 ולא לאחר מכן. על רק זה תבעה המערערת לשלם לה את הפרשות המעסיק לקרן מאז שנת 1987 ועד שנת 1994. 3. בית הדין האזורי (השופט ארי תיבון; תיק 343/97) דחה את התביעה. בית הדין האזורי קבע כי ההצטרפות לקרן היא רצונית ואינה בבחינת חובה. בית הדין קבע כי מעביד חייב להודיע לעובדיו על תנאי העבודה, ובכלל זה על האפשרות העומדת לו להצטרף לקרן. עוד קבע בית הדין כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי המשיבה לא יידעה את עובדיה בכלל ואת המערערת בפרט, בעניין האפשרות להצטרף לקרן. בית הדין האזורי מצא שבמשך השנים הפיצה המשיבה חוזרים לידיעת העובדים בעניין זה, עובדה התומכת במסקנה שהמשיבה לא נכשלה באי מסירת מידע מספק לעובדיה ולמערערת. בית הדין האזורי ציין כי, בנסיבות העניין, מגבלה השפה של המערערת אינה שוללת את התנהלותה התקינה של המשיבה. 4. בערעור בפנינו חזרה המערערת על טענותיה וציינה כי עוד בשנת 1979, עם קבלתה לראשונה לעבודה, לא הוסברו לה זכויותיה באשר לאפשרות ההצטרפות לקרן השתלמות. לטענתה, המשיבה לא עשתה די בהסברת זכויות העובדים ואף עובדים אחרים לא הצטרפו לקרן עד שנת 1992. לטענתה, מסכת העדויות בבית הדין האזורי מלמדת שהמשיבה לא הביאה לידיעתה כראוי את האפשרות להצטרף לקרן. לטענתה, עניין קרן ההשתלמות לא נזכר בתלוש השכר ובחוקת העבודה. לטענתה, בשנת 1992 היא אולצה לחתום על הודעה שהיא מסרבת להצטרף לקרן. המשיבה תומכת בפסיקת בית הדין האזורי. לטענתה, התביעה נדחתה על בסיס קביעות של עובדה, בהן אין ערכאת הערעור מתערבת. לטענתה, המערערת אישרה כי, במרוצת השנים, המשיבה הפיצה חוזרים בעניין בקרב עובדיה. בשלוש בקשות נפרדות שהגישה, מבקשת המערערת להגיש ראיות נוספות בערעור (בש"א 675/05; 884/05 ו-971/05). המשיבה מתנגדת להגשת ראיות אלה. דיון 5. זכויותיו של עובד בקשר לעבודתו מקורן בחוזה עבודה. ככל שמדובר בחוזה עבודה אישי, תנאי העבודה ברורים וידועים לעובד בהיותו צד ישיר לחוזה זה. אלא שבמגזרים רבים ורחבים זכויות העובדים מוסדרות ונקבעות בהסכמים קיבוציים או בהסדרים קיבוציים כאלה ואחרים ומידע מדויק על זכויות אלה אינו נחלתו של העובד. 6. כיום אין חולק על חובתו של המעסיק להביא לידיעת עובדיו את פרטי זכויותיו במקום העבודה. חובה זו מוסדרת כיום בחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב-2002, לאמור: "חובת מעביד 1. מעביד ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה." סעיף 2 לחוק מונה את תנאי העבודה שעל המעסיק לכלול בהודעה ובהם "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום..." (סעיף 2(א)(5) לחוק) וכן "סוגי תשלומים של המעביד והעובד בעבור תנאים סוציאליים של העובד..." (סעיף 2(א)(8) לחוק). פרטים נוספים שעל המעסיק להביא לידיעת העובד נקבעו בתקנות הודעה לעובד (תנאי עבודה) (צורת הודעה ופרטיה) תשס"ב-2002, אך אלה אינן נוגעים לענייננו. במסגרת דיוננו אין אנו צריכים לעסוק בסיווג המדוייק של תשלומים - לקרן השתלמות, בין אם מקורם בתשלומי המעסיק או שמקורם בניכויים משכר העובד - שהרי, על פני הדברים, תשלומים לקרן השתלמות יהיו תמיד בגדר "סך כל התשלומים המשתלם לעובד כשכר עבודה". 