פסק דין הנשיא סטיב אדלר פתח דבר פעם נוספת באה בפנינו השאלה האם מצויה בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה תביעתה של חיילת בשירות קבע בנוגע לשירותה הצבאי, לתנאי שירותה ולנסיבות סיום השירות. החיילת - היא המערערת בפנינו - ביקשה מבית הדין האזורי, כי יכיר בה כ"עובדת" לצורך שני חוקים בלבד: חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן - חוק שוויון הזדמנויות בעבודה) וחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 (להלן: חוק עבודת נשים). לטענתה, אולצה לפרוש מצה"ל בעודה בחודש השישי להריונה, בניגוד לרצונה וכתוצאה למסכת הפליות על רקע, מין הורות וגיל שבגינם לא שובצה לתפקיד נוסף. בתביעתה עותרת המערערת לאכיפת יחסי עבודה ולחילופין לפיצוי כספי. בית הדין האזורי בחיפה בא לכלל מסקנה, כי אינו רשאי להיזקק לתביעה, ולו במתכונתה ה'מצומצמת', ולפיכך מחק אותה על הסף תוך שהשית על המערערת הוצאות. מכאן הערעור שבפנינו. רקע עובדתי לכאורי [2] עובדות המקרה הלכאוריות, כפי שהן עולות מכתבי בי-דין והמסמכים שהוגשו לבית הדין האזורי כמו גם לבית דין זה, הן אלה: [א] המערערת (להלן גם: החיילת) שירתה בשירות קבע, כמעט ברציפות, החל משנת 1983 ועד ליום 31.3.2003, מועד בו פרשה. המערערת הנה בעלת תואר ראשון במינהל החינוך ומחשבת ישראל ותואר שני במינהל עסקים. החל משנת 1990 דרגתה היא רב סרן. לאורך שירותה מילאה המערערת תפקידים במערך השלישות וכוח האדם בצבא. בשנת 1995 החלה המערערת למלא את תפקיד ראש מדור כוח-אדם במפעל הרכב של חיל החימוש בחיפה. בשנת 1997 קבלה על עצמה המערערת אחריות גם לתחום השלישות במסגרת יחידה זו. בעת פרישתה מהשירות, היתה המערערת בת 39, אם לשלושה ילדים וכאמור לעיל, גם בהריון. [ב] חיפוש תפקיד חדש, הליך הראיונות וטענות בדבר אפליה - בתחילת שנת 2002 עברה המערערת שורה של ראיונות (שלושה במספר) לצורך שיבוצה בתפקיד חדש, אולם לא נמצאה מתאימה אף לא לאחד מהם. בכתב התביעה מגוללת המערערת תיאורים של חילופי הדברים בין הקצינים המראיינים - כולם גברים - לבינה. מתיאורים אלה מבקשת המערערת לצייר תמונת דברים לפיה מינה, גילה והורותה, להבדיל מניסיונה וכישוריה, הם הגורמים שנשקלו עת החליטו המראיינים שלא לשבצה לתפקידים הפנויים. לטענת המערערת, במהלך כל אחד מהראיונות הושמעו על ידי המראיינים אמירות מפלות. עם זאת, מציינת המערערת, כי אין בסיכומי הראיונות שהוצאו לאחריהם כל עדות לאמירות המפלות ולמעשה, כל שנרשם בהם נוגע לגורמים המצביעים, כביכול, על אי התאמתה לתפקידים נשוא הראיונות. עם תום סידרת הראיונות האמורה, ומשלא שובצה לתפקיד חדש, זומנה המערערת לשיחת סיכום אצל קצין שלישות ראשי (להלן - קשל"ר). השיחה התקיימה ביום 5.6.2002, ובמהלכה, לטענתה, מחתה המערערת על "חוסר הצדק וחוסר השוויון בהם נתקלה". בסיכום השיחה נכתבו מפיה טענות אלה, אולם גם סיכום דברים לפיו, היא נכונה לפרוש משירותה הצבאי בהגיעה לגיל 40. לטענת המערערת, משנוכחה לדעת כי גם הקשל"ר אינו נכון לפעול להמשך שירותה, ביקשה להפנותה לראיון עם ראש אגף כח אדם (להלן: ראש אכ"א). ראיון זה התקיים, לטענתה, רק לאחר