פסק דין השופט רמי כהן פתח דבר 1. לעיריית פתח תקוה (המשיבה מס' 1 - להלן: "העירייה"), חברה "החברה לפיתוח פתח תקוה בע"מ" (המשיבה מס' 2 - להלן: "החברה"). במסגרת החברה, הוקמה בשנת 1989 רשות חנייה לה נמסר תפעול וביצוע אכיפת חוקי העזר העירוניים. 2. לאחר שנקבע שהפקחים העוסקים ברישום דוחות על עבירות חוקי העזר חייבים להיות עובדי העירייה, נעשה הסדר בין העירייה והחברה לפיו, הפקחים הוכרו כעובדי העירייה ואילו עובדי המנהלה הכוללת את האחראים המנהליים, הפקידות והמזכירות של רשות החנייה יהיו עובדיה של החברה. העובדות העובדות דלהלן אשר קבע בית הדין האזורי, והעולות מהחומר שבתיק, אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: 3. בחודש אוקטובר 1989 לאחר הקמת רשות החנייה, הגברת נורית ישראל (להלן: "המערערת") החלה עבודתה בחברה, כפקחית חנייה. בשנת 1991, עם מעבר כל הפקחים להיות עובדי העירייה עברה איתם המערערת. תנאי העבודה לפקחים, והמערערת ביניהם, הוסדרו בחוזה עבודה מיוחד, שנחתם ביום 21.08.1991. 4. המערערת עבדה, כפקחית חנייה, עד שמר ערוסי, מנהל רשות החניה פרש מעבודתו בעירייה. התקן שלו בעירייה בוטל, תפקידיו הועברו לחברה. אז עברה המערערת לעבוד בחברה, כממונה על החנייה (להלן: "ממונה") ומילאה את התפקידים שמילא מר ערוסי. המעבר היה מוסכם ולווה הסכם עבודה שנחתם ביום 4.10.99 בין המערערת לחברה (להלן: "ההסכם"). 5. מאז ההסכם הראשון, נחתמו בין המערערת לבין החברה עוד פעמיים נספחים להסכם בכל אחד מהם הוכנסו שיפורים בתנאי עבודתה. 6. תנאי העבודה של המערערת כפקחית היו שונים באופן מהותי מתנאי עבודתה כממונה. כפי שקבע בית בדין האזורי: כפקחית, שכרה היה נמוך מאוד; תמורתו חושבה לפי שעות עבודה בפועל; בנוסף לשכר קיבלה היא תוספת ביגוד, תוספת שתיה ובוטחה בקרן הפנסיה מבטחים. כממונה, עברה המערערת למעמד של עובד חודשי, כך גם שולמה משכורתה על בסיס חודשי; היא מקבלת 23 ימי חופשה בשנה, 7 ימי הבראה בשנה וקרן השתלמות; כן זוכה היא להחזר הוצאות רכב ותשלום הוצאות רישוי ודמי ביטוח למכוניתה, החזר הוצאות טלפון. הביטוח הפנסיוני נשאר במבטחים. במשך הזמן, כאמור זכתה המערערת לתוספות בשכרה. 7. המערערת בתביעה שהגישה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (השופט שמואל טננבוים; עב 9426/02), טענה שבינה לבין העירייה המשיכו וממשיכים עד היום להתקיים יחסי "עובד" ו"מעביד". לחילופין העירייה והחברה הן מעבידותיה במשותף. לכן, לטענתה, היא זכאית להפרשי שכר בין אלה שאותם היא מקבלת לבין אלה שהייתה זכאית להם אילו הייתה נחשבת לעובדת העירייה. 