7. אלא שערעורנו עוסק בתקופה שקדמה לחקיקת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) אולם אין ללמוד מכך כי קודם לכן לא היה על המעסיק להביא לידיעת עובדיו מידע על תנאי עבודתם. חובה זו היתה קיימת מאז ומעולם כנורמה מחייבת במשפט העבודה. חובה זו מעוגנת במערכת היחסים החוזיים שבין הצדדים ליחסי העבודה ובחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בקיום חוזה העבודה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973). במסגרת חובה זו - ואף שהדברים לא נאמרו במפורש עלי - חוק - על המעסיק להביא לידיעת עובדיו מידע מלא על מכלול זכויותיהם הנובעות מחוזה העבודה. אף שהדרכים לכך לא נקבעו במפורש, אין בכך כדי לשחרר את המעסיק מחובה זו והשאלה אם עמד המעסיק בחובה זו תתברר על רקע נסיבות כל עניין ועניין. 8. עובד הטוען כי המעסיק לא קיים את חובתו להביא לידיעתו מידע על תנאי עבודתו, וכתוצאה מכך נגרם לו נזק, חייב להוכיח את טענתו. הוא המוציא מחברו ועליו הראיה. אלא שעניין לנו בדרישה להוכיח עובדה שלילית, ובכאלה די בראשית ראיה או בראיות חלקיות כדי להעביר אל כתפי המעסיק את הנטל להפריכה. ראשית הראיה או הראיות החלקיות צריכות להיות מבוססות דיין ובעלות משקל ראייתי מסתבר. 9. בענייננו מדובר בהצטרפות לקרן השתלמות. קרן השתלמות אינה קרן פנסיה ותשלומים לה אינם חלק מן התנאים הסוציאליים אשר חובת העובד לקבלם ושעל המעביד חובה לתיתם. עניין לנו בקרן שהצטרפות אליה היא רצונית ומותנית בהסכמתו ובהצטרפותו האקטיבית של העובד. לכן כרוכה היא באקט מיוחד ומפורש של הצטרפות מצד העובד. יש לזכור כי הצטרפות לקרן השתלמות כרוכה גם בהפרשת כספים מחשבונו של העובד לקרן, כך שיכולים להיות לעובד שיקולים כלכליים ואישיים שלא להצטרף לקרן ולא לייעד כספים למטרות שביסודה. 10. בבית הדין האזורי נשמעה עדותה של גב' נוי, מי שעבדה במחלקת כח אדם במשיבה ומי שקיימה עם המערערת פגישת קליטה בשנת 1987. גב' נוי העידה - ובית הדין האזורי קיבל את עדותה - כי בפגישת הקליטה היא הביאה לידיעת המערערת ובעלה את דבר האפשרות להצטרף לקרן אלא שהשניים בחרו שלא להצטרף משיקולים שלהם (סעיף 14 לפסק הדין). לעומתה העידה גב' בן-נון, שעבדה במשיבה כאחות, כי ידעה על האפשרות להצטרף לקרן רק משנת 1990. אלא שבחקירתה, העידה גב' בן נון כי אינה זוכרת מה נמסר לה במסגרת הליך הקליטה שלה למשיבה. עדות זו נטולת משקל ואין בה כדי להפריך את עדותה הברורה של גב' נוי, כך שצדק בית הדין האזורי בקביעתו כי טענתה של המערערת בענייננו לא הוכחה. 