התערבות ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בנידון. ראש אכ"א מצידו החליט להותיר בעינה את החלטת קשל"ר. לפיכך, ביקשה המערערת מהקשל"ר להאריך את שירותה עד לחודש אפריל 2004, אך בקשתה נדחתה. לטענת המערערת, גם בגדר שיקול דעתם של הקשל"ר וראש אכ"א באו שיקולים מפלים של מין, גיל והורות. [ג] הריונה של המערערת בסמוך לתום השתלשלות הדברים האמורה נודע למערערת שהיא הרה. לאמור, בעת קיום הראיונות לא ידעה המערערת שהיא הרה ומשכך גם לא נודע הדבר למראייניה. את דבר הריונה הביאה המערערת לידיעת מפקדיה ונתון זה נמסר גם לידיעת ראש אכ"א אשר החליט לא לשנות מכוונתו להביא את שירותה הצבאי לידי סיום. בנוסף, נדחתה בקשתה של המערערת להשתחרר מן השירות רק לאחר הלידה. לטענת המערערת, עם היוודע דבר הריונה "נוצר סביבה מחול שדים בו הואשמה, כי ההיריון הינו מכוון על מנת למנוע את פרישתה...". משנדחו בקשותיה של המערערת להארכת שירותה עד לאחר הלידה, פנתה ליועצת לראש המטה הכללי לענייני נשים (להלן - יוהל"ן), תת-אלוף סוזי יוגב, אשר בתורה פנתה לפרקליטות הצבאית בבקשה לברר את מצב הדברים לנוכח ההריון. תשובת הפרקליטות הצבאית היתה, כי החלטת ראש אכ"א לשחרר את המערערת מהשירות נעשתה בטרם נודע לו על הריונה, היינו, בלא כל קשר להריונה, ולאחר שעיין בשנית בהחלטתו אין הוא מוצא מקום לשנותה. בכך לא תמו מאמצי המערערת להאריך את משך שירותה. בסוף חודש מרץ 2003 פנתה פעם נוספת, הפעם באמצעות באת כוחה, ליוהל"ן ולפרקליטות הצבאית בבקשה לבטל את פרישתה ולשבצה להמשך שירות. פניותיה נענו בשלילה ולפיכך פנתה באת כוחה בעניין ביום 15.4.2003, זמן קצר לאחר פרישתה, לרמטכ"ל, תוך שהיא מכתבת את מכתבה למגוון גורמים נוספים. ביום 14.5.2003 השיב הרמטכ"ל בכתובים, כי אינו מוצא לנכון לשנות את ההחלטה לשחרר את המערערת מן השירות. [ד] המערערת ילדה במזל טוב בת, ביום 13.7.2003, ותביעתה הוגשה לבית הדין האזורי בעודה שוהה בחופשת לידה. [ה] בכתב התביעה טוענת החיילת, כי פיטוריה בעודה הרה תוך אפלייתה על רקע מינה, הורותה וגילה, נוגודת את חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, את חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 כמו גם את עקרון השוויון הכללי. אשר לשאלת סמכותו של בית הדין להידרש לתביעה, טוענת המערערת כי על סמך פסק הדין בעניין סרוסי [1] נתונה לבית הדין סמכות עניינית להידרש לעניין. מוסיפה המערערת ומציינת, כי בית הדין לעבודה הוא הוא "הפורום הנאות" לבירור עניינה מאחר שתביעתה כוללת מחלוקות עובדתיות אשר לערכאה הדיונית כללים לבררן. [ו] המשיבה מצידה ביקשה לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. לטעמה, ההלכה הפסוקה, כפי שהותוותה בשורה של פסקי דין מנחים בבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, כמו גם בבית דין, מורה כי המשרת בצבא קבע אינו בא בגדר "עובד". בהקשר זה הפנתה המשיבה גם להוראות הפיקוד העליון, ובפרט להוראות המבטיחות שוויון ומונעות פיטורי חיילת בהריון, במקרים המתאימים. כמו כן, הדגישה כי אין בהלכת סרוסי כדי לשנות את ההלכה בעניין מעמדם של המשרתים