8. יובהר, כבר עתה. אין המערערת מכחישה ששכרה ותנאי עבודתה כפקחית היו לאין ערוך נמוכים מאשר תנאיה בתפקידה כממונה. הלכה למעשה אין היא תובעת לחזור לתנאי העבודה והשכר של פקחית אלא להוסיף על התנאים שהיא מקבלת כממונה, בתוקף ההסכם, אותן הטבות (בשמותיהן של הטבות ולא בסכומן) שיש או שתהיינה לפקחיות. פסק הדין של בית הדין האזורי: 9. בית הדין האזורי ניתח את עדויות עדי הצדדים, קבע את המאפיינים השונים בעבודה, בשכר ובתנאי השכר בין פקח לבין הממונה, יישם כהלכה את הדין והפסיקה והגיע למסקנה "כי יחסי עובד ומעביד מתקיימים בין התובעת [המערערת דנן] לבין החברה ולא בין התובעת לבין העירייה. אין יסוד אף לטענה, כי החברה והעירייה הינן מעבידות במשותף של התובעת". לפיכך דחה בית הדין את תביעתה תוך חויבה בהוצאות המשיבות. 10. על כך ערעור המערערת. טענות הצדדים בערעור: 11. למעשה שב בא כוח המערערת וטען טענותיו לעניין היות המערערת עובדת העירייה למרות ההסכם - אליו לטענתו התייחסו הצדדים כאל מסמך פורמלי שאינו משנה את זהות המעסיק, כיון שלטענתו לא חל שינוי במעמדה כעובדת המערערת; עם החתימה על ההסכם לא הודע לה על הפסקת העסקתה בעירייה; המקרה דנן הוא חריג המצדיק הכרה בקיום יחסי עבודה בין המערערת לעירייה. עוד טוען בא כוח המערערת כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, לפיהן גם כממונה היא עסקה במתן דוחות חנייה; היה לה תג שרוול כפקחית, הסמכה ככזו והיא השתמשה בציוד של העירייה כולל מכונית שלה. לכן מבקש הוא שיתקבל ערעורה, יבוטל פסק הדין של בית הדין האזורי וישונה לפי ראות עיני בית דין זה. 12. העירייה מאמצת את נימוקיו של בית הדין האזורי, בהדגישה שמאחר והמבוקש על ידי המערערת הוא סעד הצהרתי, הרי חייב המצב עליו מתבקשת ההצהרה להיות חד משמעי וברור. למצער זה אינו מצבה של המערערת. מה גם שהלכה היא שאין ערכאת ערעור מתערבת בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. 13. גם בא כוח החברה תומך טיעונו בפסק הדין האזורי, שלטעמו קביעותיו ברורות ונסמכות היטב על המסמכים והראיות שהיו בפניו; הוא מוסיף שהמערערת חתמה על ההסכם בו התחייבה שתהיה כפופה למנכ"ל החברה, ומציין עוד פעמיים לאחר חתימת ההסכם, ביום 2.4.00 וביום 1.4.01, בהן חתמה המערערת עם החברה, על נספחים להסכם, בהם נקבעו תנאי שכר משופרים, תוך ידיעה ברורה שהמשלמת היא החברה. המערערת עברה לעבודתה בחברה, מרצונה החופשי, והפיקה ממעבר זה קידום בתפקיד שהיא מבצעת והטבה ניכרת בשכרה ובתנאי עבודתה. כדי לתת ערך להסכם שחותם עובד, שיכול היה להישאר בתפקידו ובתנאי עבודתו הקודמים, חייבים לדחות את ערעור המערערת. הכרעה 14. כפי שקבענו לעיל, פסק דינו של בית הדין האזורי, מנומק, ומתייחס לכל החומר הראיתי שהיה בפניו, מנתחו, ומיישם נכונה את הדין והפסיקה הרלבנטיים. משכך ראוי פסק הדין להתאשר מטעמיו. 