11. לתמיכה בתביעתה בבית הדין האזורי, הביאה המערערת את תצהירה של גב' רוזמליטה, בו נאמר כי עם תחילת עבודתה בשנת 1994, היא נדרשה לחתום על "ערימה של טפסים" וביניהם גם טופס הצטרפות לקרן השתלמות. מצהירה זו לא התייצבה לחקירה על תצהירה ובית הדין האזורי ייחס לתצהיר משקל קטן (סעיף 15 לפסק הדין). על כל פנים, בית הדין האזורי ציין - ובצדק - שגם לפי עדותה של מצהירה זו, האפשרות להצטרף לקרן ההשתלמות היתה קיימת עם קליטתה לעבודה, כך שתצהיר זה תומך בטענות המשיבה דווקא. אם סדרי הקליטה של מצהירה זו לשירות המשיבה היו דומים לאלה של המערערת - והרי מצהירה זו הובאה מטעמה של המערערת - כי אז עניין קרן ההשתלמות עמד על סדר יום הקליטה שהרי היה צורך לחתום על טפסי הצטרפות לקרן באותו מעמד. במקרה שכזה, אם עובד מתבקש לחתום על טופס מסויים - ואפילו לא מסבירים לו מלכתחילה מה משמעות הדבר - הוא תמיד יכול לשאול ולהתייעץ לגבי פשר הדרישה לפני שהוא עושה מעשה. על כל פנים, עצם דרישת המעסיק לחתום על טופס ההצטרפות לקרן תומכת בעמדת המעסיק שנושא זה הובא לידיעת העובד כחלק מתהליך הקליטה. 12. טוענת המערערת כי גם בעת קליטתה בחודש אפריל 1979 - שנה בה עבדה, כזכור, שלושה חדשים בלבד - לא נמסרו לה פרטים על קרן השתלמות. אכן, תצהירה של גב' נוי אינו מתייחס לתהליך הקליטה משנת 1979 אלא שאין צורך בדבר: תביעתה של המערערת מתייחסת לתקופת עבודתה משנת 1987 ואילך בלבד. מעבר לכך, מפסק הדין של בית הדין האזורי עולה שקרן ההשתלמות התאגדה ונרשמה רק בחודש דצמבר 1979, כך שבהחלט ייתכן שבחודש אפריל 1979 עוד לא נמסר לעובדים מידע על האפשרות להצטרף לקרן ואין להסיק מכך דבר לעניין הסטנדרטים שהיו נהוגים אז אצל המשיבה ובודאי שאין ללמוד מכך לגבי הסטנדרטים שהיו נהוגים אצל המשיבה בשנת 1987. 13. בית הדין האזורי ציין כי, במרוצת השנים, הפיצה המשיבה חוזרי מידע לעובדים בעניינים שונים ולא הוכח שבחוזרים אלה לא היה מידע על האפשרות להצטרף לקרן השתלמות (סעיף 18 לפסק הדין). עוד ציין בית הדין האזורי כי, החל משנת 1992, החלה המשיבה לשלוח הודעות אישיות לעובדים שטרם הצטרפו לקרן, והוסיף - בצדק - כי אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי ללמד שהמשיבה לא עשתה די קודם לכן (שם). 14. הוסיפה המערערת וטענה כי, בשנת 1992, היא אולצה לחתום על הודעה שהיא מסרבת להצטרף לקרן. טענה זו לא נטענה בבית הדין האזורי ולכן אין מקום להיזקק לה בערעור. על כל פנים, טענה זו מבוססת על האמור בתצהירה של המערערת, אלא שאין באמור באותו תצהיר כדי לתמוך בטענה חמורה של אילוץ. בכל מקרה עולה מכך שלפחות משנת 1992 ידעה המערערת על קיומה של זכותה להצטרף לקרן, ובכל זאת לא הצטרפה. 15. סמוך לפני הדיון בערעור הגישה המערערת שלוש בקשות להגשת ראיות נוספות בערעור. מדובר בתצהירים ובמסמכים שהמערערת מבקשת להגיש, חלקם היו בבית הדין האזורי. מדובר בראיות שהיו בידיעת המערערת בעת ניהול הדיון בבית הדין האזורי. כלל הוא שערכאת הערעור אינה זירה לניהול סיבוב נוסף של הבאת ראיות שנשמטו מן הדיון בערכאה הראשונה. מעבר לכך עיינו בבקשות, בתצהירים ובמסמכים שהגשתם מבוקשת ולא מצאנו בהם עצמם כל ראיה או ראשית ראיה לתמיכה בטענותיה של המערערת בעניין שנדון בבית הדין האזורי ובערעור. 16. סוף דבר - הערעור נדחה ואנו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בערעור בסכום של 5,000 ש"ח. אחיותקרן השתלמותהשתלמות