בקבע. לבסוף טענה, כי הפורום המתאים לדון בעניינה של המערערת הוא דווקא בג"ץ. [ז] בית הדין האזורי מצא כי הדין עם המשיבה, ומכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים בערעור [3] במסגרת הערעור חזרו באי כוח הצדדים, בעיקרו של דבר, על עמדת המוצא שהיתה הבסיס לטיעוניהם בבית הדין האזורי. המערערת הוסיפה וביקשה כי נראה לנכון לבטל את הוצאות המשפט שנפסקו לחובתה מאחר שלטעמה הם גבוהים מן המקובל ונפסקו, לא בהכרח, מטעמים ענייניים. רוצה לומר, טעמים הקשורים בכך שבאת כוח המערערת פנתה בעניין ההחלטה לגורמים שונים לרבות השופט הראשי בבית הדין האזורי בחיפה ולנציבת תלונות הציבור על שופטים. דיון והכרעה [4] לאחרונה עמדנו בהרחבה, בפסק הדין בעניין גדרה [2], על המסגרת הנורמטיבית הצריכה להכרעה בסוגית סמכותו של בית הדין לעבודה להידרש לתביעה של חייל קבע בנוגע לשרותו, לתנאי שירותו ולנסיבות סיום שירותו. בתוך כך, עמדנו בהרחבה על מספר סוגיות ובהן: [א] המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לסיום שירותו של חייל בשירות קבע, לרבות מצבים של התרת התחייבות, הפסקת שירות ואי-הארכת תקופת ההתחייבות; [ב] מעמדו של חייל כ"עובד" בחקיקה ובהלכה הפסוקה; [ג] התייחסות בית המשפט העליון לסוגיית החייל כ"עובד"; [ד] חשיבות מבחן התכלית בקביעת מעמדו של מבצע עבודה; [ה] האם יש מקום להוסיף את מנגנון הפיקוח של בתי הדין לעבודה על זה של בג"צ בכל הנוגע להפסקת שירותו של חייל. הדברים שקבענו בעניין גדרה יפים, בעיקרם, גם לענייננו ולא נחזור עליהם. עם זאת נטעים דברים לעניין יישום מבחן התכלית ואפשרות הוספת בתי הדין לעבודה כמערכת מפקחת נוספת על זו של בג"ץ, כדלהלן. יישום מבחן התכלית על המקרה דנא [5] בפסק הדין בעניין גדרה קבענו כי לאור הפסיקה בעניין מבחן התכלית, אין להוציא מכלל אפשרות שיתעוררו מקרים מתאימים, אף כי חריגים, בהם יבוא חייל בשירות קבע בגדר "עובד", לצורך הוראות מסוימות בחוק מגן מסוים. עם זאת קבענו, כי אין אלה פני הדברים לגבי הפסקת שירותו של חייל בשירות קבע. כן הוספנו, כי יישום מבחן התכלית יכול שיוביל חייל לבוא בגדר "עובד" בכל הנוגע לסוגיות הקשורות בענייני פנסיה ותשלום שכר, אולם, באותה הפרשה לא היה לנו צורך להכריע בשאלות בהתחשב במערכת החקיקה הנוהגת. [3] השאלה הנשאלת אפוא היא האם יש בנסיבות המקרה דנן משום הצדקה לראות במערערת "עובדת", תוך יישום המבחנים שנקבעו בעניין גדרה. לטעמי, התשובה לכך היא בשלילה. אין בנסיבות המקרה דנא משום הצדקה להגיע לתוצאה שונה מזו אליה הגענו במסגרת פסק דין גדרה, בכל הנוגע ליישום מבחן התכלית. [6] המערערת מילאה במסגרת שירות הקבע, תפקיד צבאי במערך השלישות וכוח האדם, והתקיימו בעניינה הליכים צבאיים פנימיים שמטרתם הייתה לקבוע האם ראוי להפסיק את שירותה, והאם החלטות המפקדים שהתקבלו בעניינה התקבלו מטעמים ענייניים. כך, החיילת נשלחה לשלושה ראיונות נפרדים. לאחר שני ראיונות ואף בתום ההליך היא נשלחה לראיונות אצל הקשל"ר אשר התייחס לטענותיה בדבר השתרבבות שיקולים זרים להכרעות הקצינים המראיינים שלא לשבצה בתפקיד חדש, וכפועל יוצא מכך, להפסיק את שירותה. אפשרות