15. אולם בנסיבותיו של מקרה זה מצאנו לנכון להוסיף גם זאת: א. דין הוא שהענקת סמכויות לעובדי ציבור למען ביצוע תפקידיהם, מחייבת היותם עובדי הרשות המעניקה להם את הסמכויות. הטעם לכך הוא הגנה על הציבור. זאת נעשה בקביעת סנקציות מיוחדות החלות עליהם לרבות הכפפתם לדין המשמעתי החל באותה רשות (השוו בג"ץ 39/82 אלעזר הנפלינג ואח' נ' צבי צילקר, ראש עיריית אשדוד ואח', פ"ד לו(2) 537, 540). לכן אך ברור הטעם, החובה - כורח מכוח הדין, להעברת פקחי החניה שהיו עובדי החברה להיות עובדי העירייה. מכאן, שלא נפל פגם בהעברת המערערת כיתר פקחי החנייה ממעמדם כעובדי החברה למעמד כעובדי עירייה, מה גם שלא הוכח שחלו שינויים בתנאי עבודתם. ב. גם מעבר המערערת להיות עובדת של החברה, בנסיבות ההעברה, הינו ללא פגם. הלכה היא שכאשר ניתנת לאדם אפשרות בחירה בין שתי צורות העסקה - האחת במעמד של עובד והאחרת כמי שאינו עובד, כשלכל אחת מהצורות תנאי העסקה שונים - והוא בוחר באחת מהן, לא יוכל הוא לתבוע ליהנות משני העולמות. יתרה מזו, יש הסוברים שמעבר מ"עולם לעולם" מחייב את הטוען בהשבה (דב"ע נב 99-3 עמי יפרח - פרזות חברה ממשלתית בע"מ (לא פורסם); ע"ע 300276/98 יוסף טויטו - מ.ש.ב. הנדסת קירור ומיזוג אויר (1965) בע"מ, פד"ע לו 354, 367; ע"ע 300256/98 אורי אייזיק - תה"ל-תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לב 817, 830 ופסקי הדין שצוטטו בהם). ועוד, כשאדם מסכים ל"שינוי סטטוס" תמורת שכר יותר גבוה, לא יוכל הוא לטעון בדיעבד כנגד אותו שינוי. טיעון שכזה יכול להיות נגוע בחוסר תום לב (השוו דב"ע נד/ 65-3; 74-3 צבי שפיר - נתיב ביצוע תעשייתי בע"מ ואח', פד"ע לב 242). ג. אמנם ההלכות הללו עסקו בשאלת "מעמד" של אדם כ"עובד", כלפי מעסיקו, כשבמסגרת הטיעון מבקש הוא ליהנות מ"שני העולמות". לדעתנו אין כל שוני בין מצב דברים כזה, לבין ענייננו: כל אימת שמוכח שבאופן אמיתי, ענייני ומרצון חופשי חתם עובד על הסכם העסקה עם מעביד חדש, ייבחן ההסכם החדש לגופו. ככל שיימצא שחל שינוי בתוכן העבודה, ואף שונו המעמד ותנאי העבודה - הרי שבפנינו הסכם העסקה חדש עם מעביד חדש על כל המשתמע מכך. טענת המערערת, לקיום בדיעבד של יחסי "עובד" "מעביד" בינה לבין העירייה, כאשר עבודתה שונה לחלוטין (במקום פקחית חנייה הינה ממונה על מערך החנייה) ותנאי השכר שונים, וכל רצונה להחיל עליה, מחד, את תנאי השכר עם החברה, ומאידך לזכות ב"מעמד" של עובדת עירייה - אינה ראויה להתקבל. ד. על אחת כמה וכמה, כשהוכח שהמעבר מהעירייה לחברה, לתפקיד ממונה לא זו בלבד שלא נכפה על המערערת אלא היה מלווה בחתימה על הסכם בינה לבין החברה מכוחו זכתה המערערת להטבות נכבדות, במעמד; בשכר ובתנאי עבודה. עוד הוכח שפעמיים נוספות נחתמו נספחים בין המערערת לחברה ובהם הטבות נוספות בשכרה. ה. בדין קבע, אפוא, בית הדין האזורי שמתקיימים יחסי עובד מעביד בין המערערת לבין החברה בלבד. 16. סוף דבר: ערעור המערערת נדחה. על המערערת לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות משפט ושכר טרחת בסך 3,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, להיום. פקחיםחניה