נוספת להשמיע את טענותיה ועמדותיה ניתנו למערערת במסגרת המפגש עם ראש אכ"א. לאחר מפגשים אלה, ומשנודע למערערת כי היא הרה, הובאו דבר הריונה וטענותיה כנגד הפסקת שירותה בפני היוהל"ן. יצוין, כי היותה של בעלת תפקיד זה בדרגת תת-אלוף מלמדת על החשיבות שמייחס צה"ל לעקרון השוויון ולצורך למנוע הפליית נשים, בפרט על רקע הריון. כמו כן, מצביע הדבר על כוחה של היוהל"ן לדון בפניות הבאות לפתחה באופן עצמאי ונטול פניות. זאת ועוד זאת, היוהל"ן לא הסתפקה בחוות דעתה אלא צירפה להליך הבירור גם את מחלקת הייעוץ והחקיקה שבפרקליטות הצבאית. התשובה שהתקבלה מן הפרקליטות היא, שלאור העובדה שההחלטות להפסיק את שירותה של המערערת התקבלו עוד טרם נודע דבר הריונה, הרי שאין מקום לחשוד שהן נתקבלו בגינו ולבטלן בשלו. לבסוף, התאפשר למערערת לשטוח את טענותיה גם בפני הגורם הבכיר ביותר בצה"ל - הרמטכ"ל - אשר אף הוא נדרש להן והחליט שאין מקום לבטל את שחרורה מן השירות. [7] הארכנו בתיאור הדברים בפתח וכאן, על מנת להראות כי יש במנגנונים הפנים צבאיים משום 'תחליף' ראוי והוגן להגנה הניתנת לעובדת הטוענת שפוטרה בגין הריונה, מכוח הוראות חוק עבודת נשים, או בגין הפליה פסולה מטעמי מין וגיל. לאמור, קיימים בצבא מנגנונים הכוללים, בין היתר, את יועצת הרמטכ"ל בענייני נשים ומחלקת הייעוץ והחקיקה בפרקליטות צבאית שמתפקידם לברר תלונות ממין זה שהגישה המערערת. הנימוק שניתן על ידי הפרקליטות הצבאית בהקשר להפסקת שירותה של המערערת במהלך הריונה - נימוק שאומץ לאחר מכן גם על ידי היוהל"ן - היה שההחלטה להפסיק את שירותה התקבלה עוד בטרם נודע לגורמים המחליטים דבר הריונה. לפיכך, ההחלטה לא הייתה קשורה להריון ואף כשנודע לבעלי הסמכות עניין זה לא מצאו לשנות מהחלטתם. נימוק ממין זה הוא נימוק אפשרי גם לפי הוראת סעיף 9 לחוק עבודה נשים. צא ולמד, חלף סמכותו של שר העבודה והרווחה (כיום שר התעשייה , המסחר והתעסוקה) להתיר פיטורי עובדת בהריון, קבע הצבא מנגנון פנימי לבירור השאלה האם פיטורי חיילת בהריון נעשו כדין, כאשר ההכרעה הסופית בעניין נתונה בידי הרמטכ"ל. לדידי, הפרוצדורה הנוהגת בצבא בעניין זה ממלא אחר תכליתם של חוק עבודת נשים וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. הפרוצדורה מגינה על החיילת מפני אפליה ושיקולים זרים בהחלטת הצבא להפסיק את שירותה. עם זאת, ככל שיימצא בעתיד שהמסגרת הצבאית אינה מתפקדת כראוי מבחינת הגנה על זכויות החיילת, יכול הבג"צ או המחוקק לשקול להוסיף את בתי הדין לעבודה כמנגנון פיקוח נוסף ועל כך בהמשך. סוגיית הוספת מנגנון הפיקוח של בתי הדין לעבודה על זה של הבג"צ [8] הסוגיה הנוספת המתעוררת במקרה דנא נוגעת לשאלת ההצדקה האפשרית שמעוררות נסיבות המקרה דנא להוסיף את מנגנון הפיקוח של בתי הדין לעבודה על המנגנון הצבאי שתואר לעיל, ושכפוף לביקורתו של בג"ץ. לטעמי, נסיבות המקרה דנא אינן מצדיקות תוצאה שונה מזו שאליה הגענו בפסק דין גדרה, לפיו אין מקום לעת הזו, להוסיף את בית הדין לעבודה כמנגנון פיקוח נוסף. יוטעם בהקשר זה, כי כל חברי המותב בעניין גדרה סוברים, כי ראוי להקים מנגנון פיקוח נוסף על זה של בג"ץ. מנגנון אפקטיבי יותר מזה שמפעיל בג"ץ אשר יהיה ערוך לשמוע ראיות ולהעריך את משקלן, וזאת במסגרת בתי הדין לעבודה אם באופן ישיר או כערכאה אליה יובאו ערעורים על החלטות בית דין פנימי אזרחי שיוקם לצורך כך בתוך הצבא. עם זאת, הבעתי את עמדתי, אליה הצטרפה גם חברתי השופטת נילי ארד, לפיה אל לו לבית דין זה לשנות את ההלכה הקיימת וכי החלטה מעין זו מסורה לבג"צ אשר רשאי לשנותה או לקרוא למחוקק לומר דברו. חיזוק לעמדתי נמצא בפסק הדין בעניין שפירא שניתן על ידי בג"צ [4] לאחרונה, מפי השופט אליקים רובינשטיין, בו נקבע שהמצב הנוכחי בכל הנוגע לעתירות חיילים כנגד החלטות הצבא על פיטוריהם "רחוק מלהיות מתקבל על הדעת". מחד - קובע השופט רובינשטיין, כי המצב המשפטי הנוכחי מחייב פיקוח של בג"צ על החלטות הצבא. מאידך - סבור השופט רובינשטיין, כי "מצב זה קורא לשינוי. באופן 'נורמלי' היו נושאים אלה צריכים להידון בבית הדין לעבודה או בבית משפט לעניינים מינהליים, תוך שמיעת ראיות והידרשות לכל פרט רלבנטי על דרך של העדת עדים וחקירתם...". בהמשך מחווה השופט רובינשטיין את דעתו באשר לשאלה מדוע בג"צ אינו הערכאה הנכונה לשמיעת עתירות ממין זה. לסיכום, קובע השופט רובינשטיין, כי "הבאתי דברים אלה לשלמות התמונה. לדידי הם מחזיקים את אשר כתבנו באשר לצורך בשינוי המצב הקיים, אם בחקיקה ואם בהחלטה שיפוטית". כאמור, אף אני בדעה שיש לשנות את המצב הקיים, ועל הטעמים לדבר עמדתי באריכות בפסק דין גדרה. עם זאת ובשונה מדעתו של חברי, השופט צור, דעתי היא שאין מקום שבית דין זה ישנה את המצב המשפטי הקיים וכי הסוגיה נתונה לסמכותו של בג"צ. אוסיף, כי הוועדה לבדיקת בתי הדין לעבודה (להלן: ועדת זמיר) [5] חיוותה לאחרונה את דעתה, אם כי בהקשר להרחבת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתובענות של שוטרים וסוהרים בעניינים הקשורים למינוי, קביעת תפקיד, שינוי בדרגה, פיטורים ועוד כי: "הוועדה סבורה כי אין זה ראוי, מבחינה עקרונית ומבחינה מעשית, שבית המשפט העליון ידון, כערכאה ראשונה ואחרונה גם יחד, בעתירה של שוטר או סוהר בעניין קידומו, הצבתו לתפקיד זה או אחר, פיטוריו מן השירות, וכדומה. בדרך כלל עניינים כאלה עשויים לחייב בירור עובדתי, והם אינם מעלים שאלות חשובות, מבחינה משפטית או חברתית, ולכן גם אינם מצדיקים דיון בהרכב של שלושה שופטים בבית המשפט העליון כערכאה ראשונה. מטעם זה פנה נשיא בית המשפט העליון למשרד המשפטים, בעקבות ההמלצה של ועדת אליאסוף (הוועדה לבחינת ולהגשת הצעות לתיקוני חקיקה בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 - ס.א.) והציע לשקול את תיקון החוק, כך שהסמכות לדון בעניינים אלה תוקנה לבית הדין לעבודה." [6] דברים אלה יפים לטעמי, בשינויים המחייבים, גם לענייננו. הוסיפה ועדת זמיר וציינה כי חיילים רבים בשירות חובה משרתים במשטרה או במסגרת של משמר הגבול ועל כן כל עוד עניינם של החיילים נידון בפני בג"צ לא ראוי ליצור הבחנה בינם לבין שוטרים וסוהרים. בה במידה, קביעה שיפוטית כי לבית הדין לעבודה קמה הסמכות להידרש לתובענות של חיילים עלולה, במצב הדברים הנוכחי, ליצור הבחנה בלתי מוצדקת בינם לבין עניינם של שוטרים וסוהרים. הוצאות המשפט [9] כאמור לעיל, משנמחקה תביעתה של המערערת בבית הדין קמא הושתו עליה הוצאות ההליך בסך 4000 ₪. במסגרת הערעור טענה באת כוח המערערת, כי שיעור ההוצאות האמור גבוה מן המקובל בבתי הדין ונפסק, בין היתר, ממניעים נוספים שסבו סביב ההליך ובהם פנייתה לשופט הראשי של בית הדין האזורי בחיפה, רמי כהן ולנציבת תלונות הציבור. טענות אלו טוב היו אלמלא נשמעו ומקומן אף לא יכירן בבית דין זה, כמו בכל ערכאה שיפוטית אחרת. עם זאת, מאחר שהתובענה הוגשה בתום לב ובמטרה לברר שאלה משפטית עקרונית בתחום זכויות היסוד של החיילת אין לומר שהנה מחוסרת בסיס. לדידי בנסיבות ממין זה אף אין מקום להטיל הוצאות משפט על התובעת. אשר על כן, ולו תשמע דעתי, נבטל את ההוצאות שהוטלו על המערערת בבית הדין האזורי, אם כי כאמור לעיל, לא מן הטעמים שנטענו על ידה ושטוב היה לו לא נטענו. סוף דבר [10] לו תשמע דעתי ידחה הערעור חלקית וייקבע, כי חיילת בשירות קבע אינה באה בגדר "עובדת" אף כאשר היא טוענת שהפסקת שירותה נבע משיקולים פסולים הקשורים במינה, גילה או היותה הרה. נכון להיום, הפיקוח היחיד על הליך הפיטורים הצבאי נתון לבג"צ. עם זאת לדידי, רצוי לשקול את הוספת מנגנון הפיקוח של בתי הדין לעבודה לזה של בג"צ, אולם זאת רק באמצעות הסדרת העניין על ידי המחוקק ו/או החלטה מפורשת של בג"צ. ההוצאות שנפסקו לחובת המערערת בבית הדין האזורי יבוטלו. בנסיבות המקרה, וכפי שציינתי בסעיף 9 לעיל, לא הייתי עושה צו להוצאות. השופט שמואל צור 1. נאמן לעמדה שהבעתי בפרשת "גדרה", אף כאן אני סבור כי יש בידי בית הדין לעבודה סמכות לדון בעניינה של המערערת. סמכות זו עולה משני מקורות: האחד - הסמכות הכללית הנתונה לבתי הדין לעבודה לדון בעניינו של חייל בשרות קבע, כפי שזו עולה מפרשנותו הנכונה של סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969. בסוגיה זו הסברתי את גישתי בפרשת "גדרה" ודברי שם כוחם יפה גם כאן ולא אחזור עליהם. השני - הפירוש הנכון והתכליתי של המונח "עובד" בחוק הגנת נשים, תשי"ד-1954 ובחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988. לדעתי, שיקולים של פרשנות - כמו גם שיקולים של מדיניות משפטית - מחייבים את המסקנה ששני חוקים אלה יחולו גם ביחסים שבין הצבא למשרתי הקבע שלו. לא מתקבל על דעתי שנורמות בסיסיות ביחסי עבודה, כגון - שוויון ושמירה על גופה וכבודה של אישה, לא יחולו - ככתבן וכלשונן - על משרתות הקבע בצה"ל. לעניין זה, אין חשיבות בעיני להסדרים או למנגנונים חילופיים הקיימים במסגרת הצבא ולשאלה (שלא עמדה לדיון בבית הדין האזורי ובפנינו) עד כמה הם הופעלו נכונה בעניינה של המערערת. לדעתי, חוקי המגן במדינה הם רשת בטחון לכל מי שעובד אצל זולתו ואינני רואה לעניין זה כל הבדל מהותי בין כל עובד שכיר לבין משרת הקבע בצה"ל. זה, כמו זה, מבצע עבודה בשכר וזה, כמו זה, זכאי להגנות שבחוק הפורשות רשת מינימלית של זכויות לעובד השכיר. אכן, טוב היה לו היה המחוקק מתקן את החוק ומסמיך במפורש את בתי הדין לעבודה לדון בזכויותיהם של משרתי הקבע בצה"ל. כך קורא חברי הנשיא לעשות, כך קרא בית המשפט העליון לאחרונה בפרשת "שפירא" וכך אף עולה מעמדתה של ועדת זמיר, אותה ציטט חברי בחוות דעתו. אף אני מצרף את קולי לקריאות אלה. אלא - שבניגוד לחבריי להרכב - סבור אני כי סמכות זו קיימת בידינו מכח פרשנותו הנכונה והתכליתית של חוק בית הדין לעבודה, גם בלא תיקון החוק. אגב, לאפשרות זו רמז בית המשפט העליון בפרשת "שפירא" בדברו על הצורך בשינוי המצב הקיים "... אם בחקיקה ואם בהחלטה שיפוטית". את אשר היה לי לאמר במסגרת החלטה שיפוטית אמרתי בפרשת "גדרה" ועתה עובר הכדור אל מגרשו של בית המשפט העליון לאמר את דברו. לו תישמע דעתי, נורה על קבלת הערעור ועל החזרת הדיון לבית הדין האזורי על מנת שידון בעניינה של המערערת לגופו, על בסיס נקודת המוצא שחלות עליה הוראות חוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. השופטת נילי ארד 1. דברים שאמרתי בפסק דיננו בפרשת גדרה נכונים לטעמי אף לתובענה מושא ערעור זה ואף ביתר שאת. תביעתה של המערערת להכיר בה כ"עובדת" לעניין חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ולעניין חוק עבודת נשים, וטענותיה בדבר פיטוריה מצה"ל הנגועים באפליה על רקע מין, הורות וגיל - כל אלה הן ממין התובענות הבאות מדי יום בגדר סמכותו העניינית והייחודית של בית הדין לעבודה. גבי דידי, אין נפקא מינא בכך שעילת תביעתה של המערערת מושתתת על יחסי עבודה הנובעים מהעסקתה בצבא, ולא מעבודתה אצל מעביד אחר כלשהו, בשירות הציבורי או בשוק הפרטי. איני רואה ייחוד ב"מעמדה" של המערערת ואין הוא צריך לעמוד לה למכשול. מן הדין היה להכיר בה כ"עובדת" ולהתיר את בירור תביעתה בבית הדין לעבודה. בנדון זה מקובלת עלי חוות דעתו של חברי השופט צור. דא עקא, שכיום חזקה עלינו הלכתו הפסוקה של בית המשפט העליון, לפיה משרת הקבע בצבא נחשב כיום לבעל "מעמד" אינו בחזקת "עובד", ואינו יכול לתבוע מימוש זכויותיו כעובד בבית הדין לעבודה. אכן, בפסק הדין בעניין שפירא, עמד השופט רובינשטיין על ה"צורך בשינוי המצב הקיים, אם בחקיקה ואם בהחלטה שיפוטית". אולם, כל עוד לא נעשה השינוי הנדרש, אין מנוס מדחיית הערעור שלפנינו, מבלי שייעשה צו להוצאות. בכך מצטרפת אני לתוצאה אליה הגיע חברי הנשיא אדלר. נציג עובדים מר יצחק שילון - הריני מצטרף לפסק דינו של הנשיא סטיב אדלר ולהערותיה של השופטת נילי ארד. נציג מעבידים מר חיים בנימיני - הריני מצטרף לפסק דינו של הנשיא סטיב אדלר. אחרית דבר - על דעת רוב חברי המותב, וכנגד דעתו החולקת של השופט שמואל צור, הערעור בעניין סמכותו של בית הדין להידרש לתביעתה של המערערת נדחה ונקבע שחיילת בשירות קבע אינה באה בגדר "עובדת" אף כאשר היא טוענת שהפסקת שירותה נבעה משיקולים פסולים הקשורים במינה, גילה או היותה הרה. נכון לעת הזו, הפיקוח על הליך הפיטורים הצבאי נתון לבג"צ. עם זאת, רצוי לשקול את שינוי המצב אם בחקיקה ואם בהחלטה שיפוטית מפורשת של בית המשפט העליון. על דעת כל חברי המותב ההוצאות שנפסקו לחובת המערערת בבית הדין האזורי מבוטלות, אם כי לא מן הטעמים שנטענו על ידה ושטוב היה לו לא נטענו. בנסיבות העניין, לא יעשה צו להוצאות בהליך הערעור. צבאסמכות בית הדין לעבודהשירות קבעחייליםבית הדין לעבודה